יהדות חילונית היא אותו סוג של יהדות אשר אנו מבקשים להמליץ עליו ולקדמו. הדימוי שכולנו רואים בעיני רוחנו הוא, פחות או יותר, זה של תרבות והכרה יהודית מובהקת, שהיא הומניסטית, מקבלת את חילונם של מוסדות חברתיים כתהליך שאין להשיבו, ועם זאת מאפשרת לפרט להיות, או לא להיות, דתי. אולם לא המושג ולא הדימוי יכולים להישאר ללא עוררין, לא כל שכן להיות מובנים מאליהם. ידידים כיריבים בהכרח ישיגו השגותיהם. יריבים יטענו שכל המרכיבים של דימוי זה זרים למסורת היהודית: שאנו ממליצים למעשה על מה שצונץ המליץ עליו בשעתו – "קבורה מכובדת" של היהדות, “ein ehrenvolles Begraebnis”. ידידים יטענו ש"יהדות חילונית" אין פרושה יהדות מסוג שווה-תוקף, אלא יהדות מחוללת, יהדות מסוג נחות יותר, נאמר יהדות במזער. בתשובתי לשתי הטענות כוונתי אינה אך ורק להגן על מושג “sapienti non est cura de nominibus" . זוהי הזדמנות להבהיר את הדברים. 
האם יהדות חילונית פירושה שום יהדות מכל וכל? זכור לי ויכוח פומבי שהיה לי עם ישעיהו ליבוביץ', שהיה אולי הוגה הדעות היהודי הדתי המקורי ביותר, ובודאי הבוטה ביותר. הוא אמר, כדרכו: יהדות פירושה קבלת דיני ישראל כעמוד השדרה של התרבות היהודית. הברירה האחרת היא לא-כלום – או "תרבות רחוב דיזנגוף", היינו-הך. תשובתי היתה: גם מבחינה היסטורית וגם מבחינה מהותית זוהי טעות. מזה מאתיים שנים קיימת תרבות יהודית שהיא לא-דתית, ולעתים אפילו אנטי-דתית: זוהי בעת ובעונה אחת תרבות גבוהה (ספרות, שירה, אמנות, מוסיקה) ותרבות נמוכה (פולקלור, הומור, שירי רחוב). יש להודות שהיא צעירה, שבהרי במה נחשבות מאתיים שנה לעומת אלפיים שנות היהדות הרבנית? – והרי התרבות האמריקנית גם היא צעירה למדי. תרבות יהודית חדשה זו אינה בחזקת חזון שיתגשם לעתיד לבוא: היא שרירה וקיימת כבר עתה, על ביטוייה המעודנים יותר והגסים יותר, והיא עומדת ביחס דיאלקטי מעניין לתרבות היהודית שקדמה לה. אין היא מוחקת את התרבות היהודית שבעבר: היא משמרת אותה באופן סלקטיבי.
שום תרבות, שום מסורת לא תוכל להישרד ללא ברירה מתמידה מתוך אוצרות העבר של אותם אלמנטים התואמים את מאוויי ההווה ואת צרכיו. ייגזר עליה להיחנק, או ככת האיימיש – להיות שולית ומאובנת. "הכושר הפלסטי" של תרבות שניטשה דיבר עליה פעם “die plastische Kraft”  – הוא שמאפיין את חיוניותה, כשם שאפיין בזמנו את המסורת היהודית, אשר ידעה לא רק כיצד לזכור, אלא גם כיצד לשכוח. "לשכוח" ו"לזכור" אינן פעולות אנונימיות המתרחשות כתולדה של כוחות אנונימיים של אבולוציה איטית. הן היו, והינן, פעולות מכוונות – במיוחד ביהדות, שבה צריך היה לפסוק הלכות לכאן או לכאן, בגלוי וביודעין. יורשה לי להביא בפניכם דוגמא מובהקת: "בו ביום בא יהודה, גר עמוני ושאל מה אני לבוא בקהל. א"ל רבן גמליאל אסור אתה, שנאמר "'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא'. א"ל ר' יהושע בן חנניה, מותר אתה, וכי עמון ומואב במקומם הם יושבים? כבר בא סנחריב ובלבל את כל האומות שנא' 'ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שוסיתי ו…כאביר רכביו'."
והדבר היה סמוך לאחר חורבן המקדש וההרס בעקבות המרד שנכשל כשלון מחריד. עניין מיוחד היה למוסד הכהונה בדרשו זהירות רבה באשר לטוהרת שושלות היוחסין המשפחתיות, לא של הכוהנים בלבד אלא גם של ישראל, על מנת לאפשר להם להתחתן במשפחות שאינן מגזע כוהנים. האינטרס הלאומי דרש את ההיפך – לחסל במידת האפשר אפליות פנימיות. לשם כך, מוכן יהושע בן חנניה לא רק ליצור פיקציה חוקית (סנחריב), אלא 'לשכוח' בכוונה תחילה מקרה מנוגד שאינו משתמע לשתי פנים – תביעתו של עזרא, זמן רב אחרי סנחריב, שאצילי ירושלים ייבדלו מנשותיהם העמוניות. לשון אחר: יהושע בן חנניה שיבש ביודעין מסורות מקודשות ביותר.
האם נבחר מתוך המסורת, מיהו שיבחר ולפי אילו אמות מידה? יהודים רפורמים במאה ה19- רצו להשמיט מן התפילות כל אזכור לאומי. בחירתם אינה בחירתי. אני מצדי הייתי בוחר 'לשכוח', כלומר להוציא משירות פעיל, את כל האלמנטים שאינם תואמים את עיקרי אמונתי ההומניסטית-ליברלית. הבה ואביא דוגמא נוספת מתחום הקרוב לדוגמא הראשונה: במשנה תורה מסכם הרמב"ם בין השאר דינים הנוגעים לעריכת מלחמה. על פי התנ"ך יש לקרוא תחילה לאויב לעשות שלום (כי תצור אל עיר לכבשה… וקראת אליה לשלום) "שלום" פירושו כמובן כניעה תוך השלמה. כלל זה אינו חל אמנם על שבעת עממי כנען אשר אנו מצווים להשמידם. אולם גם כאן מקובלת עלינו דעת הרוב (של ר' יהושע בן חנניה המצוטטת לעיל) שהעמונים והמואבים אינם קיימים עוד. אולם יש קטגוריה של עיר אחרת ולגביה ההלכה אינה מתירה כניעתה בשלום– אם התושבים אינם מקבלים את שבע מצוות בני נוח. במקרה זה הם, משפחתם ובהמתם, חייבים השמדה. אך שימו נא לב, שבע מצוות בני נוח הללו אינן שוות ערך מבחינה מושגית לחוק הטבע jus naturae  – במקרה הטוב ביותר הן הנוסח הרבני של jus gentium . הן כוללות את האיסור על אכילת דם. מצווה עלי להשמיד את כל עמי אירופה הנהנים מאכילת נקניק-דם. זוהי מסורת אשר אני, בתור היסטוריון, אפרש ואולי אצדיק בהקשרה: אולם איני רוצה בה כחלק מאוצר מילותי החוקי, הפעיל והמחייב – ויהיה פירושה אשר יהיה. אבחר איפוא לשכוח אותה. היא נוגדת את עיקרי אמונתי ההומניסטית-אתית. עקרונות אלה הם אנתרופוצנטריים (המעמידים האדם במרכזו של עולם), לא תיאוצנטריים (שמעמידים את האלוהים במרכז), שהרי בפוליטיקה "האדם הוא המידה על פיה ימדד הכל", כדברי פרוטגוראס. חייו וכבודו הם ערך עצמאי, ערך עליון.
עקרונות חילוניים
אני מוכן להודות שערך זה כערך עליון לא צמח מתוך המסורת הדתית היהודית או מכל מסורת דתית אירופאית אחרת: הנצרות, האיסלאם והיהדות כולן מכירות ב-bellum deo auctore  ומציבות את רצון האלוהים מעל לחיי אדם. ניחא. המסורת היהודית, כמוה כאחרות, מכילה אלמנטים שהם טובים לענייני ("מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?") ושאינם טובים ("אתם קרויים אדם ואין אוה"ע [אומות העולם] קרויות אדם"). לפי הקריטריונים שלי – ואני מודע לכך שהם מיובאים – אני בורר. מה שמכתיב את עקרון הברירה שלי הוא אהבה רבה למסורת, אולם גם מחוייבות רבה לעקרונות שלא צמחו בחצרותיה – עקרונות חילוניים שבחילוניים, משום שהם מציבים את בני האדם in medias res [באמצע הדברים]. אני מודה שגם גוש אמונים וגם נטורי קרתא הם ממשיכיה, עבדיה הנרצעים, ויורשיה הנאמנים יותר – של המסורת היהודית; ואילו תגובתי למסורת היא דיאלקטית, משום שהיא כרוכה בשינוי צורה מדעת, לא שלא-מדעת. אולם כך היה תמיד הגיונה של תרבות יהודית חילונית, בודאי ובודאי מאז תקופת ההשכלה. ואין המדובר באם תרצו לעתיד לבוא: הדבר כבר הצליח. במלים אחרות: אנו מכירים בכך שביהדות חלה מהפכה באמצעות חילון – ואנו מחייבים מהפכה זו ומסתייגים ומבכים את התעלמותו של הממסד הישראלי ממנה.
וכאן אני מגיע למערכת השניה של השגות – לא של יריבים אלא דווקא השגותיהם של ידידים, השגות על מושג ה"חילון" ומשמעויותיו. ניתן לומר שבמסורת היהודית עצמה "חילוני" ו"מקודש" הם מושגים הלכתיים חוקתיים: והם נגזרים מההלכה אשר מבדילה את התחומים בחלל ובזמן שהם קודש – יום השבת, בית המקדש. יש להדגיש שזו לא היתה מעולם הבחנה בין אנשים, אלא רק הבדלה בין דברים. היהדות אינה מכירה "קדושים" מלבד בהקשר פולקלוריסטי מקומי. ההלכה לא הבדילה מעולם בין יהודי של "קודש" לבין יהודי של "חול"; אפילו כהני המקדש, כשלעצמם, לא היו קדושים – בניגוד להסמכה לכמורה בדת הקתולית, המחוללת שינוי באדם והנתפסת כ- caracter indelebilis. הכנסייה מכירה גם ב"קדושים" – לפחות לאחר מותם, בדומה להאלהת קיסרים ברומי הקדומה – והכנסייה פיתחה גם הליכים לבדיקתם ולהכתרתם. קדושים אלה אמורים להצטרף כבר עתה אל מלאכי השרת כחברים קבועים של ה-civitas Dei cellestis . במסורת היהודית אין לאיש זכות לטעון ליתרון של קדושה על פני אדם אחר. קדושה, קודש, אינם פועל עומד (כבנצרות) אלא פועל יוצא. כל ישראל "קדושים", כלומר נבחרו על ידי אלוהים לשרתו; "קודש ישראל לעמו, ראשית תבואתו"; (ירמיהו ב3/) "לך אל העם וקידשתם היום ומחר כבסו את בגדיהם" (שמות י"ט10/) "קדושים תהיו" (ויקרא י"ט2/). אלוהים מקדש מקומות וזמנים – כלומר מייחדם לשירותו – ותו לא. 
יהיה מי שיאמר: מן המושג "יהודי חילוני" או "יהדות חילונית" משתמע שיש יהודים שהם קדושים לעומת יהודים שהם טמאים. או שיש יהודים מסויימים שחייהם קדושים לעומת אחרים שחייהם טמאים. מנקודת מבט יהודית הנחה זו היא מוטעית – הן מבחינה הלכתית והן מבחינה היסטורית . ההלכה אינה מצדדת או מתירה הנזרות מלאה מן העולם הזה למען  vita contemplativa. בתולדות העם היהודי היו פה ושם קבוצות כאלה, כמו אנשי כת מגילות ים המלח שהגדירו את הכת שלהם (יחד) כ"עיר קודש" ואת שאר ישראל – ובמיוחד ירושלים וכוהניה – כ"עיר שווא"; בדומה ל-civitas Dei civitas terrena   של אוגוסטין. הם, אנשי הכת, ראו עצמם כחיל החלוץ של השלטון החדש, הנהדר הקרב ובא, אשר יחליף בקרוב את הישן והרשע (יחזקאל ד'). מתוך כת זו צמחה דוקטרינה של שנאה כלפי כל מי שאינו משתייך אליה, שנאה עזה מכל מה שנוכל למצוא בנצרות הקדומה, שאוצר מילותיה לא היה שונה בהרבה משלהם. המצווה המחייבת כל חבר בכת היא, כנאמר ב"סרך היחד", "ואהבת את בני האור איש איש כצדקתו ושנאת את בני החושך איש איש כרשעתו". "בני החושך" הם כלל ישראל, חוטאים ופתאים, שאינם מודעים להווה האפוקליפטי. שנאה זו, שעברה לנצרות, הפכה למקור – למקור העיקרי, לדעתי – של האנטי-יהודיות של הכנסייה הקדומה. הבדלה בין "יהודי אמת" לבין "יהודי שקר" היתה זרה למסורת היהודית לפני האמנסיפציה. התגובה האורתודוכסית לרפורמה ולאמנסיפציה – כלומר לחילון במובן ההמוני של המלה – יצרה שוב אידיאולוגיה כתתית בקרב האורתודוכסיה, עד כדי כך, כפי שישעיהו ליבוביץ' הראה, שהחת"ם סופר האמין באמת ובתמים שיהודי הניזון מאוכל כשר בלבד (דלא אכלי שקצי ורמשי וקפידי במצוות) שונה מבחינה ביולוגית ממי שאינו מקפיד על כך, יהודי או גוי.
חילון אין משמעו אנטי-דת
הסיבות לכך שהיהדות ההיסטורית המסורתית מעולם לא חילקה את תחומי הקודש והחול לשתי עדות שונות של יהודים (duo genera hominum) , סיבות אלו עמוקות ביותר. המושג חילון אין לו ולא כלום, מעצמו וכשלעצמו, עם אנטי-דתיות או אי-דתיות. מקור המילה “saecularis”  הוא חוקי במובהק. הפקעת אדמות, בזמנם של הקרולינגיאנים, מרשות הכנסייה לרשות הקיסרות נקראה בשעתה "סקולריזציה". אם גם כיום מובן מסוים של "חילון" הוא ההפרדה בין מוסדות הכנסייה והמדינה, הרי שאנו עדים לתהליך שתחילתו בעצם ימי הביניים. בעיצומו של מאבק ההסמכה (Investiture) בשלהי המאה ה11- ותחילת ה12-, הציע האפיפיור פסקל השני, בתמימותו, לוותר על כל האדמות וסממני הכוח שבידי הכנסייה על מנת לשוב ולזכות בעצמאות הכנסיה. כל מי שדגל בהפרדה בין ה-temporalia ל-spiritualia  עשה זאת בשמה של נצרות טובה יותר. עם צמיחתם של הממסדים החדשים במאה ה12- וה13- - הציסטרציאנים, הדומיניקאנים, הפראנציסקאנים ואחרים – התרגלו להבחין בין כמרים חילוניים לכמרים רגילים: הראשונים "עסקו בענייני העולם הזה" ולא קיימו דיני נזירות. וכאשר לותר, בעצמו נזיר לשעבר, קרא לפיזור המסדרים, הוא עשה זאת לא מתוך כוונה לדלדל את המרקם הנוצרי של העולם אלא דווקא להעשירו. לעשות את כולנו לממשלת כוהנים וגוי קדוש, להפוך כל עיסוק שבעולם לייעוד.
זה מביא אותי להבחנה כוללת יותר: "חילון" אינו הכוח הפועל מחוץ למניע הדתי או נגדו. הוא חלק בלתי נפרד מן הדתיות וקטגוריה מרכזית להבנתה – לא פחות, לטענתי, מאשר הקדושה שעליה דיבר רודולף אוטו ב-Das Heilige. בכל דתיות קיים דחף להעמיד את הקדושה בצד, להפרידה מהוויית העולם או מחיי היומיום, באותה מידה שקיים הדחף הנגדי, כלומר לקדש את הטמא, לגלות את הקדוש בחיי היומיום. פנייה נגד או מן העולם ופנייה כלפי הנעלם הן שתי צורות לגיטימיות ומשלימות זו את זו של ביטוי דתי. לא קל להסביר את כוונתי, קל וחומר להוכיח.
לפיכך, אביא מספר דוגמאות כדי להמחישה: אם ספרי שופטים ויהושע מדגישים את התערבותו הפלאית, הבלתי אמצעית של אלוהים, בתור "האחר המוחלט", בהיסטוריה – כשנפלו חומות יריחו והשמש בגבעון נעצרה במסלולה – הרי שלא כך הדבר כשאנחנו מגיעים לתיאור רצף המאורעות בשמואל ב', פרק ד' – מלכים א', פרק ג', השתלשלות מאורעות אשר פון ראד ציין כדוגמא האמיתית הראשונה של היסטוריוגרפיה במובן הטהור של המילה. כאן התערבותו של אלוהים באה בעקיפין, בכך שהוא משפיע על מחשבותיהם והחלטותיהם של סוכניו עלי אדמות: "ויאמר אבשלום וכל איש ישראל טובה עצת חושי הארכי מעצת אחיתופל – ויהוה צווה להפר את עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא יהוה את אל אבשלום את הרעה" (שמואל ב', י"ז14/). וכן גם אנשי כנסיה במאה ה12- ששאלו: מדוע מספר הנסים שהתרחשו בעבר היה רב כל כך ממספרם בימינו? וענו: משום שבתחילה, אמונתם של רבים היתה עדיין רופפת: עכשיו היא מוצקה ואינה זקוקה עוד לחיזוק של התגלות אלוהית. במלים אחרות: מגיע שלב אשר בו דתות נוטות לצמצם את העל טבעי, ולהתבסס על השכלתני.
חילוני שומר מסורת
הרפורמציה היתה דוגמא מובהקת לחילון מתוך כוונה דתית. היא ניסתה לגשר על המרווח בין קודש לחול באמצעות שלוש סיסמאותיה: fide sola, scriptura sola,  gratia sola: הכמורה לא תשמש עוד מתווך בין הנוצרים ואלוהים – או בין נוצרים וההתגלות. אין ניגוד חד מזה שבין הקריאה ל-sola scriptura לבין ניסוחו של אוגוסטין: תגובת הכנסיה הקתולית היתה להדגיש את אופיה השמימי של ההתגלות (fideism). אנשים שהגדירו עצמם כאתאיסטים לא היו כלל בנמצא באירופה עד למאה ה18-.
חילון פירושו אפוא שלושה דברים: (1) הפרטה גוברת של מחוייבות דתית (הפרדת הדת מהמדינה); (2) נטייה גוברת לערב דת בכל היבטי החיים; (3) חופש גובר בפירוש ובפירוש מחודש של מקורות המסורת הדתית.
זה היה חותמה של התרבות היהודית במאתיים השנים האחרונות. במסורת היהודית – "היהדות הנורמטיבית" – החלה ברמה גבוהה הרבה יותר של "חילון" מהנצרות. היא העלתה את הנושאים הגשמיים ביותר – מזון, מחזורים ביולוגיים, יחסי שכנות – לדרגה של קדושה – ותלמוד תורה כנגד כולם.
אינני רוצה להיכשל באנאכרוניזם של גייגר ולראות בפרושים וברבנים מחדשי-תמיד ליברלים. בודאי שחדלו להיות כאלה אחרי האמנסיפאציה. כל טענתי היא שאני, שאינני שומר מצוות, מייצג את המסורת היהודית ממש כמו יהודי שומר מצוות – ולעתים אף יותר ממנו.
האורתודוכסיה אינה מסתפקת בכך שהיא מנכסת לעצמה את הזכות לקבוע מיהו יהודי אמיתי. היא גם מתייחסת אל המסורת היהודית כאל רשימת-ענק של האשמות – כל המצוות שאין ביכולתנו או אין ברצוננו לקיימן רובצות עליהם כנטל כבד. זוהי, במובן עמוק, עבודת אלילים – היפוסטסה של מסורות וחובות, בחזקת
   ויש כאיש יעמוד לפני אשמיו
   כמו כהן אדום לפני צלמיו.
עלי מקובלת יותר הגדרתו של קאנט לתנועת ההשכלה האירופית – "האמאנסיפציה של האדם מן השעבוד שהביא על עצמו": “Die Emanzipation des Menschen von seiner selbstverschuldeten Unmuendligkeit".