יום אחד, היה זה בשנת 1925, נרעשו כמה מיהודי פולאביה. אל העיירה נתגלגלה הידיעה כי הגימנזיסט הצעיר, משה, נכדו של ר' הירש-צבי קליינבוים, פירסם מאמר בביטאונם של האתאיסטים הפולנים – "חופש הרצון". משה היה אז בן 16 והיה זה מאמרו הראשון.
מאז ועד יומו האחרון ראה סנה את עצמו כאתיאיסט. קירבתו ליצחק גרינבוים, מנהיגם הנערץ של יהודי פולין, אך העמיקה בו את הרדיקליזם האתיאיסטי הזה. וכך תיאר לימים את גישתו של מורו-ורבו מימי פולין לשאלת הדת: "הוא היה שולל-דת קנאי ולוחם נועז לתמורה חילונית (סקולאריזציה) בחיים היהודיים, מתוך תפישתו העקרונית את התנועה ואת התהליך של תחיית העם היהודי – שפירושה, בין השאר, שחרורו מכבלי ההלכה הדתית והשתתתו על היסוד הלאומי כמכנה משותף".
סנה, שהושפע מגרינבוים בכמה תחומים, נזהר גם בתחום זה מכל מעשה-חיקוי, וסלל לעצמו את נתיבו הייחודי. מעולם לא ראה את עצמו כגרינבוים, לוחם אנטי-דתי. גם אז, בימי פולין, הבדיל בין מלחמה נגד הדת לבין מאבק פוליטי נגד כפיה דתית, נגד ניסיונם של רבנים קנאים להטיל מרותם על כלל הציבור. שני אישים אלה, על-אף קרבתם הרבה, נבדלו זה מזה באופיים, בנטיות-לבם, חינוכם. סנה היה קשור יותר מגרינבוים לחוויות הילדות של בית אבא ובית סבא, אנשים מאמינים. הוא ספג לתוכו מורשת זו ולא ניתק ממנה עד רגעיו האחרונים.
גן עדן עלי אדמות
האתיאיזם לא מנע ממנו להבין את שורשיה העמוקים והסבוכים של הדת, ולא מנע ממנו לחתור לשותפות בין פועלים חילוניים לדתיים במאבק למען חברה צודקת יותר, לתמורה חברתית יסודית. מלחמתו העקבית נגד כל גילוי של כפיה דתית, נגד כל מגמה קלריקלית, לא מנעה ממנו לחתור לדו-קיום של כבוד הדדי ושל סובלנות הדדית בין יהודים דתיים לחילוניים, ולהיאבק גם נגד גילויים של כפיה אנטי-דתית, של פגיעה בחופש הדת והמצפון.
תפיסתו החילונית לא מנעה ממנו לראות את התרבות הלאומית כמעשה-יניקה מתמיד של מיטב ערכיה של המורשת העתיקה, בצירוף מעשה-חידוש מתמיד, פועל יוצא של הוויית-חיים מתחדשת.
בתחום זה נשמר קו-הרציפות שבתוך התמורות יותר מאשר בכל תחום אחר. כאן יכול היה לתת דרור לרגשותיו, גם בשנים הקשות ההן, שנות הדוגמטיות הפרו-סובייטית. לעתים נדמה שכל מה שהדחיק, אם מבחירתו או אנוס על-פי הנסיבות שנקלע לתוכן, פרץ ופיכה באפיק זה. וכך הוא כותב לקראת חג הפסח של אותה שנת 1954, שנת ההצטרפות למק"י:
"אנו לא באנו לנתק את דורנו מן הדורות שקדמו לנו, אלא לברור מן העבר היסטורי את כל הטוב והיפה, הצודק והמקדם, להעלותם כמרגליות מתהום הנשייה, לשזור אותם על חוט רצוף, ולהמשיך את שרשרת הזהב של מסורתנו הלאומית, הדמוקרטית והפרוגרסיבית".
סנה הרבה לצטט את אמרתו של לנין, כי במקום לריב עם העמלים הדתיים על דבר קיומו של גן-עדן בשמים, מוטב לפעול יחד עמם לכינונו של גן-עדן עלי אדמות. אמרה זו שימשה, למעשה, קו מנחה לפעילותה של התנועה הקומוניסטית בחלקי תבל שונים, גם כאשר בברית-המועצות עצמה התעלמו ממנה. זאת ועוד: יחס של כבוד לערכים מתקדמים במורשת היהודית, מצד גורמים שונים בתנועה המהפכנית, שימש במשך שנים רבות משענת חשובה לפעולתם של יהודים בתנועה המהפכנית בכלל, ובאגפה הקומוניסטי במיוחד. מרכיבים אלה העניקו לסנה, גם בשנים 1953 – 1964, לגיטימציה בבואו לתת פורקן לרגשותיו הלאומיים באפיק זה.
חותר בתשובה
ביוני 1959 נערך בכנסת דיון נוקב על "חינוך לתודעה יהודית", וסנה נשא אז את אחד הנאומים הנרגשים שלו:
"בכל דור ודור, בכל תקופה ותקופה, לאורך כל הדרך ההיסטורית הארוכה של עמנו זרועים ערכים מתקדמים, נאורים, מהפכניים – המתנגשים עם היפוכיהם התנגשות מתמדת. יש לדחות את המסורת הריאקציונית – ולעומת זאת יש ללקט , להחיות, לטפח ולהקנות לנוער את ערכי הקידמה והחופש, השלום ואחוות-העמים. יש לשלב אותם ביצירה התרבותית המתקדמת של עם-ישראל שבהווה; לספוג, יחד עם זאת, את הערכים הפרוגרסיביים של התרבות הבינלאומית לתוך יצירתנו המקורית – ולמזג את כולם בתרבות הלאומית הישראלית החדשה".
מזיגה זו של עמדה אתיאיסטית תקיפה עם רגישות למורשתו של עם שנוצקה בדפוסים דתיים; של הומניזם רציונליסטי-חילוני עם ידע מעמיק בתולדות העם, ביצירתו העתיקה והחדשה ובפולקלור שלו – כל זה השתקף היטב בדיאלוגים ובסימפוזיונים הרבים בהם נטל חלק, יחד עם אינטלקטואלים דתיים, רבנים אורתודוכסים ורפורמים, או חברי-כנסת מן הזרם הציוני-הדתי.
רק מי שהכיר את בקיאותו של סנה בהווי היהודי, ביצירה היהודית לדורותיה, הבין על שום מה נהג לדקדק בעניינים שבניסוח. לא מעטים נזדמן להם לשמוע מפיו, בשנים האחרונות לחייו, כי אינו רואה עצמו כ"חוזר בתשובה", אלא כ"חותר לתשובה". לא היה זה עוד חידוד לשוני, שהופעותיו של סנה היו משופעות בשכמותו. ומי שפקפק בכך, יכול היה לעמוד על טיבו של העניין בעת הקריאה בצוואתו: "אינני רואה את עצמי כחוזר-בתשובה , כי במצפוני ובלבי מעולם לא חטאתי כלפי עמי, אלא כחותר לתשובה, כיצד להבטיח את עתיד עמנו וארצנו בעולם ההולך ומשתנה". עולם ומלואו מקופלים בדברים הנכתבים שעה שאדם מצוי בינו לבין עצמו, עשר שעות לפני ניתוח אחרון.
מן המפורסמות היא, יהודים נוטים חסד ל"חוזר בתשובה". כל אימת שהוצג בפני ציבור כ"חוזר בתשובה", או כ"בן אובד השב לחיק עמו", היו גואים סביבו גלי חום-אהדה. מדוע אם-כן הסתייג סנה בתקיפות משימוש בהגדרות אלה, גם אם הסתכן בכך בצינונה של אותה אהדה? הוא, שידע די והותר עוינות ושנאה, הרי אהב להיות נאהב?
המושג "חזרה בתשובה" הוא ייחודי, כמדומה, ליהדות, והוא עבר גלגולים שונים. בעת החדשה, עם גבור תהליך החילון, הורחב עד מאוד תחומו של מושג זה, והוענקה לו, בדרך-כלל, משמעות טוטאלית, כוללנית. "לחזור" – מן ההתפקרות, רחמנא-ליצלן,  מן ההתחלנות; "לשוב" – אל הקהילה יראת השמים ושומרת-המצוות, אל האמונה. דו-כיווניות גנוזה במושג זה: "חזרה מן" ו"שיבה אל". "חזרה בתשובה" מתפרשת, אם-כן, יותר ויותר כחזרה מן הכפירה-בעיקר ושיבה אל האמונה השלמה. מה שמתחולל בארץ בשנים האחרונות סביב "החוזרים בתשובה" חידד ביתר-שאת פירוש זה.
סנה רצה, קודם-כל, להינתק מהקונוטציות הדתיות של המושג "חוזר בתשובה", ולא פחות מכך סירב להיענות לשימוש האנלוגי בו, שהועבר מן ההקשר הדתי אל ההקשר הלאומי. הוא היה מודע להתגבשותה של "סכימת-סנה" הפשטנית: היה-היה מנהיג ציוני צעיר, ברוך-כשרונות, נאמן לעמו, והנה יום אחד עלה האיש עד דרך רעה שהוליכה אותו אל הכפירה-בעיקר והוציאה אותו ממעגל עמו. והנה, בסוף ימיו חוזר האיש בתשובה וכו'. סכימה זו, הגם שידע מניין צמחה וכי גם לו חלק ונחלה בצמיחתה, קוממה אותו עד מאוד. הוא דחה את האנלוגיה. הוא סירב לראות עצמו ככופר-בעיקר, כמי שהוציא עצמו מן הכלל, מן הכלל היהודי, ובשעה-אחרונה-של-אמת הוא כותב: "כל שנות חיי היו קודש לעם היהודי". כל שנות. אין הוא הבן השב אל חיק עמו, שהרי מעולם לא נטשו.
אתאיסט אומר קדיש
אותו יחס עמוק למורשת היהודית שימש, כאמור, גם מעין פיצוי עצמי, בימים בהם לא נתקיימה הצמידות לתנועה הלאומית של עמו. עתה, משחל המפנה, משמש יחסו למורשת משענת נוספת, תומכת ומחזקת, בהתפייסות שבינו לבין עמו. וכך מגדיר סנה, האתיאיסט, הרציונליסט, את יחסו למסורת ישראל:
 "לא הרי שומר-מסורת כהרי שומר-מצוות. בהווייתנו היהודית טושטש ההבדל בין שני מושגים קרובים אך שונים אלה, היות ובמשך תקופה ארוכה מאוד בתולדות העם היהודי נשתמרה זהות בין הדת לבין הלאום. בדורות האחרונים חדלה זהות זאת להתקיים לדידי. רוב היהודים – אבל גם יהודי לאומי, שאינו דתי, חילוני, לא יהיה נאמן לעצמו אם לא יטפח את המסורת של עמו ולא ינחילנה לבניו ולבני בניו".
סנה לא האמין שאפשר להכיר את מלוא עושרה ויופייה של השפה העברית בלי לדעת את התפילות והפיוטים הגנוזים בסידור ובמחזור. "ללמוד, לדעת – צריך ראש; לאהוב – יכולים כולנו. אולם להתפלל, רק המאמינים יתפללו". וכאן הוסיף ברמיזה: "אני מכיר היטב יהודי אתיאיסט אחד, אשר לא התפלל מזה עשרות שנים, אבל עד היום הזה הוא מתרגש ומתמוגג למשמע הצלילים של "כל נדרי" או "נתנה תוקף". ובשעת התייחדות עם עצמו הריהו מפזם את מנגינתם בדבקות רבה".
במשפטים ספורים אלה ניסה להפריך, כאילו מלכתחילה, כל אותם תלי-תלים של פרשנויות שנערמו סביב פרשת ה"קדיש" בצוואתו. מכאן אדוקים-תמימים-באמונתם וסוחרי-החזרה-בתשובה. ומכאן אתיאיסטים-ישרי-לב ואפיקורסים-להכעיס – אלה גם אלה ניסו לתלות בו מה שלא היה בכוונתו וברצונו. והרי הוא עצמו פירש בצוואתו את עקרון-חייו – הרציפות שבתמורה – גם בהקשר זה, לאמור:
"הערך המסורתי העממי של אמירת קדיש עולה לאין-ערוך על הכפירה בתוכן המילולי של תפילה זו – ומי שלא יבין הסבר קצר זה, לא איכפת לי מה יחשוב על נאמנותי למסורת היהודית, שהנני רואה בה סוד קיומנו, הישמרנו ותחייתנו כעם עתיק-ימים וצעיר-ימים כאחד".
ולבל ייחסו לו כוונות דתיות-מיסטיות, טרח להדגיש בצוואתו, כי רצונו הוא – רצונו ולא רק הסכמתו שתיעשה נתיחת גופתו לאחר מותו. גם כאן חוט-של-רציפות מאז מאבקו של הצעיר בן העשרים בראש המערכה של הסטודנטים היהודים לרפואה בפולין ובליטא, בפרשת נתיחת-המתים היהודיים, דרך מלחמתו הנמרצת בכנסת להגנת הפתולוגים הישראליים לנוכח מסע השיסוי של שומרי-החומות הקנאים, ועד לפרידתו מן החיים: רציפות של מאבק למען תמורה והתחדשות.
אפשר להעמיק ולחקור מתוך מאמץ לרדת לשורשי התופעה של אתיאיסט המבקש על "קדיש". אפשר לומר דברים על כמיהתו של האדם, הניצב על סף הקץ האחרון, להיצמד לחוויות ילדותו, לבית-הוריו, אפשר להזכיר כי מנהיג היה האיש ליהדות גדולה, שהלכה אל כבשני-המוות, ורבים בה הנקרעים מחיים כשזעקת "שמע ישראל" חונקת גרונם – ואחיהם, שזכו וקיבלו עוד מנה של חיי-שעה בגיהינום ההוא, מלווים אותם ב"קדיש" וב"אל מלא רחמים". אלה היו היהודים שלו. הם אשר שיחרו לפתח-אסיפותיו וקבלוהו בחום ובאהבה. הם אשר שתו בצמא את דבריו שבוע-שבוע. מעל דפי "היינט". וביניהם, אהוביו, יקירי-נפשו, האם והאב והאחות. ואולי "קדיש" זה הוא גשר של מלים ושל מנגינה בינו לבינם. בין רגעי פרידתם לרגעי פרידתו.
ואולי אין צורך לומר כל זאת, שהרי הכל כאילו כה ברור ומובן-מאליו ואולי רק ראוי להוסיף כי זה האיש, משה סנה, בכל ימיו, גם בימים הסבוכים ההם, יהודי גאה היה.