עיון בפרקים א-ג בספר בראשית: "החוייה היפה ביותר והעמוקה ביותר שאדם מסוגל לחוות היא תחושת המיסתורין. היא מונחת ביסוד הדת וגם ביסוד של כל מאמץ רציני באמנות ובמדע. מי שלא חווה מעולם חוייה זו נראה לי אם לא כמת, הרי לפחות כעיוור" אלברט איינשטיין, "אמונתי"

1. איננו יודעים
הפרקים האלה עניינם בתעלומה, שכינוייה אלוהים, בבראיה שראשיתה תעלומה, ואולי גם המשכה, ובאדם המתמודד עם התעלומה. במשתמע, עניינם גם בדרכים שבהן אדם מתמודד עם עצמו ועם זולתו בבואו להתמודד עם התעלומה. "בראית ברא אלוהים". כפשוטו, זהו נוסח המודיע לנו שיש אלוהים ושהוא בורא העולם מראשיתו, אולם הפשט אינו אלא מאחד את התעלומה על שלושה מרכיביה: מיהו אלוהים? איננו יודעים. מהי בראית? איננו יודעים. מהי בריאה? איננו יודעים. נעמוד על כל אחד מהשלושה.
2. אלוהים
השאלה הראשונה והקשה מכולן עניינה באלוהים. עשרים ושמונה פעמים בפרק א', וארבע עשרה פעמים בפרק ב', מופיע אלוהים בכינויו כמחולל של מעשי בראשית: הוא בורא, רוחו מרחפת, הוא אומר, הוא קורא, הוא רואה, הוא עושה, הוא מבדיל, הוא נותן, הוא מברך, הוא מכלה את מלאכתו, הוא יוצר, הוא נוטע, הוא מצמיח, הוא לוקח, הוא מצווה, הוא מפיל תרדמה, הוא בונה צעל, הוא מביא את האשה לאדם. לכאורה, די בתיאור זה על מנת שנדע באמצעותו משהו על אלוהים כבורא העולם, כלומר כמי שמתוודע אלינו באמצעות בריאתו. אולם מיהו אלוהים? אדם מאמין יודע מכוח אמונתו שיש אלוהים ושהוא הבורא. אולם גם הוא יודה שמעבר לבריאה אלוהים לוט בתעלומה. בדומה לו, אדם שמאמין שאין אלוהים, גם הוא יודע שמעבר לעולם שאותו הוא יודע, ישנה תעלומה; לאו דווקא תעלומה במובן הדתי, או המיסטי, אלא פשוט במובן שאיננו יודעים. ואכן, בין המאמין שיש אלוהים לבין המאמין שאין, מתייצב מי שאיננו יודע. על השאלה האם יש אלוהים? או: האם אתה מאמין באלוהים? תשובתו היא: אינני יודע. כלומר, שאלה זו מציבה בפני תעלומה, שמבקש אני להתמודד עמה, אך אינני יודע להשיב עליה, ודאי לא בוודאות שנובעת מהאמונה.
בוודאי שעם שאלה בדבר מיהו אלוהים, קשה מאוד להתמודד באמצעות התשובה "אינני יודע". ולכן קיים פיתוי מתמיד, אולי בכל זאת לדעת משהו מהתעלומה, או בלשונו של הרמב"ם – להגשים אותה, לעשותה למשהו שאנו מסוגלים לתפוס בחושינו הגשמיים. לכן: אלוהים "אומר", "קורא", "רואה", "עושה", "נותן", "מברך" וכן האלה. נטייה זו להגשמה, לתת ביטוי מוחשי לאלוהים, עומדת בסתירה ליסוד העמוק שביהדות, האוסר עבודת אלילים. כך הדיבר השני: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל ושאר בארץ מתחת ואשר במים מתחת להם, לא תשתחווה להם ולא תעבדם".
ונפרש: אין לעשות אלוהים מאיזה שהוא דבר המצוי בעולם, ואין לעשות אלוהים לדבר שיודעים אותו באמצעות משהו המצוי בעולם. אם כך, הרי שגם אם אלוהים בורא עולם, אין אנו מסוגלים ללמוד עליו דבר באמצעות בריאתו, וגם לאחר הבריאה הוא נשאר בגדר תעלומה. אולי ברוח השיחה בין משה לאלוהים:
מה לאלוהים: הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי אליהם: אלוהי אבותיכם שלחנו אליכם. ואמרו לי: מה שמו? מה אומר אליהם? אלוהים למשה: אהיה אשר אהיה. ונפרש: לא אהיה אשר הייתי, לא אהיה אשר הנני, אלא אהיה אשר אהיה, שונה ונעלם מכל מה שתהיו אי-פעם מסוגלים לדעת, ולכן גם מפתיע.
אם פסל ותמונה הם מיבנים קבועים ובלתי משתנים בין אם חומריים ובין אם מושגיים; מיבנים שבני אדם משתעבדים להם; הרי "אהיה אשר אהיה" הוא תהליך, ותמורה, והפתעה. לכן, "אהיה אשר אהיה" הוא גם תמצית הבריאה: שאין אתה יכול ללמוד ממנה על מי ומה שקדם לה, ולא על מה שיבוא בהמשכה.
3. ברא
בשלב ראשון זה הגענו לכלל הבדלה והפרדה בין האל הבורא, הנשאר בגדר תעלומה, לבין בריאתו, שאותה אנו מבקשים לדעת. בין אם מאמינים אנו באלוהים בורא עולם ובין אם מתקשים אנו להאמין בו, בריאת העולם היתה ועודנה תעלומה. יכולים אנו להתמודד עם תעלומה זו בכל הנוגע למה שהתחולל מראשית הבריאה ועד היום, אנו עושים זאת באמצעות עדויות המצויות למכביר ביקום, באמצעות החושים, באמצות כלים מסייעים, ובאמצעות המחשבה. אך עדיין נותרה התעלומה – שהיא תעלומת התעלומות – מה ומי קדם לבריאה? האם בריאת העולם היא בריאת יש מאין? או אולי היא בריאה של יש מיש קדמוני, שפשוט נעלם מבינתנו? התשובה היא שאיננו יודעים.
אחדים מטובי הפיזיקאים בעולם מנסים בדור האחרון לשער ולשחזר עבורנו את ראשית הבראיה. ההשערה, הרווחת מזה דור, היא בדבר ראשיתו של היקום בפץ הגדול, big bang, שממנו התפשט ונבנה היקום כפי שאנו יודעים אותו כיום. הפיזיקאי, סטיבן ויינברג, מהרווארד, בספרו משנת 1977 "שלוש הדקות בראשונות בתולדות היקום" מנסה לתאר תהליך זה משבריר מזערי של שניה לאחר הפיצוץ ובמשך שלוש הדקות הראשונות. בחיבורו הוא אומר: "אינני יכול להכחיש, הרגשה של העדר מציאות בכתיבה על שלוש הדקות הראשונות, כאילו באמת אנו יודעים על מה אנו מדברים".
מרתקות ככל שיהיו, ספק אם יש בהשערות המדענים אפילו כדי ללמד אונתו מה השאלות הנכונות לשאול בהקשר זה. למשל: האם השאלה מה קדם לבריאה – היא בכלל שאלה נכונה, בהנחתה בדבר זמן שקדם לבריאה? או שהבריאה, כפי שאנו יודעים אותה, כוללת בריאת מימד הזמן כפי שאנו יודעים אותו? כלומר, אנו חיים כחלק מיקום שבו אין מימדיו השונים קיים גם מימד הזמן. אולם מכך לא ניתן לדעת דבר על מה שמעל ומעבר, לפני או אחרי יקום זה, או לצידו, או במקביל לו; אפילו לא ניתן לדעת אם מלים אלה שבשאלה הן מלים מתאימות לשאול אותה, שכן הן שאולות מתוך שפתנו ומתוך עולמנו, שאותו אנו יכולים לדעת באצעות מה שמצוי בו, שבו אנו מסוגלים לאתר ולמדוד במכשירים אף את שרידי האור הקדום של רגע הבריאה הראשוני, כשהם מתפשטים מאז ומעולם במרחב היקום כולו. אולם מעבר לכך – נותרת התעלומה. נרצה נייחס אותה לאלוהים, נרצה נקרא לה כפי שהיא בהתנסותנו: תעלומה כה עמוקה מדעתנו, שאפילו שפה נאותה אין לנו לבטא אותה.
"בראשית ברא אלוהים" – האם משפט זה שווה למשפט "בראשית בראה התעלומה"? או "בראשית ברא כוח נעלם שאין אנו יודעים אותו"? בראשית ברא אלוהים" – הוא משפט שנושאו תעלומה, אך תוצאתו לכאורה לא-תעלומה. את השמיים ואת הארץ, את מרחב היקום והחומר המצוי בו, אנו מסוגלים לדעת; אנו מסוגלים לראות אותם, לחוש אותם, לתור אותם, למדוד אותם. אך האמנם מה שאנו רואים, חשים, תרים ומודדים הוא כל מה שניתן לדעת על שמיים וארץ? או שמא מרחב וחומר שאותם אנו יודעים צופנים תעלומות שאיננו יודעים עוד, ושעל גילויין אנו מתמודדים? למשל: תעלומות מבנה החומר והיקום? למשל: תעלומות צופן החיים והתפתחותם? וכך מצויים אנו בין שתי תעלומות: בין זו שמכוחה נברא עולמנו, ושעד כה נבצר מאתנו לדעת אותה לאשורה, ובין זו שמכוחה מתקיים העולם, ועמה אנו מתמודדים יום-יום, לדעת אותה, לגלות את צפונותיה ולפרשם מחדש.
4. תוהו ובוהו
בראשית ברא – פעמיים מופיע השורש ברא – כאלו להצביע על זוגיות; על קשר בין ראשית לבריאה; שכל בריאה ראשיתה תעלומה, ושכל בריאה כשלעצמה צופנת תעלומה. מה משמעות הפועל ברא? הצירוף בר, לפי אבן שושן, מובניו בין היתר שדה מחוץ לישוב, חיצוניות, הצד החיצון, חוץ. ולפיכך נפרש: ברא – הוציא החוצה. נזכיר שהשורש ברא משמעותו גם לכרות, או לעקור. ושוב נפרש: ברא – הפריד, הבדיל.
"בראשית" – כלומר בראשית הזמן, ומכאן שזמן, שמיים וארץ-יחדיו נבראו, וקשורים יחד זה בזה. את השמיים ואת הארץ: שהבריאה היא מעשה מרכבה המצרף יחדיו שניים, בצירוף שהוא ראשוני. השמיים והארץ בריאתם יחד, שאין מרחב בלי חומר, ואין חומר בלי מרחב, ושניהם נבנים זה ביחס לזה. אלא מה דרך בנייתם יחד של שניים אלה? מה תהליך התייחסותם זה לזה במימד הזמן?
"והארץ היתה תוהו ובוהו". מהו תוהו ובוהו? שפת המקרא היא קונקרטית, ומתיחסת למציאות שאדם מכיר. תוהו – משמעותו הקונקרטית שממה, ציה, איזור ריק מחי ומצומח. בערבית – תיה. תהילים (ק"ז, מ'). "תוהו לא דרך". אך במשמעותו המופשטת – תוהו ובוהו הוא אי סדר; ערבוביה, היפוכם של סדר, מבנה וצמיחה. תוהו ובוהו אין לו משפט. כלומר, אין דרך לדעת אותו, שכן חלקיו פזורים באקראי ונוהגים באורח מקרי ושרירותי לחלוטין. ומכאן גם הפועל תהה: מצב של התלבטות, של עמימות, של טרם הכרעה בין דרכים שונות. "תוהה על הראשונות" (קידושין מ'); "שלושה ברא הקדוש ברוך הוא ותהה שבראן" (ירושלמי, תענית, 10, ג').
לכאורה סתירה קשה: בראשית ברא אלוהים. ומה ברא? תוהו ובוהו. ועל מנת שלא יהיה לנו ספק במהותו של מצב בראשית זה, מוסיף הפםסוק: וחושך על פני תהום. מהו חושך? מצב שאין רואים בו ואין יודעים דבר. מצב שקשה בו לקיים קשר ויחס בין דבר לדבר. לכאורה סתירה קשה: מצד אחד בריאה, ומצד שני חושך והיעדר דעת. אך משמעותה העמוקה: שאין עולם ומלואו נבראים בבת אחת, ושאין בריאה ללא תוהו ובוהו, ללא אי סדר, ללא מצב של בהעדר דעת. יש כאן גם הגיון עמוק: עולם גמור ומושלם, מה נותר לברוא בו? אך עולם שיש בו תוהו ובוהו הוא עוד עולם פתוח לבריאה. וכל עיקרה של הבריאה הוא תהליך של היפוך ממצב של תוהו ובוהו:
• מאי-סדר לסדר
• מהיעדר הבדלה להבדלה
• מהיעדר חוקים קבועים להתפתחות חוקים קבועים
• משממה לצמיחה
• מהיעדר דעת לדעת
זהו המתח הקשה שבעולם של בריאה: שבעת ובעונה אחת הוא עולם של תוהו ובוהו משולל כל חוק, ושל שאיפה לעולם של סדר הולך ומשתכלל, שחוקיו קבועים. המתח קשה משום שעולם שכולו תוהו ובוהו לעולם לא יהיה עולם של בריאה; ועולם שכולו משועבד לחוקי קבע יחדל להיות עולם של בריאה.
5. אור
"ויאמר אלוהים: יהי אור. ויהי אור". עצם שמאיר – מגלה לעולם את קיומו. עצם שמאיר על עצם אחר – מגלה את קיומו של האחר. שני עצמים שמאירים זה את זה – מגלים הדדית זה את זה. עצם שמגלה עצם – כבר איננו עצם בפני עצמו, אלא עצם בהתייחסותו לעצם האחר. האור הוא הקושר יחד את חלקי היקום – מחלקיקיו הזעירים שמשך קיומם אלפית שבאלפית של שניה, ועד לגלקסיות הענק שהיקפן רבבות רבבות של שנות אור. לכן אור הוא ראשית הדעת. בלי אור, התיתכן דעת? והיכן שהאור קורס, קורסים עולמות וקורסת הדעת. "החורים השחורים", של הקוסמולוגיה החדישה, הם קץ האור; אולי הם החושך על פני תהום, שלפי ההשערה עדיין מצוי במוקדים שונים במרחבי היקום. "וירא אלוהים את האור כי טוב". מה משמעות טוב בהקשר זה? ודאי שלא נוכל לפרשו במובן המוסרי שאנו מייחסים לבני אדם. אך נוכל לפרשו במובן התפקודי: האו ממלא כיאות את תפקידו, שהוא: להאיר ולגלות וליצור יחס בין עצם לעצם; הוא תקין, ופועל לפי משפטים קבועים. נוכל גם לשאול: היתכן לדמיין אור שאיננו טוב? ומה תכונותיו? ונוכל לשער, שתכונתו האופיינית-שאין לו כלל חוקי קבע, אלא שהתנהגותו כולה אקראית ולכן מה שנדע באמצעותו יהיה אקראי ובלתי אמין.
האור הוא גם המאפשר את פעולתו של היסוד העמוק שילווה את תהליך הבריאה מכאן ואילך: יסוד ההבדלה, או בלעז: דיפרנציאציה. "ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך". יחודו של האור לא רק בכך שמגלה את קיומם של עצמים ויוצר התייחסות גומלין ביניהם, אלא גם שמאפשר להבדיל ביניהם. במצב של תוהו ובוהו, של אי סדר, קשה להבדיל בין עצם לעצם. עם ראשית האור, מתחילה גם ההבדלה. לא רק בין אור לחושך, אלא גם בין עצם לעצם.
חמש פעמים מופיע הפעל בדל בפרק א' של בראשית: ויבדל בין האור לבין החושך, ויהי מבדיל בין מים למים,ויבדל בין המים אשר מתחת לרקעי ובין המים אשר מעל לרקיע, יהיו מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום לבין הלילה, להבדיל בין האור לבין החושך. אולם לא רק במישור הקוסמי, אלא גם בעצם המשכו, תהליך הבריאה הוא גם תהליך של הבדלה הולכת ומשתכללת. למעשה, כל יצירה במהלך הבריאה ולאחריה ניתנת להגדרה כמערכת העומדת בפני עצמה ונבדלת בייחודה מכל דבר שקדם לה.וכך מפרט לנו הפרק שלב שלב בתהליך שהוא יצירה הבדלה בעת ובעונה אחת:
• הבדלה בין ים ליבשה
• דשא, עשב מזריע זרע
• עץ עושה פרי אשר זרעו בו
• נפש חיה שורצת במים; ונפש החיה הרומשת אשר שרצו במים למיניהם
• עוף המעופף על הארץ, על פני רקיע השמים
• תנינים גדולים
• בהמה ורמש וחייתו בארץ למינה
• אדם
יכולים אנו כיום לשער השערות על דרך התפתחותם, ריבויים  והסתעפותם של המינים. כיצד על פני מאות מיליוי שנה, לאט  תוך תיקונים מיזעריים המצטברים בהדרגה או במהרה להבדלה ניכרת, היו יצורים חד תאים לרב-תאיים, ורב-תאיים לדגים ודגים לזוחילים, וזוחלים למעופפים. אולם זוהי תבונתנו שלאחר המעשה. לו ניצבו לפני ארבעת אלפני מיליון שנה מול הים הקדמול, שאין בו חיים, היכולנו לנבא דגים? ולו ידענו דגים, היכולנו לנבא עופות? ולו ידענו עופות, היכולנו לנבא אדם הוגה, ומתקן וממציא? בוודאי שכל שלב בבריאה עולה ומתפתח מתוך קודמיו. אולם ספק רב אם שעה שהיינו מצויים ביום הראשון לבריאה, מסוגלים היינו לומר מה יתחולל בשני, וודאי שלא בשלישי, ועוד פחות מכך בבאים אחריהם. הבריאה שראשיתה התעלומה, גם המשכה תעלומה, ורק בדיעבד מסוגלים אנו לשחזרה.
6. ששה ימי בריאה
נחזור לאלוהים, שאין אנו יודעים אם הוא קיים, ושהסכמנו לומר עליו שהוא תעלומה. כיצד נוהג אלוהים בסיפור בראשית? האם הוא בורא את העולם כולו בבת אחת? ואם אמנם הוא אל כל-יכול וכל-יודע, מה עיכב בעדו מלברוא עולם ומלואו כהרף עיל, כולו בבת אחת על כל חלקיו: אור וחושך, שמיים וארץ, ימים ויבשות, דגים וזוחלים ועופותותנינים ובהמות ובני אדם? ומדוע הוא נזקק לששה ימי בריאה – ששה ימים, בזה אחר זה, שכל אחד מהם אורכו מי ישורנו?
לפחות שתי תשובות אפשריות לשאלה זו. האחת היא, שמרגע בריאת היקום – כבר היו מקופלים בתוכו כל החוקים וההסתברויות שצירופם יחד, וגלגולם במהלך רבבות רבבות של דורות, היו מובילים מהים הקדמון ועד לאדם המרחף בחלל סביב עולמו. כלומר, בגירסא זו קיימת, מאז ימות בראשית, מעין תכנית אלוהית, וזו הולכת ונפרשת לפנינו, שלב אחר שלב,  וכולם עולים זה מתוך זה, ברצף שחלקיו קשורים זה בזה קשירם של סיבה והסתברות; רצף שאת קשריו הסמויים אנו לומדים וחושפים יום-יום. אולי לכך כיוון עקיבא באמרתו: הכל צפוי והרשות נתונה. שמיום בריאת היקום, צפויים היו שלבי התפתחותו, אלא שהרשות נתונה שיתפתחו אם בכיוון כזה ואם בכיוון אחר, אם לחייתנים ואם דולפינים, אם אריות ואם שועלים, אם שחורי עור ואם בהירים, אם ציידים ואם חקלאים, אם מייצרי כלם ואם הוגי דעות. בדומה לכך, יד מדענים המנסים להוכיח שהעולם מאז בריאתו אינו צופן שום תעלומה. לדידם, חוקי הטבע וההסתברות, ביחס הגומליןם במורכבים שביניהם, דיים להסביר את כל מה שארע מבראשית ועד היום. וכך, בתפיסתם, כל מה שארע, משבריר השניה הראשון לקיומו של היקום, הוא תהליך שניתן להבינו כשריר וקים בפני עצמו, ללא שום תעלומה – או בשפה דתית ללא שום צורך בהתערבות אלוהית. כך כותבים, למשל, P.W. Atkins, פיזיקאי מאוכספורד, בספרו משנת 1981 The Creation, והזואולוג Richard Dawkins, גם הוא מאוכספורד, בספרו (1986) The Blind Watchmaker.
באורח פרדוקסלי, גם המאמינים באלוהים, וגם אלה שאינם נזקקים לאלוהים לצורך הסבר היקום מאז בריאתו, יסוד אחד משותף להם: אלה ואלה מאמינים בקיומה של כעין מערכת-על של כחות ושל חוקים, בין אם מקורה אלוהי ובין אם לאו, וממנה נגזר כל היתר, עם מידה כזו או אחרת של גורליות לעומת ברירה טבעית.
דרך אחרת להתמודד עם סוגיה זו היא לחזור לשאלה שהצגנו: אם אמנם קיים בורא – מדוע נזקק לששה ימים בכדי לברוא את אולמנו? והתשובה לכך היא ההשעה הבאה: שזה טיבה של בריאה, שבכל יום אתה מתמודד מחדש על הבריאה שבשלב הבא. כלומר, בכל יום של הבריאה, היום הבא – ובודאי הימים הבאים – עודם בבחינת תעלומה. לכן גם שמו של האל: אהיה אשר אהיה. כלומר: לא אהיה בורא היום דוגמת מה שבראתי אתמול, ולא אהיה בורא מחר כפי שהנני בורא היום. אלא בכל יום ויום תהיה בריאתי נבדלת מקודמותיה ומפתיעה בצירופיה.
אפשר שכאן הסיבה, מדוע ביום השביעי שבת אלוהים בכל מלאכתו אשר ברא לעשות. אלוהים בורא עולם, אך אין בוא עוד משועבד לבריאתו. אין הוא קשור בעולם קשר בלתי פוסק, ואין העולם קשור בו. אהיה אשר אהיה – משמעו אהיה חופשי גם לחדול מלברוא. חפשי גם לא להיות קשור קשר בל ייפרד מהעולם שבראתי. זהו אולי שיא ההבדלה: שכן עוד הבריאה נמשכת, בורא ובריאתו קשורים זה בזה; וכששובת הבורא ממלאכתו אשר עשה – עולם הביראה עומד למבחן בפני עצמו, ללא התערבות הבורא, ובנבדל ממנו.
7. אדם
עד כאן היה עניננו באלוהים שהוא תעלומה, ובבריאה שראשיתה תעלומה, ואולי גם המשכה. מכאן ואילך ענייננו באלוהים ובאדם ובמה שביניהם.
"ויאמר אלוהים נעשה אדם כצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ. ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם". אלה ביטויי בראתי על אלוהים ואדם והיחס שביניהם.וכמובן, מושג המפתח הוא "בצלמנו כדמותנו" והוא מושג קשה. בפירושו המקובל ביהדות המושג "צלם" טעון שלילה, משום הקשרו הישיר לעבודת אלילים. כל הצלמים אסורים, קובעת מסכת עבודה זרה. הצלם הוא האליל, ואל איסורו המוחלט מתיחס הדיבר השני. מה ייחודם של הצלם, של הפסל, של התמונה? שצורתם קבועה ובלתי משתנה, שבני אדם סוגדים להם, אך הם עצמם, האלילים, "פה להם ולא ידברו, עיניים להם ולא יראו, אזניים להם ולא ישמעו, אף להם ולא יריחון, ידיהם ולא ימישון, רגליהם ולא יהלכו, לא יהגו בגרונם, כמוהם יהיו כל עושיה כל אשר בוטח בהם" (תהילים, טז). "ממקומו לא ימיש, אף יצעק אליו ולא יענה, מצרתו לא יושיענו" (ישעיהו). במילים אחרות, בדמותו הקבועה הצלם משולל-יכולת לדעת ומשולל-יכולתלהתיחס לזולת.
אם עיקרה של היהדות הוא שלילת עבודת אלילים, הרי זה במשתמע משום שאלוהים הוא ניגודו המובהק של האליל. האליל, כפסל וכתמונה, הוא דבר קבוע ובלתי משתנה, ותמיד יהיה אשר הוא – ואילו אלוהים הוא אהיה אשר אהיה. לאליל יש צלם. לאלוהים אין צלם, כי אי אפשר לפתור תעלומה באמצעות צלם. לכן משמעותו של "בצלם אלוהים ברא אותו", היא: בצלם אלוהים שאין לדעת אותו באמצעות צלם.
"בצלמנו כדמותנו". לא בלשון יחיד בצלמי כדמותי, אלא בלשון רבים. כלומר, אלוהים שהוא תעלומה יש לו פנים רבות, וכמובן שלא במובן הגופני של המושג. לכן גם: "בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". שצלם אלוהים אינו לא זו בלבד ולא זו בלבד. גם לאדם אין צלם, אלא יש לו פנים, לא פן אלא פנים, פנים המסוגלותלהשתנות ולבטא שינוי; פנים שיש בהם עיניים, אוזניים, פה ואף – שכל עניינם לדעת ולהגיב, ללא הרף, לקלוט ולהשמיע; ויש לו לאדם ידיים לעשות, כלומר לחולל תמורה בועלמו, ורגליים לנוע – כלומר לתור את עולמו ולגלותו.
"בצלם אלוהים ברא אותו". אם אלוהים הוא תעלומה, גם האדם שנברא בצלמו הוא בבחינת תעלומה, המגלה את עצמה ואל עולמה ללא הרף. תעלומה הוא האדם הנולד, תעלומה לעצמו, תעלומה לעולמו, ועולמו הוא תלעומה עבורו; ותעלומה הם חייו לאורך כל מסלולם, והוא הולך ומגלה את עצמו ואת עולמו, לעצמו ולזולתו. בין דעת לתעלומה מתנהלים חיים אדם; ואין דעת, אלא תיקון ללא הרף של דעת, נוכח התעלומה.
בראשית הסיפור ברא אלוהים –שהוא תעלומה – את השמיים ואת הארץ. בסיומו של הפרק, ברא את האדם בצלם אלוהים, מסוגל להתמודד עם התעלומה.
8. עץ הדעת
כיצד איפוא מתמודד אדם עם התעלומה?
הסיפור הראשון על הבריאה – בראית א' ושני הפסוקים הראשונים של בראית ב' – הם נוסח שולל אלילות לכל אורכו. אין בו האללה לא של אלוהים, הנשאר בגדר תעלומה לאורך כל הסיפור, ולא של דבר מכל הברואים- לא השמיים, לא הארץ, לא השמש, לא הירח, לא עצים ואבנים, ולא דגם ועופות וחיות. וכמובן גם לא האדם. שלא כבאמונות אליליות, אף אחד מאלה אין מייחסים לו תכונות של אל. יחסי אלוהים ואדם בפרק זה אינם יחסי שעבוד, אינם יחסי שליט ועבד. להיפך: אלוהים פותח את העולם כולו בפני האדם: "פרו ורבו ומלאו את הארץוכבשוה". כאילו מעביר בכך את האחריות: עולם זה עד כאן אני בראתי, מכאן ואילך הוא מסור בידיכם ואתם ריבוניים בו.
אם הסיפור בפרק א' חד-משמעי במסר שולל האלילות, הרי הסיפורק בפרקים ב' ו-ג' עמום ודו-משמעותי במסריו. בפרקים אלה מתחולל מאבק בין תפיסות אליליות לתפיסות שוללות אלילות.
בפרק א' בורא אלוהים את האדם בצלם אלוהים. בפרק ב' – "וייצר האלוים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים". בפרק א' אומר אלוהים לאדם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". כלומר, כל העולם פתוח בפניכם. בפרק ב': "ויקח האלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". כלומר, העולם כולו כבר אינו פתוח בפניו, אלא עליו להתקיים בגן שהוא שטח מוגדר, בעל אופי יחודי, לעבוד בו ולשמר אותו.
בפרק א' אלוהים אומר לאדם, "מלאו את הארץ וכבשוה", בלי לקבוע לו גייגים. בפרק ב' הוא מצווה אותו, קובע סייגים ומאיים עליו: "ויצו אלוהים על האדם לאמור: מכל ע, הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, כי ביום אכלך ממנו מות תמות". זו פעם ראשונה שמופיע הפועל צווה – והקשרו בפעם הראשונה זו הוא האיסור לדעת.
בפרק א' אלוהים בורא זכר ונקבה בצלם אלוהים, בפרק ב' האשה נבנית מתוך צלע הקלוחה מהאדם, על מנת שתהיה לעזר כנגדו. פרק א' מראשיתו ועד סופו ניסוחיו מקיפים, עניינם ביקום כולו, בשמיים, בארץ, בצומח ובחי, ובאדם שנברא בצלם אלוהים. פרק ב' ברובו מיתולוגי בניסוח, ועלילתו רובה מתחוללה במקום מוגדר – גן עדן – המצוי בצומת שבין נהרות וארצות, שלהם שמות מוגדרים.
בפרק א' אלוהים איננו נוכח על פני האדמה, והאזכור היחיד לנוכחותו הוא "ורוח אלוהים מרחפת מעל פני המים"; בפרק ב' הוא נוטע גן, ובפרק שלאחריו. "קול ה' המתהלך בגן לרוח היום", כעין בעל בית הפוקד את נכסיו.
בפרק א' אומר אלוהים: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". בפרק ג', אלוהים מתלונן "הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת טוב ורע", ועל כך מעניש את אדם וחוה הגירוש מן הגן.
בפרק א' תהליך הבריאה שזור בתהליך של הבדלה הולכת ומשתכללת. בפרק ב' נאסר על אדם לטעום מפרי עץ הדעת, ממנו ילמד להבדיל בין טוב ורע. כלומר, נאסר עליו ללמוד להבדיל. ובאין הבדלה – אין דעת. בפרק זה אלוהים הוא בעל-שררה, שעניינו להשאיר את האדם בנחיתותו, כעבד הגן וכשומר על הקיים, ולו גם יהיו הוא והאשה ערומים ולא יתבוששו. ערומים כחיית הארץ שנבראה לפניהם, או ערומים כילדים.
דומה כאילו אלוהים בגירסא זו אומר לאדם: אני, ששמי אהיה אשר אהיה, אינני רוצה שתהיה אשר תהיה, אלא שתהיה רק מה שהיית: ערום מכל דעת. כלומר, בגירסא זו רצונו של אלוהים שאדם יהיה בבחינת דמות קבועה ובלתי משתנה. כמו פסל ותמונה. אם פרק א' כולו תהליך, וכל יום בו הוא בגדר הפתעה; הרי המעשה בגן עדן הוא בבחינת נסיון לעצור בעד המשך התהליך ולקבוע בגן הסגור מערכת קבועה של יחסי עליון יודע-כל ונחות המשועבד לו, בבלי-דעת וללא שינוי. לכן – "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". כי – כפי שלימדנו קרל פופר – דעת היא תיקון מה שידענו. ומכאן נמשיך, שכל תיקון הוא שינוי אצל בעל-התיקון, ומכוח השינוי – גקם שינוי ביחסי הגומלין שבינו לבין עולמו.
9. הנחש והמנחש
בפירוש המסורתי, סיפור גן העדן עניינו בחטא ועונשו; חטא האדם על שלא צייתלצו של אלוהים; צו, שמאחר וניתן ללא הסבר, יכולים אנו להגדירו כשרירותי. אולם יתכן גם פירוש אחר של המעשה, ובמרכזו הנחש.
מיהו הנחש? בעל-חיים נושא ארס, העלול להכיש פתאום? סמל מיתולוגי קדום לזדון וסכנה? או אולי סמל גם לרפואה? במקום להתמקד בפירוש הקשור בנחש כבעל חיים, נציע פירוש מילולי: הנחש כשמו כן הוא – הוא המנחש. אין הוא משועבד למה שיודעים; אפילו את דברי אלוהים הוא מוכן להעמיד בספק.
אומרת האשה: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים" לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו – פן תמותון". אומר הנחש: "לא מות תמותון. כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים, יודע טוב ורע".
מה ההבדל בין דברי האשה לדברי הנחש?
האישה, מרוב חרדתה מפני אלוהים, מאלילה את דבריו, בכך שהיא נותנת להם תוקף מוחלט ללא ערעור או ספק. אסור לגעת בעץ. ומי שיגע ימות. מפני שאלה דברי אלוהים, אוי לו למי שלא יציית להם.
לעומתה, הנחש מנחש: וכנגד דבריה הוא מעמיד שתי השערות. האחת – שלא מות תמותון, והשניה – כי ביום אכלכם ממנו ייפקחו עיניכם. את שתי ההשערות הוא מציע להעמיד למבחן. ואכן שתיהן מתאמתות: בהמשך המעשה, אדם והאשה אינם מתים; עינים אמנם נפקחות. בפירושנו, הנחש מבטא את העקרון שולל האלילות. מהי הגדרת האלילים במקרא? "עיניים להם ולא יראון". כיצד מגדיר הנביא יחזקאל את העם מורד באלוהים? "בתוך בית המרי אתה יוןשב אשר עיניים להם לראות ולא ראו". אך מה מבקש אלוהים בסיפור גן העדן? שעינים לא ייפקחו. מה מבקש הנחש? לפקוח את עיניהם. בפירוש המסורתי, הגירוש מגן עדן הוא עונש. בפירושנו, הוא יציאה לעצמאות.אולי במקביל לדיבר הראשון מתוך עשרה הדיברות: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבין עבדים". בספר בראשית האל מגרש את אדם וחוה מהגן אשר נצטווה לעובדה ולשמרה, ובשמות הוא מציא את העם למדבר מארץ עתירת מים וירק, שבה היו עבדים. בשני המקרים זו יציאה החוצה, ואולי במקביל להוראתו של הפועל ברא, הוציא החוצה. סיפור הבריאה מתחיל בכך שהאל בורא, כלומר מוציא החוצה, את השמים ואת הארץ, על מנת שיעמדו ברשות עצמם; והסיפור מסתיים בכך שהוא מציא החוצה את אדם ובת זוגו, על מנת שיעמדו ברשמות עצמם, כשעיניהם פקוחות לראות, לגעת, לדעת, ולהבדיל.
10. צלם אלוהים
שני היסודות – האלילי ושול האלילות – מצויים בסיפור גן העדן בעת ובעונה אחת. מצד אחד, סיום הסיפור על תהליך בריאת העולם בידי אלוהים וראשיתו של האדם המנחש; האדם המפרש מחדש את עולמו על בסיס השערות שהוא מעמידין לניסוי. מצד שני, ראשיתה של הדת הפולחנית, המשעבדת את האדם לדפוסי התייחסות קבועים לאלוהים; דפוסים של אל העומד בפיסגת ההירארכיה, סמכותי ושרירותי, שחובה לציית לו ללא זכות שאלה או ערעור; דפוסים של מצוה וחטא, של עבודה ושמירה, של שכר ועונש, של קודש וחול. קודש – שבו עושה לו האדם תחומים קדושים שאסור לגעת בהם; כמו עץ הדעת שאלוהים אסר על אדם לגעת בו; לגת, כלומר לדעת; לדעת, כלומר לקן את מה שיודעים. ואם עץ הדעת, שבו אסור לגעת, מוביל למושגי קדושה הרי הללו מובילים למעמד של כהנים המופקדים על הקדושה; כלומר, שומרים על הקדושה כמו שאלוים שבסיפור גן עדן, ומאיימים  על כל הקרב אליה שלא יגע בה, פא ישא בעונש כבד. שני היסודות – האלילי, ושול האלילות – האוסר תיקון הדעת, והמעודד תיקון – שניהם מצויים במעמד סיני, כאשר משה יורד אל העם עם עשרת הדיברות – טקסט שולל אלילות שאין בו אפילו מצוה פולחנית אחת – ואילו העם שקוע בפולחן העגל; הם מצויים בהמשך תולדות העם,כאשר צד-בצד עם המאבק נגד עבודת אלילים, הולך ונבנה פולחן עבודת אלוהים שיסודותיו מועתקים מתרבויות אליליות: משכן, מקדש, כהנים וקרבנות; וכאשר החכם בדם, המלך שלמה, בונה את המקדש, הוא מעמיד על ההר שמעליו פסלי אלילים; בעת-ובעונה-אחת הוא עובד את האל האחד שאין לו כל צלם, ואת האלילים שאותם הוא יודע אך ורק באמצעות צלמיהם.
מתח זה, בין צלם אלוהים שפניו לדעת את התעלומה, ובין צלם אלוהים שעיניים לו ואיננו רואה, עודנו ללא פתרון עד ימינו. אולי גם אין לו פתרון. כמו הבריאה, שכל הדורות מספרים בה, ועודנה תעלומה.