בחודשים האחרונים צצים ועולים, בתדירות קבועה, מוקדי חיכוך רבים בין הציבור החילוני לציבור הדתי: שאלות כמו ייבוא בשר לא כשר לארץ, חוק זכויות אדם, נסיעה בשבת בצירי תנועה ראשיים בירושלים, חוקי כשרות מפלים, העיתומת בין הדין האזרחי לדין הרבני, הם רק חלק מהנושאים שנראה שאינם יורדים לעולם מסדר היום הציבורי. בפולמוס המלווה כל אחד מהעימותים מוזכר דרך קבע מושג בסיסי המשמש את טיעוני הניצים": ה"סטטוס קוו". שני הצדדים נאחזים בו, מצטטים אותו, משתמשים בו בטיעוניהם להוכחת צדקתם. מהו ה"סטטוס קוו" בנושאי דת ומדינה? מה מקורו? מי הם יוצריו?
ה"סטטוס קוו" – פשרה או נצחון חרדי?
בניגוד למה שמקובל הניח, ה"סטטוס קוו" לא נולד עם קום המדינה. את שורשיו ניתן למצוא לפחות 30 שנים קודם לכן, עוד בראשית ימי המנדט הבריטי. למרות שהצהרת בלפור התייחסה ליהודים כאל גורם לאומי, ראה בהם המחוקק המנדטורי עדה דתית. למן ראשיתה מצויה התנועה הציונית בקונפליקט פנימי באשר ליחסה לדת בכלל ולבטויה האורתודוכסי בפרט. הציונות היא במהותה התרסה כנגד הזרות, התלישות, האנכרוניזם שמסמלת הדת, נגד אופיה, מנהגיה ואורח חייה. אך בה בעת איןהציונות יכולה להנתק מהדת, והיא קשור אליה בעבודתות של אלפי שנים של טקס, של תפילה, של ניגון.
לכאורה, ניתן היה להניח כי עם גלי העליות והתחזקות המחנה החילוני בארץ, ינתן בטוי הולם לאידיאולוגיה הרואה בעם היהודי חטיבה אתנית תרבותית לאומית, ותמוזער עד למינימום השפעתה של הגישה ההלכתית. מה גרם להסתדרות הציונית וליורשתה – מדינת ישראל, לוותר שלב אחר שלב על אמונתה, על תפיסת עולמה, לקבל את הפירוש הצר ביותר, המגביל ביותר של היהדות? מה גרם למה למסור את הגדרת הלאומיות שלה לגורם אנטי לאומי, להעניק סמכויות מפליגות בנושאי אישות וזכויות אדם לאלה הכופרים מכל וכל בלגיטימיות שלה עצמה? כיצד ניתן להסביר שמנהיגים נאורים ותקיפים שעמדו בשער מול מנהיגי עולם התקפלו וגילו רפיסות ואוזלת יד בעמדם מול רבנים?
בשלוש נקודות זמן עלה העימות החילוני-דתי ע"פ השטח במלוא עוצמתו. שלוש נקודות זמן קריטיות בהן, כתוצאה ממצבים משבריים, נקבעו הלכות, נחתמו הסכמים, נוצקו יסודותיו של הקיום המשותף (קרי: ה"סטטוס קוו") בין חילוניים לדתיים בארץ. כפי שנראה, בכל אחד מהמקרים בחרה ההנהגה הציונית, במודע, לוותר לחוגים הדתיים בענייני דת ואישות כדי לזכות בתמיכתם בעניינים מדיניים שעמדו על הפרק. השאלה העומדת לבמחן היא האם היה בכך הכרח? האם הכתיבו הנסיבות את הוויתורים או שמא בגדה המנהיגות החילונית בערכיה?
את התשובה לכך יש לחפש בראש וראשונה, אצל מי שהיה מעורב יותר מכל אחד אחר בעיצוב המהלכים והשפיע על תוצאותיהם – דוד בן גוריון. ניתן לקבוע במידה רבה של פסקנות, כי דמותה של החברה הישראלית, בכל הקשור ליחסים בין הדת למדינה, היא יציר כפיו.
1918 : סיבוב ראשון – חרדים נגד נשים
שנה בלבד לאחר כיבוש ארץ ישראל ע"י הצבא הבריטי, פחות משנה לאחר הצהרת בלפור, פרצה לראשונה, במלוא עוזה, המחלוקה בין חילוניים לדתיים על אופי החיים המשותפים בארץ.
בשנת 1918 נערך היישוב לקראת בחירות לאסיפה המייסדת, שתשמש צעד ראשון להגשמת השלטון העצמי של הישוב העברי. ניסוח חוקת הבחירות נתקל בקשיים רבים, מפני שהחוגים החרדים התנגדו בתוקף להעניק לנשים זכות לבחור ולהיבחר. באותה עת היה למחנה החרדי, שכלל חוגים שומרי מסורת וחלק רב מעדות המזרח והספרדים, רוב מוחלט בערים הגדולות: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. תיאורטית היה בכוחם המספרי כדי להכריע ולעצב את אופיו ואורח חייו של היישוב. אולם התפיסה ההלכתית המקובלת מקדמת דנא, הרואה ב"כבודה של בת מלך פנימה", הכתיבה קו של התנגדות נחרצת להשתתפות נשים בבחירות, והביאה ממילא לידי כך שנשים רבות במחנה החרדי לא ישתתפו בבחירות גם אם תינתן להן זכות בחירה. מנהיגי העדה החרדית הצהירו כי לא יהיו מוכנים לעמוד בתור מעורב לקלפי ולכן ימנעו גם הם מהצבעה. ברור היה שהגשמת האיום תביא להגברת כוחו של המחנה החופשי ולנצחונו בבחירות.
כאן התגלה לראשונה הפרגמטיזם האידיאולוגי של בן גוריון. תחת לנצל את הסיטואציה ולבסס, לראשונה, את ההגמוניה הפועלית-חילונית ביישוב, בחר בדרך של פשרה. הביוגרף שלו, שבתאי טבת, מתאר בפרטנות התבטאויות קשור שלו כנגד החרדים, דעותיהם ומנהגיהם. "החומר הרקוב" הוא מכנה אותם, ומוסיף כנויי גנאי שונים המביעים את סלידתו ועויינותו לאנשי היישוב הישן. אולם בה בעת, מאחרי הרטוריקה הבוטה, הוא פעל בנמצרות כדי להתפשר עמם והיה מוכן לשלם מחיר כבד ולהכנע לתפיסתם המפלה. כך נתגלתה, כותה טבת, סגולתו לשעבד למטרה שנראה לו החשובה בשעתה, מטרה אחרת, חשובה לא פחות.
באמצע אוקטובר 1918 הגיע לארץ ד"ר חיים וייצמן ותבע לדחות את הבחירות. "אם ייערכו בחירות ובמקום האסיפה ייסדו גם החרדים אסיפה משלהם, אז תעמוד ממשלת בריטניה לפני שתי נציגויות של יהודי ארץ ישראל...ואלה בהכרח ישפיעו לרעה על המשאומתן בין ההסתדרות הציונית וממשלת בריטניה ועל דעת הקהל המדינית בעולם כולו". החשש מספרטיזם חרדי הילך אימים על ההנהגה הציונית.
באפריל 1920 נערכו הבחירות לאסיפת הנבחרים. הרב קוק הטיל עליהן חרם. דובריו אמרו כי לא יעלה על הדעת שיאלצו את 'כבוד הרב' לעמוד בתור אחד עם נשים. מאידך, קבע הרב מיימון, בניגוד מפורש לפסיקה זו, כי מותר לנשים להשתתף בבחירות. על רקע פער העמדות בין הציונים לחרדים היתה לפסיקה זו חשיבות רבה. בן גוריון מצא ברב מיימון בעל ברית. גישתו האמיצה, ונכונותו לויתורים בשם הציונות הדתית הציבה בפניו אתגר: האם בכוחו לגמול לשותפו בפשרה מאותו מטבע.
שוב נמצאו שתי מטרות בעימות זו עם זו: ייסוד נציגות לאומית שתקיף גם ציבור גדול של חרדי ירושלים כנגד זכותה של האישה לשוויון. וגם הפעם, היה בן גוריון נכון לשעבד מטרה חשובה אחת בפני מה שנראה לו כמטרה אחרת, חשובה יותר. למרות שאמר: "מלחמתנו בהם (בחרדים) רק התחילה והיא תמשך", הסכים לפתוח במשא ומתן עם מתנגדו העיקרי – הרב קוק, ובסופו של דבר לוותר. הפשרה שהושגה היתה פשרה מפא"ית אופיינית. למצביע הדתי אושר כפל-קול וניתן לו להצביע בשם הנשים בעלות זכות הבחירה, בביתו.
כשהתכנסה אסיפת הנבחרים אושרה בחירת החרדים ונתקבלה החלטה האומרת: "כי מעתה הדלת פתוחה להם". בכך הונח היסוד לשלטון העצמי של הישוב העברי בארץ ישראל. השותפות בין בן גוריון והרב מיימון הולידה נדבך ראשון של ה"סטטוס קוו" בין חילוניים לדתיים. הוכרה זכותה לש החרדים לאוטונומיה אפילו אם אין היא עומדת במבחן הדמוקרטיה וזכויות האישה. נתכנה לה אותה ברית,] בין ציונים סוציאליסטים לציונים דתיים מתונים, שלימים, עיצבה את הפרהסיה הציבורית בנושאי דת ומדינה.
שנת 1935 : סיבו שני – כפיית השבת
בשנת 1935 התכנס הקונגרס הציוני הי"ט, בלוצרן בשוויץ. על סדר יומו של הקונגרס עמדה בכל חריפותה שאלת אופי החיים היהודיים בישוב בארץ. מחד לחצו "המזרחי" וגורמים דתיים נוספים להשתטת דיני הלכה על אורח החיים. מאידך ניצבו מפלגות הפועלים, או לפחות חלקן, שגרסו אורח חיים פתוח, חופשי, נטול ממוסרותיהם של הנוהגים הדתיים הישנים. על דיוני הקונגרס איימה, כצל כבד, עליית הימין הרביזיוניסטי והסכנה ליצירת חזית ימנית-דתית, שתטול את ההגמוניה בהסתדרות הציונית.
על רקע זה חיזרה תנועת העבודה (קרי: מפא"י) אחר הדתיים ועשתה כל שביכולתה כדי ליצור עמם מכנה משותף, אפילו במחיר ויתורים כבדים בתחומי אישות, מועדים ודת. הדבר בא לידי ביטוי במכתב ששלח באותה עת בן גוריון לילדיו, בו קבע כי "יש לדגול בכלל ישראל", ומשום כך "לעשות מחווה כלפי "המזרחי" הלוחם בעקביות וללא הרף על עקרונותיו...יש להקים קואליציה רחבה בהנהלה הציונית לשם מלחמה ברביזיוניזם ולשם חיזוק פנימי של התנועה הציונית".
יותר מבעבר חשה תנועת העבודה בצורך לקבל לגיטימציה של הציבור האורתודוכסי והיתה מוכנה לשלם על כך בנדיבות יתרה. ראשית ראו בתנועת "המזרחי" מן ראש חץ או סוס טרויאני, שיש להחדירו אל תוך מעוזי החרדים כדי שיביא להם את בשורת הציונות – אפילו אם בנוסחה הדתי – וירתום אותם, אם לא לשיתוף פעולה, הרי לפחות לנטרול הלכי הרוח האנטי ציוניים.
'המחווה' עליה כתב בן גוריון נפרטה על מהרה למטבע קשה. בשנת 1934 החליט הועד הפועל הציוני לנצל את כוחן הכלכלי המונופוליסטי של הקרן הקיימת וקרן היסוד, וכפה סעיפי שמירת שבת על מתיישבים שחכרו את קרקע הלאום והקימו מאות ישובים חקלאיים. הקונגרס הציוני הי"ט אישר סעיף של שמירת שבת, וקבע מערכת פיקוח שתשגיח על ביצועה. דוד רמז, שהיה לימים שר חינוך, חתם על הסכמים לשמירת כשרות המזון ולשמירת השבת במוסדות הלאומיים והציוניים. נקבע אפילו ש"עבריני שבת" יועמדו לדין בפני בית דין מיוחד של הקונגרס הציוני (ראה הסיפור על "הטוריה שעיצבה את ה"סטטוס קוו" במסגרת סמוכה). בעקבות הסכמים אלה בין מפא"י ו"המזרחי", הוקמו יחידות רבנים ושומרי כשרות לתפקידי פיקוח והשגחה, נקבע מעמדה של הרבנות הראשית, סמכותם של בתי הדין הרבניים בתחום המעמד האישי, העקרונות לקיום שבת במוסדות ציבור וברשות הרבים, האוטונומיה של החינוך הדתי ועוד.
בשנת 1918, היו אלה החרדים אנשי הישוב הישן, ששימשו כדחליל המאיים בגינו יש להתפשרולוותר על קרונות יסוד. עברו 20 שנים, ואת מקומם תפסו הרביזיוניסטים. כאז כן עתה היה בן גוריון מוכן לשלם במטבע שנחשבה בעיניו פחות. זכויות אזרח, שליטה בתחום דיני אישיות, אוטונומיה דתית. משתפי הפעולה: הרב מיימון ו"המזרחי", היו הנהנים העיקריים מכך. התנועה הציונית העניקה להם מעמד אוטונומי בתחום החינוך ומינתה אותם למעשה לאפוטרופוס של חיי הדת של הישוב. ניתנה להם גושפנקה לקבוע הלכות בכל נושאי דת, ובתוך כך, להקים לעצמם מובלעות דתיות בתוך המערכת השילטונית.
שנת 1947 : סיבוב שלישי – המכתב הגורלי: מגש הכסף עליו ניתנה מדינת היהודים לחרדים
ביוני 1947 הגיעה לארץ ועדת אונסקו"פ, היא ועדת החקירה של האו"ם, שהמלצותיה עתידות היו להביא להחלטת החלוקה ולהקמת המדינה. לראשי הסוכנות היה חשוב מאוד להציג בפני הועד עמדה אחידה ומגובשת בשם היישוב כולו. הדאיגה אותם מאד האפשרות שנציגי היהדות האורתודוכסית יסתייגו ואף יביעו התנגדות להקמת המדינה.
לאור יחסי הכוחות שנוצרו בארץ לאחר השואה, ובמיוחד לאור עלייתן והתחזקותן של מפלגות הפועלים, ניתן להטיל ספק במשקלה של העמדה החרדית, אלא שיש לראות את התמונה בראי הימים ההם כדי להבין עד כמה רבתה הרגישות ועמה התחושה כי הכל מונח עתה על כף המאזניים וכל תנודה עשויה להטותה לכאן או לכאן.
כמו ב – 1918 היתה הברירה בין "שאלה חשובה מאוד" מול "שאלה חשובה יותר". בן גוריון וחבריו החליטו לשלם במטבע הדתית כדי לזכות בתמיכה הפוליטית של הדתיים.
אגודת ישראל התנגדה להקמתה של מדינה יהודית למרות שלא אמרה זאת בגלוי. בחוגי התנועה הועלו רעיונות אלטרנטיביים: הארכת המנדט, הקמת פדרציה יהודית ערבית, תכנית לקנטוניזציה של הארץ עם זכויות אוטונומיות לקהילה החרדית ועוד. הכל היה טוב בעיניהם ממדינה יהודית המפירה את מצוות ההלכה. גדולי התורה יעצו לאגודה להשתמט מהבעת דעה בפומבי, לא לחיוב ולא לשלילה, "מחשש הסכנה לכלל ולפרט", שמא "יטילו כל האחריות עלינו שהיהודים החרדים הם המפריעים והמכשילים את הקמת המדינה". אף כי ידעו שהמדינה שתקום לא תנהג ע"פ התורה, השתדלו כמיטב יכולתם להשפיע על צביונה.
ימים אחדים לפני שנציג "אגודת ישראל", הרב לוין, עמד להופיע בפני וועדת האו"ם, נועד יחד עם כמה מעמיתיו לפגישה עם בן גוריון והציג לו שורה של תביעות בנושאי דת שעיקרן: שמירת שבת וכשרות, אוטונומיה בחינוך, שלא יונהגו נישואין אזרחיים וכן חופש מצפון דתי. בן גוריון השיב כי "חוקת המדינה תוסדר ע"י האסיפה הלאומיתהמחוקקת, ועד לסידור החוקה – אי אפשר לערוב מראש על שום דבר".
ושוב כדרכו, בעוד הוא דוחה בימינו, היתה שמאלו מוכנה ומזומנה לתת. בספטמבר 1947 שלח בן גוריון (ועמו הרב פישמן ויצחק גרינבוים) בשם הנהלת הסוכנות היהודית, מכתב אל הסתדרות אגודת ישראל העולמית, בו פורטו במקובץ ההסכמות וההבטחות שינתנו לציבור הדתי מטעם המדינה, לכשתקום. נאמר בו כי השבת תהיה יום המנוחה החוקי במדינה היהודית, כי בכל מטבח ממלכתי יהיה אוכל כשר, כי תובטח אוטונומיה מלאה של החינוך הדתי וכי ייעשה כל האפשר כדי למנוע חלוקת העם לשניים, דהיינו, תמסר לרבנות הסמכות בדיני אישות.
רבים רואים במכתב זה (שנוסחו מפורסם להלן במסגרת) את הבסיס ל"סטטוס קוו" הנהוג בישראל מאז ועד היום, אולם כפי שהראיתי, הונחו היסודות כבר 30 שנים קודם לכן, והלכו והתרחבו לאורך השנים בהסכמות בע"פ ובהסכמים שבכתב בין ראשי היהדות החילונית והדתית. במידה רבה ניתן לראות במכתב סיכום דברים, עיגונה של מציאות קיימת, בכתובים.
פרופ. מנחם פרידמן, חוקר החברה החרדית טוען, כי למעשה לא ראה איש, בזמנו, במכתב ההוא יסוד ל"סטטוס קוו". את חשיבותו ראו בהגברת האחדות הפוליטית ביישוב לקראת מלחמת העצמאותולא כהסכם יסוד להסדרת החיים במדינה. אגודת ישראל בחרה בדרך המעשית היחידה בבחינתה. היא ניהלה משא ומתן עם הסוכנות היהודית, על שיתופה במגבית היהודית המאוחדת ועל תנאיה לתמיכה בהקמתה של מדינה יהודית. האי הגיעה להכרה שללא משאבים וללא שיתוף פעולה עם הציונות ומוסדותיה, אין לה סיכוי לשקם את מעמדה בעולם שלאחר השואה. שיתוף הפעולה בינה לבין המדינה שבדרך, ואחר כך עם המדינה, נתן לה חלק במכסת רשיונות העליה וחלק בכספי המגבית, וכן, לימים, שחרור בחורי ישיבותונשים דתיות משרות בצבא.
מדוע נכנע בן גוריון?
מדוע מצא בן גוריון לנכון להעניק הבטחות כה מפליגות דווקא לאגודת ישראל? האם לא הבין כי בעשותו הסדר עם מפלגה אנטי ציונית הוא מכיר בה כגורם הקובע בקרב היהדות הדתית וגורם להקצנה הכרחית במחנה האורתודוכסי כולו? האם היה מודע למשמעות מרחיקת הלכת של החלטותיו על דמותה של החברה הישראלית ועתידה? בהקשר זה מעניינת עדותו של השופט העליון חיים כהן, מי שהיה בראשית שנות החמישים היועץ המשפטי של הממשלה, ולימים, אחד הלוחמים הבולטים נגד המימסד הרבני. בשיחה עם מיכאל ששר הוא מספר, כי "זמן קצר לפני מותו קרא לי (בן גוריון) לשדה בוקר ואמר לי שאני צדקתי והוא טעה בעניין השיפוט רבני". והוסיף כיודע דבר: "אילו רצה להפריד את הדת מן המדינה בוודאי היה מצליח, כמו שהצליח ברוב הדברים האחרים שעשה".
בן גוריון לא רצה להפריד את הדת מהמדינה מפני שרצה לשלוט בדת. שבעים וחמש שנות חיכוך והתנגשויות מעוררות את השאלה מי שולט במי. האם השכילה המדינה להשליט מרותה על הממסד הרבני, על המפלגות החרדיות, על מערכת החינוך הקרוי "עצמאי"? האם נעשה חשבון נפש באשר למחיר ששולם? האם ניתנה הדעת לכך שבשרשרת הוויתורים שהולידו את ה"סטטוס קוו", התכחשה הציונות החילונית לתפיסת היסוד הרואה בעם היהודי חטיבה תרבותית לאומית, ואימצה למעשה את ההגדרה הדתית של היהדות.