הזכרון הלאומי התנ"כי אינו מציין את מידת מעורבותם של בני ישראל בתרבות המצרית בת אלפי השנים. משך מאות שנים חיו בני ישראל באיזור ספר מדברי למחצה, בקצה הדלתא המזרחית, בגושן, כנראה ללא מגע עם מרכזי התרבות המצרית. בהגיעם לארץ כנען מתארות יצירות התנ"ך את השתלבותם בחיי הדת, התרבות והאמנות העיצובית של השכנים המיידינים במדבר והכנענים בארץ המובטחת. בסיפור יציאת מצריים משלבים הסופרים והעורכים של התנ"כ תאורים מפורטים של יצירת אמנות דקורטיביות ופיגורטיביות התואמות את הידוע לנו על האמנות שהתפתחה במדיין ובכנען. בתאורי המשכן ובתאורי שלושת בתי יהוה הראשונים בארץ – בירושלים, בבית-אל ובדן – מצויים אורים מילוליים מפורטים של יצירות אמנות פלסטית מכל הסוגים הללו.
פסלי עגלים בבית יהוה בירולשים בבית-אל ובדן
בטעות מכנים את התקופה הזאת "תקופת בית ראשון" כשלמעשה היתה זו "תקופת שלושת הבתים הראשונים ליהוה". המקדשים ליהוה בבית-אל ובדן הוקמו שנים מעטות אחר חנוכת בית המקדש של שלמה בירושלים. בשלושתם היו יצירות פיסו – כולל פסלי בני בקר. בבית המקדש בירושלים היה שפע גדול יותר של פסלים ויצירות אמנות (12 בני בקר למשל, במקום עגל אחד בביתאל), המלך שלמה לא נזהר באיסורים כלשהם. הוא בנה בירושלים מקדים לאלוהי השכנים שבמרכזם עמד תמיד פסל המייצג את האלוהות, והגדיל לעשות במקדש בירושלים. כדי להבטיח רמה בינלאומית למקדש החדש הביא שלמה אמנים מחוץ לארץ, כמו חירם בן האלמנה הישראלית, אמן אב תבונה וחוכמה מצור שבפיניקיה. (דברי הימים ב', ב', 13).
ביקוריהם של הישראלים במקדשי אלי השכנים, החלו עוד בטרם עברו השבטים את הסף הארץ המובטחת. הם נמשכו אל הנערות הכנעניות והקדשים והקדשות שהעשירו את טקסי הפולחן בתענונות חושניים, ועד מהרה השלתבו בפולחנים ובהערצת הפסלים והפסלונים, מהם דומים לאלה שראו אבותיהם במצרים. לא חלף זמן רב והם שבו לפסל פסלים מקוריים, מן הסוג שעוצבו על ידי אהרון, בצלאל ומשה רבנו במדבר. פסל העקגל הראשון, שהכהן הגדול הראשון השכיל לעשות ממגבית של זהב ותכשיטים שנאסף מהגברים והנשים בעם, ביטא את ההכרה כי האלוהים ("אלה אלוהיך ישראל") הוא יצירה קולקטיבית של העם והיה כנראה המרשים מכולם. עד כדי כך עמוק היה הרושם שהשאיר פסל העגל הבעם ישראל שכעבור מאות בשנים, כשרוב העם השתחרר משלטון המיעוט היהודי ושליטו העריץ רחבעם, מהרו לחזור ולפסל פסלי עגל המייצג המבפורש את אלוהיהם המוציאם ממצרים ("הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". מלכים א' יב, 26-29).
משה הרס אומנם את פיסלו אל שאהון והציא להורג,באותו ים, שלושת אלפי אנשים שהשתתפו בפולחנו, אך לא רק שלא בטל את אמנות הפיסול אלא הורה לבצלאל ליצור פסלים לקודש הקודשים במשכן המפואר שציווה לבנות ליהוה, כולל שפע יצירות אמנות פיגורטיביות, ובמרכזם פסלי הכרובים, בעלי הכנפים והפנים, שנועדו לקשט את ארון ספר הברית, הסמל למופשטותה של האלוהות שהאמין בה (שמול, כה 18-22)
פסלים עליך ישראל
שנים מספר אחר כך, כשישראל יוצא לדרכו מקדש ברנע לעבר עציון גבר על מנת להכנס לארץ ישראל, יוצר משה פסל משלו: נחש הנחושת הוא נחושתן המפורסם בפסלי המרפא מכל התרפים (במדבר כא 8).
העגל, הכרובים, והנחש היו הפסלים המקוריים השיראליים הראשונים המתוארים בספורים התנכיים, זכרונם השפיע על מסורת התרבות הישראלית המתפתחת בארץ כנען: במקום פסלי הכרובים הקטנים העומדים על הפרוכת שעל הארון הנייד במשכן הנייד במדבר – מצוה שלמה יצור פסלי כרובים ענקיים היצנבים בקודש הקדשים במקדש יהוה בירולשים (מוטת כנפיהם – מקיר לקיר, מלכים א', ו 23-28), שנים עשר פסלי בני בקר (מלכים א,, ז 25) ניצבים גם הם במקדש בירושלים – מתחת ל"ים" הנחושת.
"נחש שרף" היה ליצירה הפיסולית הראשונה שנוצרה מחוץ לתהליך בניית המשכן. משה יצר אותה בהאמינו כי בכוחה לרפא בני אדם שנפגעו מנחשי המדבר הרבים וקבע אותה בראש נס גבוה למען תראה על ידי ההמון. בספר במדבר כא, 8, נאמר למשה על ידי אלוהיו: "עשה לך שרף (נחש אש) ושים אותו על נס והיה כל הנשוך ראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחושת". ובספר מלכים ב, יח, 4, מסופר על חזקיה המלך ש"הסיר את הבמות ושבת את המצבות וכרת את האשרה וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא שמו נחושתן".
מעניינת ההדגשה בזכרון הלאומי שבאה לביטוי ביצירות התנ"ך, ששמרה יצירה פיסולית זו של משה עד שנבנה בית המקדש בירושלים,והוצבה בתוכו. גם כאשר אחרי מאות שנים החליט חזקיהו להוציא פסל זה מבית המקדש – בגלל היותו קשור במנהגים מאגיים ארכאיים שלא נראו לאנשים מודרניים כמוהו – היה מודע לכך שזהו פסל שנוצר על ידי משה.
הממסד הרבני פוסל כל יצירת אומנות
במשך מאות השנים שעברו מיציאת מצרים ועד מלוכת חזקיה זכרו בני ישראל את יצירת הפיסול של משה, ואין מוחה ומתנגד. במשך אלפיים שנים נוספות התעלם המימסד הרבני מפן זה באישיותו של משה, וביקש כי נאמין שכל יצירה אמנותית פסולה, כיוון שמשה ציווה כי לא נשתחווה ולא נעבוד פסלים ותמונות ומסכות.
הפלורליזם בתרבות ישראל העתיקה בא כאן לביטוי קיצוני: המחקר ההיסטורי אינו מכירח כמובן התרחשות האירועים המסופרים בתנ"ך, אך יש בידם להצביע על אפשרות התרחשותם והאמונה בעם כי אכן התרחשו.
נחש השרף מנחושת היה אחד מיצירות האמנות הנפוצות באיוזר נדודיהם של משה ובני ישראל. פרופ. רפאל גבעון מאוניברסיטת תל-אביב מסביר ב"עולם התנ"ך" כי שרף – הוא נחש מסוג הקוברה, מה שקראו המצרים אוריאוס, נחש מכונף, שהיה נפוץ בעיצובים מצריים (כמו על כתרו של רעמסס) ובתחותמות כנעניות. הארכיאולוג בנו רוטנברג גילה במכרות תמנע, אתר של תרבות מידיינית, נחש נחושת – 12 סנטימטר אורכו וראשו מוזהב. בסביבות הנחש נמצאו חרסים וכלים אחרים מימי סוף האלף השני לפני הספירה – משמע מהעידן בו ניתן למקם גם את יציאת מצרים, ואת נדידת משה מקדש ברבע לעציון גבר, בדרך העוברת בתוך, או ליד, תמנע, ובעת התהדק הקשרים בין ישראל למדיין, כמשתמע מהספורים על כהן מדיין שהיה חתנו של משה ויועצו המדיני והארגוני.
משה נגד "לא תעשה לך פסל"
בתמנע – היה הנחש כנראה חלק מפולחן אלת תחתור המצרית, שהיתה גם אלת המכרות, ולבשה צורות רבות: אשה, פרה, חתול, נחש, פתן עם קרני פרה וכדור שמש על ראשו. בתל מוברך באיזור החוף הישראלי נמצא נחש נחושת כנעני באורך 20 ס"מ. גם בחצור הכנענית נמצאו נחשי מתכת, ומכאן שפיסול הנחשים היה נוהג נפוץ בתרבויות בהן חיו בני ישראל והסופר המתאר את משה כפסל, מספר על כן ספור ריאליסטי. מסתבר, שגם אם אין לנו הוכחה להיסטוריותשלו אין לנו ספק באפשרות התרחשותו.
במעשהו לא התחשב משה באיסורים מפורשים נגד עיצוב דמויות אף כי היו בהם כאלה שפרטו כי אסור לעצב דמות של ייצור כלשהו בטבע, כפי שנאמר במפורש בספר דברים ד, 12: "וידבר יהוה אליכם מתוך האש וקול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתו קול..." ובפסוק 15: "כי לא ראיתם תמונה ביום דבר יהוה אליכם בחורב מתוך האש" והלאה, בפסוק 16: "פן תשחיתון לעשות לכם פסל...תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה תבנית כל בהמה אשר בארץ תבנית כל ציפור כנף אשר תעוף בשמים". בפסוק 17: " תבנית כל רמש באדמה ותבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ".
הפלורליזם האידאי והתרבותי ששרר בעם ישראל לפי התנ"ך בא אם כן לביטוי בין השאר בקיום זה בצד זה – של ספורים על משה כפסל וספורים אחרים על איסורים גורפים שלפיהם עובר משה עבירה חמורה על דינים שבתורה.