לצורך הדיון בהיבט הנורמטיבי של מעמד האישה בהלכה היהודית, ניתן לחלק את ההיסטוריה היהודית לשלש תקופות: תקופת המקרא, תקופת הגלות, והעת החדשה.

תקופת המקרא
יש הרואים את שורש האפליה לרעה של האישה כבר בתקופת המקרא, ומביאים כראייה את הטיעונים הבאים:
• במקרא מתוארות רק  86  נשים, לעומת למעלה מ – 1200 גברים.
• מקורו של המשפט העברי המקפח את האישה בהשוואה לגבר הוא, כידוע, בקבצי החוקה המופיעים בחומש. הספרות החוקתית והנורמטיבית המאוחרת (כמו המשנה והתלמוד, ספרות המדרשים והפרשנות, פסקי ההלכה לדורותיהם וה"שלחן ערוך"), רק נבנו על התשתית החוקתית והנורמטיבית המקראית. 
•  רוב הנשים המוזכרות במקרא מוצגות כדמויות שליליות, ביניהן: חוה המפתה (שלימים הפכה ללילית השטנית), רבקה התככנית, מרים הרכלנית, רחב הזונה, דלילה הבוגדנית, בת-שבע העוגבת, אשת-איוב המסיתה, ושתי המורדת ועוד.
ברם, לעומת דוגמאות שליליות אלה, ניתן להצביע על כך שבהשוואה לעמי המזרח הקדום, נשים במקרא מילאו תפקידים חברתיים וציבוריים לא מבוטלים. יש במקרא גם דמויות של נשים ששמשו אז, ומוסיפות לשמש מופת וסמל עד לימינו, בהן נשים גיבורות, אמיצות וחכמות כמו יעל – אשת חבר הקיני; כשפרה ופועה – המיילדות העבריות; נשים שהשפיעו על מלכים ושרים בחכמתן, כמו האישה מתקוע, או על המחוקק והחוקה כמחלה, תרצה, חגלה, מילכה ונעה – בנות צלפחד; נשים נביאות כמרים אחות משה, וכחולדה הנביאה; נשים שזכו בהתגלות – כאמו של שמשון; שופטת – כדבורה; נשים משוררות, הנזכרות בספרי עזרא ונחמיה, ובספר דברי הימים. נשים אוהבות ונאהבות – כרחל אמנו, כחנה אם שמואל, והשולמית לשלמה; אמהות מסורות כהגר, וכרצפה בת איה; נשים יפות תואר כשרה, כאבישג השונמית וכתמר בת דוד; נשים בעלות עורמה ותושייה כרבקה, כתמר אשת ער, וכעכסה בת כלב; נשים שהצילו את עמן, או שהשפיעו על רוחו בעת קשה, כאסתר וכבת יפתח; נשים שקמו על מר גורלן והביסוהו – כנעמי; נשים שהיו לסמל הנאמנות לחי ולמת – כרות המואביה, ועוד דוגמאות רבות אחרות.  
מי שיבחן את תקופת המקרא, עידן נביטת שורשיו של עם ישראל מבחינה היסטורית ותרבותית יגלה, כי התנ"כ בחלקו הנרטיבי (סיפורי) מלא נשים גדולות ברוח ובמעש. נשות המקרא הן אנושיות, חיות ונושמות. יש להן שם, צורה ואופי. דמותן, ככלל, אינה שלילית, מרביתן אינן פאסיביות וודאי שאינן אנונימיות. ביחס למעמדה הנחות של האישה במזרח העתיק, גם מעמדן החוקי והנורמטיבי טוב יותר.
לאחר חתימת המקרא מתחיל להסתמן פיחות במעמדן של הנשים בחיי העם. בספרות הפוסט-מקראית עדיין מופיע פה ושם שם של אישה, כמו שלומציון המלכה, חנה אם הבנים, רחל אשת ר' עקיבא, וברוריה הזכורה לטוב, בתו של ר' חנינא בן תרדיון ורעייתו של ר' מאיר. זו האחרונה שחיתה במאה השנייה לספירה, היתה האישה היחידה שדעותיה בהלכה נזכרו בספרות התלמודית. צאו וחשבו: יצירת מופת ענקית זו, שהיא תמצית תרבותו של העם היהודי לדורותיו, נזכרת בה דעתה של אישה אחת בלבד! 

'מכונת לידה' ותוצרתה
תקופת הגלות
מיום שגלה ישראל מארצו – גלה כבודן של נשותיו כבני-אדם. שלשה מאפיינים לאי-כבוד זה: א. נשים נהפכו לאנונימיות
נשות ישראל איבדו כל זהות אישית-אנושית הן ברמת הפרט, הן ברמת הכלל.
ברמת הפרט  -  בעיני ההלכה היהודית למקורותיה הפוסט-מקראיים, בעיקר החוקתיים אך לא רק בהם, נתפסת האישה לא כברייה בפני עצמה, אלא כמי שנתונה כל חייה ברשותו של פטרון גברי: בילדותה ובנעוריה – רשות אביה עליה, ובבגרותה – רשות בעלה.
נער בן  13  כבר יוצא מרשות אביו. נערה בגילו – לאו, עד שתינשא. ומשנישאה, היא נחשבת לפלג-גופו, או גרוע יותר – לקניינו של בעלה, והיא אף נמנית בדרך כלל במניין רכושו: "שלשה (דברים) מרחיבין דעתו של אדם: דירה נאה, ואישה נאה וכלים נאים" (ברכות נ"ז). למותר לציין, כי בשום מקום אין הגבר נמנה עם פריטים המרחיבין דעתה של אישה, ולא רק משום שבדרך כלל אינה זכאית לרכוש משלה (גם לא לרשת את רכוש אביה, אם יש לה אח, למשל), אלא גם משום ש"הרחבת הדעת" של האישה איננה בדיוק נושא שיש לתת עליו את הדעת, בעיני חכמי ההלכה…. מכאן גם ברור שאין האישה יכולה להופיע בשמה כישות עצמאית לכל עניין כלכלי או תרבותי. אפילו לצורך קבלת דרישת שלום אישית איננה קיימת: "אין שואלים בשלום אישה כלל, ואפילו על-ידי בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים" (שלחן ערוך ט').
ואם תאמר, הלכה היא ואין מורים כן, הרי די להעיף מבט בעיתונות החרדית, כדי לגלות שלא רק תצלום של אישה הוא בבחינת בל ייראה ובל ימצא, אלא שאין היא זוכה אף באזכור ברכה: "לזלמן יענקלביץ ולבנו ירחמיאל, ברכות להולדת הנכד והבן", אך לא מוזכרת רעייתו של מי מהם, הסבתא והאם, כראויה לברכות אף היא. אכן, ממתי זה זכאית 'מכונת לידה' לברכות על 'תוצרתה'?! 
ברמת הכלל  -  אין אישה נודעת בשמה בתרבותו של העם היהודי במשך כ-  1600 שנה! ימי הביניים ותור הזהב היו תקופות של פריחה תרבותית-דתית לעם ישראל בתפוצותיו: בדמשק ובתימן, בספרד, בפרובנס, באיטליה ובאשכנז.
לבד מגדולי ההלכה ופרשניה קמו לעם משוררים ופייטנים, הוגים, סופרים ומדענים לרוב, אך "אישה בכל אלה לא מצאתי…". ומה הפלא? הרי נשללה מן האישה הזכות ללמוד תורה (ו"תורה" אינה אלא כל עולם התרבות היהודית דאז!) ככתוב: "ר' אליעזר אומר: כל המלמד בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות" (סוטה כ'). ובמקום אחר: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" (ירו', סוטה ג'/ד'). כמה גדולה היא השנאה, המעדיפה שריפת דברי תורה, שנחשבים לנכס הרוחני היקר ביותר לעם ישראל, על הוראתם לנשים!!!  וכי כיצד תוכל האישה לתפוס מקום כלשהו בתרבותו של עם, אם לימודה נחשב אצלו למיותר, במקרה הטוב, ולמאיים בסנקציות נוראות במקרה הגרוע? שלילת השכלה שמשה תמיד כלי-נשק בידי בני המעמדות השולטים כלפי נשלטיהם. שכן, אין אמצעי טוב מבורות להנצחת הנחיתות והשעבוד. ההיסטוריה מלאה דוגמאות לעניין זה, החל בעולם העתיק, וכלה בימינו אלה. שוויון הזדמנויות עשוי לשמש פתח גם לתביעה לשוויון-זכויות, ולא בנקל יוותר הגבר היהודי על תפקיד האדון שלקח לעצמו. גם לא אותו גבר יהודי אירופאי, שידע היטב לעמוד על זכויותיו בקרב הגויים, וגם לא אותו גבר יהודי מזרחי, התובע לעצמו שוויון הזדמנויות, שלא לומר שוויון זכויות, מן הגבר האשכנזי! כשמדובר בהתנשאות, בכוחנות ובמסורת שוביניסטית בחוקה, במוסכמות, בנורמות – אין רגישותו של הגבר היהודי המקופח חורגת מן הדאגה לאינטרסים הלאומיים, המעמדיים והמיגדריים שלו.
ניתן לומר, שהחברה היהודית לא נתנה לאישה כלים (לימוד) וסמכות (מינוי) לתפוס מקום כלשהו בחיים התרבותיים והציבוריים, ממש כשם שאין היא קיימת כלל כפרט, כאינדיבידואום לעצמה גם בחייה האישיים, אלא כקניינו של פטרון גברי כלשהו – אביה, אחיה או בעלה. מסיבות אלה אין היא זכאית, אפוא, גם לעשות שם לעצמה, או להשיג הישג כלשהו מחוץ לתחומי משפחתה.

גרגרניות, עצלניות, קנאיות, גנביות, ויצאניות…
ב. האישה איננה פרט
ההתייחסות ההלכתית לנשים היא, לעולם, בלשון הכללה, או כאל פרוטוטיפ (=אבטיפוס), ובהכללה זו הנשים הן התגלמותן של כל התכונות האנושיות השליליות. די שחווה פיתתה את אדם, כדי להשליך ממנה על כל הנשים לעולמי עולמים. כאילו היה המין האנושי זוכה לחיי נצח אלמלא אותו חטא קדמון, וכאילו לא היה האדם עצמו שותף פעיל לאותו חטא קדמון. שהרי, אם תאמר שהאדם פותה למעשהו, ולכן יש להעביר את האחריות לזה שפיתה אותו, הרי גם חווה פותתה על ידי הנחש! מדוע נעצרת האחריות אצלה ואינה עוברת גם כאן לגורם המפתה? זאת ועוד. מעשה זה הוא גם שגרם לדעת חז"ל למוות:
"שאלו את ר' יהושע… מפני מה הן (הנשים) מהלכות אצל המת תחילה? אמר להן: על ידי שגרמו מיתה לעולם…" (בראש' רבא י"ז). הכבדה שבהאשמות שאפשר להטיל על פרוטוטיפ אנושי כלשהו מוטלת על כתפיה של האישה הראשונה. וזאת – תוך התעלמות גמורה מכך שהאדם מלכתחילה לא נוצר לחיי נצח! והראייה – שני עצים היו בגן. משניהם נאסר עליו לאכול. האדם אכל רק מעץ הדעת, ואילו מעץ החיים לא אכל. לו מעץ החיים היה אוכל, רק אז היה זוכה בחיי-נצח, כשם שרק לאחר שאכל מעץ הדעת זכה בדעת! שאלמלא כן – מה משמעותו ומה תפקידו של עץ החיים? והרי החיות, שנבראו עם האדם בידי אלהים ואיכלסו את גנו, לא אכלו מן הפרי האסור. מדוע זה נגזר המוות גם עליהן? זאת ועוד. בין עונשיו של האדם לא נמנתה סופיות חייו! נאמר לו רק, כי בזיעת אפיו יאכל לחם עד שובו אל האדמה. לא נאמר לו כי בגלל חטאו נגזר עליו לשוב אל האדמה! מכאן, שלא החטא הקדמון הוא שהביא מיתה לעולם, וחלקה של חווה בהבאתו אינו אלא עלילה, שבאה כדי לגלגל לפתחה כל מה שנחשב מפחיד ורע בעולמנו. 
למותר לציין שבגבר אין ההלכה נוהגת כבפרוטוטיפ או בהכללות. מדוד שנאף עם אשת-איש (אוריה החיתי), חטא המחייב סקילה (!) אין מקישים על כלל הגברים, ואין מייחסים להם תכונות ניאוף. וכך בעכן בן כרמי שחטא, או באחאב שפשע. הגברים הם ישויות בפני עצמן, מה שאין כן לגבי רבות מנשות המקרא. אפילו על שרה, אם האומה לא חסו. די שאחד הפרשנים ייחס לה תכונה של קמצנות, כדי להוציא מעניין זה גזירה על כלל הנשים: "כתוב 'קמח' וכתוב 'סולת' (בראש' י"ח / 6), אמר ר' יצחק: מכאן שהאישה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש" (בבא מציעא פ"ז). כלומר, לא שרה לבדה היא הקמצנית, אלא הנשים כולן.
גם בשאר תכונות שליליות מתייחסים בהלכה לנשים לא כפרטים אלא ככלל: "אמרו רבותינו: ארבע מידות נאמרו בנשים: גרגרניות (זוללות) צייתניות (מצותתות לדברי זולתן) עצלניות וקנאניות (קנאיות). ר' לוי אומר: אף גנביות ויוצאניות (פרוצות) (בראש' רבא מ"ה). כן, "שומר הלכה" קטן שלי. דברים אלה חלים גם על אמך שלך. על אשתך, אחותך, או בתך. דברי חז"ל כאן ובמקומות אחרים בספרות ההלכתית אינם מתייחסים, כאמור, לאישה מסוימת, אלא לכולן, לדורותיהן. ולא על ידי חכם אחד בלבד נאמרו, אלא על ידי הרבים. ו"מקורותינו הקדושים" מוסיפים ותורמים למאגר זה עוד כהנה וכהנה. להלן מקצת מאמרות שפר אלה 'בשבח' תכונותיה של האישה. כאמור, כל אישה:
• "אין חוכמה לאישה אלא בפלך" (יומא ס"ו)
•  "נשים דעתן קלה עליהן" (שבת ל"ג)
•  "נשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן" (במד' רבא י'/י"ז 9)
•  "נשים, אפילו מאה – כעד אחד דמי" (יבמות קט"ו)
•  "נשים שחצניות  הן" (ירו' שבת ו'/א')
•   "נשים לאו בנות הרגשה נינהו" (נידה י"ג)
•  "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים" (קידושין מ"ט)
ועוד, ועוד.

האישה, כפי שניתן ללמוד מתיאור תכונותיה, איננה אמינה. זוהי ההכללה. ומאחר שעדותן של מאה (!!!) נשים שקולה כנגד עדותו של זכר אחד, לכן גם פסולה האישה לעדות. זהו, כנראה גם מקור האיסור המוחלט על האישה לשמש בדין לא רק כשופטת, אלא בחוגים אורתודוכסיים רבים אפילו כטוענת רבנית, כחברת מועצה דתית, ועל כל פנים – במשרה ציבורית כלשהי: "כל משימות (=מינויים) אין ממנים אלא איש" (רמב"ם, הלכ' מלכים פ"א/ח"א) לכן אישה פסולה לדון (שלחן ערוך חו"מ דיינים ז'ד'). הקשו התוס': הרי דבורה הנביאה היתה שופטת?! ותי' שהיא לא היתה דנה, אלא מלמדת להם שידונו…" (יבמות מ"ה/ב'). החשש מתקדים, שבו יהיה על גבר להישפט בפני אישה רחמנא ליצלן, היה כה רב, עד שהיו מוכנים אפילו לסלף את דברי המקרא על דבורה הנביאה, שהיתה שופטת, ובלבד שלא תשמש מופת וסמל לנשים שופטות. והרי דבורה הנביאה היתה שופטת  שלא זו בלבד, שלא שימשה כשאר השופטים, בתפקיד מצביא, שהרי לצורך זה הזעיקה אליה את המצביא ברק בן אבינעם, אלא שהיא היתה השופטת היחידה עליה נאמר במפורש: "היא שופטה את ישראל בעת ההיא, והיא יושבת תחת תומר דבורה… ויעלו אליה בני ישראל למשפט" (שופ' ד'/ 4-5). כלומר, שהמקרא משתמש כלפיה במינוחים משפטיים מקצועיים, כמו לגבי ירמיהו (י"ב / 1-2) או לגבי איוב (כ"ט/ 7-17). ומאחר שלא היו נשים מנהיגות לעם ישראל – מה מקורו של המשפט "אוי לדור שאישה מנהיגתו" (מדרש תהילים, שוחר טוב כ"ב/כ')? ולו גם היתה דוגמא גרועה כזו – ואין, כידוע - האם חסרות דוגמאות של מנהיגים גברים גרועים בעם ישראל כבעמים אחרים, שהביאו את בני עמם אל עברי פי פחת?! 
לא רק בתכונות אופי של האישה עוסקים חז"ל, אלא גם בתיאורים פיסיים בגנותה אינם בוחלים. האישה, אליבא דחז"ל, מסריחה, וזו הסיבה שהיא נוהגת להתבשם: "שאלו את ר' יהושע… מפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה והאדמה אינה מסרחת לעולם. ואישה נבראה מעצם. משל: אם תניח בשר שלשה ימים בלא מלח – מיד הוא מסריח" (ברא' רבא י"ז). 'נוטרי ההלכה' לא יניחו לעובדות מדעיות לגבי  הביולוגיה האנושית  או לנתונים מדעיים המסבירים את המנגנונים המשפיעים על ריחות הגוף, והסותרים תאור זה של הבדלים בין גבר לאישה, לבלבל אותם! 
בתאור ציורי אחר בתכלית המיוחס לוולטיר מצוי המשפט: "מיהו האדם? – מערכת ביוב ניידת גאונית". ההלכה היהודית, לעומת זאת, מייחדת תאור זה לאישה בלבד: "אישה חמת מלא צואה ופיה מלא דם, והכל רצין אחריה" (שבת קנ"ב). כאילו לגבר אין בגופו מערכת עיכול או מערכת שתן ושאר הפרשות – ולא כולן ריחניות במיוחד…
לו היו הדברים האלה נכתבים במדור רכילות של עיתון צהוב לגברים -  היינו יכולים להתעלם מהם. ברם, כאשר הדברים מובאים מפי רבנים ופרשנים, מגדולי הרוח של הדת היהודית, מתקדשים בתור שכאלה, ונלמדים דור אחר דור על ידי הזכרים בעם ישראל (לנשים, כידוע, אין מגלים מה חושבים עליהן חכמי הדת היהודית לדורותיהם, כי אינן רשאיות ללמוד 'דברי קודש' אלה ואינן מסוגלות לרדת למלוא 'עומקם', בשל 'טיפשותן'…), אי אפשר שלא להידרש להם כגורמים המעצבים את דעת החברה היהודית ביחס לנשים. אחריות כפולה ומכופלת מוטלת על  דברים אלה בשל האופי המקודש שלהם בעיני רועיו הרוחניים של העם, ובעיני עדר שומרי מצוותיו כולו. אלה שאינם מתנערים מן הדברים ומוסיפים להתייחס אליהם כאל דברי-קודש – כמוהם כמי שמסכימים עימם. 

גוש בשר חסר צורה
ג. נשים ביד בעליהן – כחומר ביד היוצר
"אמר ר' שמואל בר אוניא משמו של רב: אישה גולם היא (כלי שלא נשלמה עשייתו) ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר: כי בעליך עושיך" (סנהדרין כ"ב), וכן, "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח: רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, שלוק – אוכלו, וכן דג הבא מבית הצייד" (נדרים כ'). כלומר, האישה אינה אלא גוש בשר חסר צורה, חסר אופי משלו, חסר רצון משלו, והגורם היחיד בקביעת גורלו הוא בעליו, קרי, הגבר אשר עשאה כלי. האישה חייבת לסור למרותו של בעלה ולמלא אחר מצוותיו. וכל כך יסודי הוא שיעבוד זה שלה, לבעליה-אדוניה, עד שדוחק הוא מלפניו אפילו את שעבודה לבוראה!
וכך מנמק ר' דוד אבודרהם את הפטור של האישה מקיום 'מצוות עשה' שהזמן גרמה: "והטעם שנפטרו הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמה, לפי שהאישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם היתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמה, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו, אם תעשה מצוות הבורא ותניח מצוותו, אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא, אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה" (אבודרהם, השלם, עמ' כ"ה). בשפת בני אדם, מדובר כאן בפירוש בשפחתם של שני אדונים, שעלולה להיות סתירה בין מצוותיהם, וההלכה, שנכתבה כולה, מהחל ועד כלה, בידי גברים, פוסקת שעל השפחה (האישה! אלא מי?) להישמע למצוותיו של הנחות שבהם, כלומר, לבעלה, כדי שהחיים בצוותא יוכלו בכל זאת להתקיים בצורה נסבלת… . ולמי שששה על ה'פטור' הזה ממצוות יש לומר, כי מי שאין לו/ה חובות, אין לו/ה גם זכויות!
אכן, היטב ידע הגבר היהודי לדאוג לאינטרסים שלו בכל הזמנים. ומי שיש לו ספקות לגבי מעמדה המפורש של האישה כלפי בעלה, יעיין במשפט 'הקדוש' הבא: "אדם הראשון נטלו ממנו צלע אחת, ונתנו לו שפחה לשמשו" (סנהדרין ל"ט).  איזה 'עסק' כדאי!!!
מערכת יחסים כזו, המעמידה את האישה  כקניינו של בעלה מטבע בריאתה, אינה מאפשרת מלכתחילה יחס שוויוני בין השניים, ומעמדה ההלכתי המקודש של תפיסה זו אינו מותיר מקום לסיכוי לשנות זאת גם בעתיד, עד 'לימות המשיח'. נשים דתיות השואפות לקדם את מעמדה של האישה, אך מאמינות כי ניתן לעשות זאת במסגרת ההלכה – אינן אלא משלות את עצמן. על אלה שאפילו אינן שואפות לשנות את מעמדן, ומקבלות אותו כגזירה משמים, עליהן ניתן לומר, כי נצחונו הגדול ביותר של הגבר היהודי הוא בהפיכת אשתו ל'עבד עולם', שמרצונו אינו רוצה להשתחרר מעבדותו: "ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי (יש לקרוא: את בעלי) ואת בני, לא אצא חופשי, והגישו אדוניו אל האלהים, והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות כ"א / 5-6). רק שהיום אין רוצעים עוד את האוזן, אלא מגלחים את שער ראשה של האישה, שפחת העולם, כי "שיער באשה ערווה" (ברכות ס"א), ומסתירים את גולגולתה הקירחת מתחת למטפחת או לשביס או לפיאה נוכרית (אם היא יותר 'מודרנית' ומתעקשת לעמוד על זכותה לשמור על שמץ מנשיותה) ומסתירים כל חלק מגופה – רק הרעלה חסרה כאן – ואוסרים עליה להשמיע קולה בציבור מחמת "קול באישה ערווה" (ברכות כ"ד),  ובעיקר, מצליחים לשכנע אותה כי היא מאושרת מעובדת היותה מנוצלת: לא רק מחויבת בצייתנות ללא עוררין, ובהסתפקות בתפקידיה 'המסורתיים' של האישה כלידה, גידול הילדים ושאר תפקידים המרחיקים אותה מזכות המימוש העצמי לפי בחירתה, אלא גם כמפרנסת עיקרית, לעיתים יחידה, של משפחה מרובת ילדים ושל בעל שכל חייו קודש ללימוד תורה. כלומר, היא ממלאת הן את תפקידיה של האישה  בכל חברה מסורתית, והן את תפקידיו של הבעל בכל חברה אנושית שהיא.

העת החדשה
מאז חדרה רוח ההשכלה לתרבותו של עם ישראל, ומאז חידשה הציונות את חיי העם בארצו, נראה, שגם נשות ישראל חידשו ימיהן כקדם. שוב פועלות נשים בחיים הציבוריים והחברתיים של העם, בהן משוררות וסופרות, ציירות, שחקניות ורקדניות, זמרות, כנריות ופסנתרניות, חברות כנסת ושרות, ואפילו ראש ממשלה. משפטניות ושופטות בדרגים הגבוהים ביותר, נשות מחקר במדעי הרוח והחברה ובמדעים המדויקים. מורות, רופאות ונשות-חיל בצבא העם. ואם תאמר: עדיין רחוקות נשות ישראל מן השוויון הנכסף, או, גם בחברה החופשית עדיין האפליה שלטת, נשיב: אכן, אבל כבר אפשר לראות את האור בקצה המנהרה. שלא כמו בחברה הדתית והחרדית המקדשת את העוולה והקיפוח, לא רבים בחברה החופשית הם הסבורים עדיין, כי נחיתותה המשפטית והחברתית של האישה היא גזירה משמים. כי  קיפוח וניצול  הם ערכים ראויים בעולמנו, וכי אין לעשות דבר לשנותם. הויכוח בתוך המחנה החופשי הוא רק סביב השאלה מהם התחומים בהם יש להתמקד כדי לשנות את המצב הקיים: חקיקה, מודעות ציבורית או חינוך, ומהו המינון הראוי לכל תחום בכל עת נתונה, לאור העובדה כי מהפיכות חברתיות צורכות את הזמן שלהן. על עצם הצורך במהפכה חברתית שכזו – לית מאן דפליג. גם היהודי  האורתודוכסי פרופ' ישעיהו לייבוביץ, ראה בשחרור האישה את המהפכה החברתית הגדולה ביותר במאה העשרים, ידועת המהפכות! זאת ועוד. על אף ההנחה השגויה בדבר המונופול שיש לאישה הדתית על הצדקה, החסד והרחמים, מסתבר שגם בתחום זה חלקה של האישה החופשית אינו נופל מזה של רעותה הדתית והחרדית. רוב מפעלי ההתנדבות והצדקה של עם ישראל בדורות האחרונים הוקמו ומופעלים למעשה בידי נשים: איל"ן וער"ן, יע"ל, מיח"א ואקי"ם, מפעלי נעמ"ת, וויצ"ו לצד מפעלי אמונה, הועד למען החייל והאגודה למלחמה בסרטן, מעונות לנשים מוכות וטיפול בילדים נפגעי אלימות, ע.ל.ם, וקבוצות תמיכה וסיוע לעגונות ולקשישים נצרכים. מסגרות שונות לקליטת עלייה ולביעור הבערות, ושאר פעילויות התנדבותיות שנשים עוסקות בהן מחוץ למסגרות החרדיות, בחלקם לצד גברים מתנדבים וחלקם – בלעדיהם.
במקביל לרוח האורתודוכסיה הקנאית הקיצונית, שאינה מכירה בזכותה של האישה לשמש אפילו כעדה בדיני אישות, מקבילתה במשפט האזרחי הכירה כבר מזמן בזכות האישה לשבת בדין לא רק כפרקליטה, אלא גם כשופטת. מצד אחד נלחמת הקנאות בשם ההלכה נגד זכותה של אישה דתית (!) להשתתף במועצה הדתית, ומנגד – נבחרות נשים לשמש בתפקיד של מבקרת המדינה, או כשגרירותינו במעצמות העולם כסין או רוסיה!
עבדות בתוך חירות
מעמד האישה היהודיה בישראל על סף המאה העשרים ואחת, נראה כיום גרוע לאין ערוך ממעמדה של האישה במדינות התרבות המערבית, ולא רק בגלל האופי התחיקתי של קיפוחה, בעיקר בדיני אישות, אלא מטעמים נוספים, משמעותיים לא פחות. הטעם האחד הוא, כאמור, הנצחתו של הקיפוח על-ידי הטבעתו בחותם ה'קדושה' של ההלכה היהודית. אם לנשים במדינה אירופאית או אמריקנית אין, למשל, ייצוג הולם במוסדות הנבחרים, או במקומות בהם מתקבלות ההכרעות החשובות על גורלה של האומה, אין הדבר נובע מטעמים אידיאולוגיים, אלא כתוצאה ממצב מתמשך של קיפוח האישה בחברה פטריארכלית, שטרם השתחררה מדפוסי התנהגות ארכאיים, גם כאשר אידיאולוגית היא דוחה את הקיפוח. השאלה בדבר שינוי מעמדה של האישה היא שאלה של זמן בלבד; במדינות שמרניות יהיה התהליך איטי, במדינות אחרות – מהיר יותר.
שונה המצב כאשר נחיתות האישה נתפסת רעיונית כטבועה בה מעצם בריאתה. כזו היא תפיסת ההלכה היהודית את האישה. קודקס החוקים ההלכתיים פוסל על הסף את שיתופה של האישה בחיים הציבוריים של החברה היהודית, ושום אידיאולוגיה שוויונית אינה מתכוונת לשנות תפיסה דתית רבת עוצמה זו. במילים אחרות: לאישה היהודיה בישראל אין גם כל סיכוי לשינוי מעמדה לטובה בעתיד, כל עוד לא יחול שינוי בתפיסת החברה את ההלכה כגורם העיקרי הקובע את מעמדה של האישה בחברה היהודית. למשל, על ידי הפרדת הדת מהמדינה.
הטעם השני: תנאי הכרחי לשחרור משעבוד הוא הכרתו של המשועבד בעובדת היותו משועבד, וזאת על ידי קבלת עצמו כאדם חופשי, כאדון על חייו, וכזכאי לחיים של חירות ושוויון. עבדות מתוך בחירה, אמיתית או מדומה, או כפי שאחד העם קורא לה במאמרו "עבדות בתוך חירות": "עבדות פנימית המסתתרת תחת חירות חיצונית", היא גורם מעכב עיקרי. אישה חרדית, המקבלת בהבנה את הברכה "שלא עשני אישה, שלא עשני בור… " (מנחות מ"ג), ומברכת מתוך השלמה "שעשני כרצונו", ואינה מוכנה להבחין בהבדל שבין השניים, ברור גם שלא תהיה לה מוטיבציה לנסות ולשנות את מצבה.
יתר על כן. אם היא נולדה לתוך חברה שאלו הן הנורמות שלה, ועליהן היא התחנכה – גם בבגרותה, אם נפקחו עיניה לראות נכוחה – לא תוכל לעשות הרבה לשינוי מצבה, בין אם משום שכבר חושקה באלפי חישוקים על ידי נישואין, ילדים, העדר מקצוע ותלות כלכלית בחברה הצרה בתוכה גדלה, בין אם משום שמבחינה פסיכולוגית היא עלולה למצוא עצמה במצב של דיסוננס קוגניטיבי , הנובע מן ההכרה שחייה עד כה היו שגויים. מצב כזה תובע הרבה תעצומות-נפש כדי להיחלץ ממנו.

תגובות אפולוגטיות של "מגיני ההלכה"
הטענות
ההתמודדות של מגיני ההלכה – רבנים, תלמידי-ישיבה, וגם נשים דתיות – עם שאלת מעמדה של האישה היא תופעה חדשה יחסית. אין ספק שתרמו לכך כמה גורמים, ובעיקר – התעוררותן של נשים דתיות, כמו פרופ' אליס שלוי, לאה שקדיאל ואחרות, הפועלות למען שיפור מעמדה של האישה היהודיה במסגרת ההלכה. כל עוד הותקפה הגישה ההלכתית על ידי גורמים חילוניים, בעיקר פמיניסטיים, לא ראו "נציגיה" כל צורך להתגונן. ודאי לא לפעול לשינוי. ההתעוררות מבית היא שגרמה להם לחוש מאוימים ומחויבים לתגובה  אפולוגטית. עיקרי טיעוניהם של מגיני ההלכה נגד תוקפיה בעניין מעמד האישה הם:
• ההלכה היהודית, ככלל, מגינה על כבודה של האישה ועל מעמדה הכלכלי, והיא מספקת מסגרת תחיקתית וביצועית לשמירה על הסטטוס החברתי שלה.
• כנגד כל אותן מובאות הלכתיות – החל בתלמוד ובחז"ל, וכלה ברמב"ם ובשלחן ערוך המבזות, לכאורה את האישה, יש 'רשימה נגדית' של מובאות הלכתיות אחרות המדברות בשבחה, והמורות לכבדה ולהוקירה. רשימה נגדית זו מאזנת את קודמתה.
• הפסוקים המדברים בגנותה של האישה הוצאו מהקשרם, ולכן הם מסלפים את התמונה.
• "אשת חיל מי ימצא" (משלי ל"א/ 10 – 31), שבני הבית שרים לעקרת הבית בערב שבת, הוא שיר המהלל ומשבח את האישה, והוא עדות לגישה המכירה בערכה של האישה ומכבדת אותה על פעלה בשאר ימות השבוע.
• "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מ"ה/ 14) הוא פסוק המבטא את ההבדל המולד בין נשים לבין גברים, ועיקרו, שהאישה מעצם בריאתה נועדה לתפקד בתוך ביתה ומשפחתה, שהם לבדם תחומי ממלכתה, שעה שתפקידי הגבר הם מחוץ לביתו: בפרנסה, בתלמוד תורה, ובפעילות ציבורית. ההלכה לעניין זה מייצגת את הטבע ואת רצונו של הבורא.
הבה ונבדוק טיעונים אלה, ונתייחס אליהם אחד לאחד:

החברותא של האישה

ההלכה היהודית וכבודה האבוד של האישה
אמר מי שאמר – ולא אישה היתה זו – "רצונך להכיר את פניה היפים של היהדות, לך אצל מוסר הנביאים. רצונך להכיר את פניה המכוערים – לך למסכת נשים". אין כמו דיני ההלכה ואימרות חז"ל כדי ללמדנו על נחיתותה של האישה כאדם בעיני אומריהם. כשקובע בעל ה"שלחן ערוך" כי "יש להיזהר שלא ילך איש בין שתי נשים ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו האנשים שתלך ביניהם אישה או כלב או חזיר" (קצש"ע ג'/ ח') – הוא אומר לנו, למעשה, שהאישה אינה נמנית עם 'האנשים', כלומר, שהיא אינה בחזקת ברייה בפני עצמה, או אם תרצה – אינה בחזקת אדם כלל, ולכן אינה נמנית עם החברה היהודית. והרי גם ב'מנין' אינה נכללת. יתר על כן. הוא אומר לנו, שהדין החל על האישה הוא כמו זה שחל על הכלב ועל החזיר – חיות שהפכו סמל הטומאה, הסלידה והרתיעה בתרבות ובחברה היהודית לדורותיה. זוהי, אפוא, ה'חברותא' של האישה.
אנטישמים באירופה ובארה"ב, ברצונם להשפיל את היהודי, ולא רק להיבדל ממנו, ציינו בכניסה למועדוניהם האכסקלוסיביים: "ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה!" האם לא נזעקו גוברין יהודאין וגם לא יהודים, בכל ארצות תבל כדי למחות, ובצדק, כנגד השפלה זו?
 ואני שואלת: יהודי וכלב זו אנטישמיות, ואילו יהודיה וכלב – דברי קודש?!!! והרי לו התכוון המחוקק היהודי להתבדלות בלבד, מטעמי צניעות, נניח, הכי לא יכול היה  לכתוב: "בל ילך איש בין שתי נשים, ובל תלך אישה בין שני גברים"? ולחילופין: "לא ילך איש בין שתי נשים". נקודה. בלא לערב באותו ציווי גם את הכלב והחזיר? לשווא חיפשתי במקורותינו, ולא מצאתי, פסוק דומה, בו נכלל גבר יהודי בכפיפה אחת עם כלבים, חזירים או נחשים, לשם הוצאת גזירה שווה ביניהם. האם מקרה הוא? כלום יש דרך אחרת, מלבד השפלת האישה, כדי לפרש 'חברותא' שכזו ?  ב'פסחים' ק"י, מוסיף התלמוד לחברותא טמאה זו גם את הנחש, לצידן של החיות להן נמשלת האישה, ובבבא בתרא נ"ח – גם את הקוף. ואם תאמר – מאז השתנו הדברים, נשיב, כי די לקרוא ולשמוע את דבריהם של רבני ימינו, ועסקניה הפוליטיים של החברה החרדית, כדי ללמוד שהללו מוסיפים בדימוייהם וביחסם לאישה להיתלות ב"אילנות הגדולים" ההם, שמלפני אלפי שנים, כאילו לא השתנה דבר בעולמנו מאז ועד עתה. כאלו הם דימוייו של הרב הספרדי עובדיה יוסף על הנשים, וכאלו הם דימוייו של רב אחר מאותה חבורה, הרב משה מאיה, מועמד מס. 2 של ש"ס לכנסת, ב1992-. ואלו הם מקצת מדבריו: "גמל מתאים למדבר; סוס מתאים למרוצים, ונשים מתאימות לשבת בית ולגדל את הילדים". לתפיסתו, שאסון גדול יש בעובדה שנשים בזמננו מתפקדות גם כמחוקקות בכנסת, ובהנהגה הציבורית בישראל, מביא הוא סימוכין מספר הזוהר, שנכתב במאה ה- 13, דהיינו, בימי הביניים, תקופה בה האמינו כי האישה בתקופת המחזור שלה מסוגלת להרוג גבר במבט אחד. לתרומתן של דבורה הנביאה וחולדה הנביאה מתייחס הרב מאיה בחשדנות אופיינית. הוא מוטרד מכך ש"השמות שלהן מרמזים על דבר לא טהור, שכן, דבורה זה חרק לא טהור, וגם חולדה זה בעל חיים לא טהור".   יתפתל המפרש ככל שיתפתל בפרשנותו – כבוד גדול לאישה אין כאן, לא אז ולא עתה. ומדוע אין אנו שומעים דברים דומים על שמות גברים, כגון: דב, זאב, צבי, אריה וכו' ? האם כל אלה בעלי חיים טהורים הם?
  הפגיעה בדמותה של האישה מתבטאת גם בכך שמיוחסות לה תכונות של מוסר לקוי: "לא תרבה שיחה עם האישה, שכל שיחתה – דברי ניאופים (ד"א א')… שסופך לבוא לידי ניאוף" (נדרים כ'). לתפיסה זו יש בתקופתנו גם ביטוי מעשי. כתבה עיתונאית הנושאת את השם "מעשה חלם בבית התפוצות" מאת נתן גרוס, מלווה בצילומים של תמונות רלבנטיות לתוכנה, מספרות לנו כי בבית התפוצות מוצגת רפליקה של יצירת מופת מהאמנות היהודית, "יום הכיפור" מאת האמן היהודי המפורסם מאוריצי גוטליב. ברפליקה המוצגת לעיני הציבור הרחב נמחקו כל דמויות הנשים שבתמונה. מי שיתבונן בתמונה המקורית לא יתקשה להיווכח כי אותן נשים בעזרת הנשים, שמאחרי הגברים, כמובן, הן נשים צנועות וחסודות שבגדיהן רכוסים עד צוואר, וראשיהן מכוסים בשביסים או בכובעים, ואיש לא יעלה על דעתו שיש בדמותן כדי לפתות, או להסיח את הדעת או לגרום לאדם נורמלי להרהר הרהורי עבירה. "מר נרקיס, האחראי, כנראה, על ההשחתה המוזרה, טען, כי היה צורך להוציא את הנשים מן התמונה, כדי שהקהל המסתכל בה יוכל להתרכז בתוכנה הדתי… . הנשים הפריעו לו. על זכויות האמן לא דובר כלל" (על המשמר, 21.11.93). ומוסיף המבקר: "… גם כבוד האישה נפגע, גם כבוד החג, גם כבוד האמן וזכויותיו. ומה עם כבודו של הקהל? עלבון גדול היה שם".
הנשים, עליהן יצא קצפם של חז"ל לא היו אף הן, מן הסתם, נשים חילוניות. נשותיהם ובנות דורם היהודיות של חכמינו חיו בחברה שומרת מצוות, ואם זה דימויה המכליל של האישה שומרת המצוות בעיני הגבר שומר המצוות, האם תהיה זו הפרזה לומר שאין ההלכה מכבדת את האישה, לשון המעטה?
פרצה הקוראת לגנב
לא רק על כבודה של האישה אין ההלכה מגינה, אלא גם על מעמדה הכלכלי, החברתי, ואף הקיומי בהשוואה לגבר. ההיתר לשאת אישה שניה עתה, משפג תוקפו של חרם דרבנו גרשם, מיושם הלכה למעשה, לא רק בקרב בני עדות המזרח. אופציה זו מרחפת כיום כחרב דמוקלס מעל ראשיהן של נשים רבות, גם לא דתיות, הגם שאינן יודעות זאת. באיזו מדינה עוד, להוציא  האחרונות שבמדינות הנחשלות ביותר, ניתן כיום לגברים היתר ביגמיה מטעם החוק? קיומם של פסקי דין, המתירים ביגמיה בעשרות רבות של מקרים במדינת ישראל בשלהי המאה העשרים, מעיד על כך שהיתר כזה אינו "הלכה ואין מורים כן", אלא – פרצה הקוראת לגנב! בכתבת תחקיר שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" (31.1.90) סופר על מקרה שדיינים של בית דין רבני נתנו היתר לגבר לשאת אישה שניה "משום שהראשונה מכוערת". ה'צידוק' להיתר: "לאחר שהאישה, לפני הרבה שנים, נשרפו פניה וחלק מאבריה, רחמנא ליצלן, ובזה נמאסה ההסתכלות על פניה לכל אדם, ובעלה עזבה, ומאז הוא יושב גלמוד…". הוא! ומה איתה???
כיצד היתה החברה בישראל מקבלת, למשל, מתן היתר לאישה 'לשאת' גבר שני, משום שבעלה נכווה במלחמות ישראל או בתאונה כלשהי, ונתכער? מקרה אחר בו ניתן היתר  לביגמיה, פורסם אף הוא ב"ידיעות אחרונות" (19.12.96) תחת הכותרת: "חייבת לקבל גט בגלל שהיא עיוורת". הרכב של שלשה דיינים פסקו, כי על פי ההלכה "כופין על אישה שהתעוורה בשתי עיניה לקבל את גיטה". כל דיין שיסתמך על מסכת גיטין צ', רשאי אם ירצה, לפסוק  על פי ההלכה הבאה: "בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוות דבר (דב' כ"ד/ 1), ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו… ר' עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה"… . ומי לנו אורים ותומים לעניין חסד ורחמים יותר מבית הלל ומרבי עקיבא? בולטת בקיצוניותה לעניין זה היא האפליה לרעה של האישה ביחס לגבר, במקרה של מחלת נפש: גבר שלקה בנפשו, ולכן אינו יכול לתת גט לאישתו, גם אם תבקש, אישתו לא תוכל לעולם להשתחרר מאזיקי נישואיה, להינשא ולשקם חייה מחדש. אבל אישה שלקתה בנפשה – תגורש מיד. האין הצדקה לתיקון עוול משווע זה?

צדקה 'מאזנת' עבירה?
'האיזון הקדוש'
'מגיני ההלכה' מרבים להשמיע את הטיעון הבא: כנגד כל אותן מובאות הלכתיות מהתלמוד, ומחז"ל, מהרמב"ם ומה'שלחן ערוך' המבזות לכאורה את האישה,  יש רשימה נגדית של מובאות הלכתיות אחרות המדברות בשבחה, והמורות לכבדה ולהוקירה. הצגת דברי הגנאי בלבד, לפי אותו טיעון, היא סלקטיבית ובלתי מאוזנת. לטיעון זה שתי תשובות: האחת – ברמה העקרונית,  והשניה מתייחסת לרשימה הנגדית מבחינה עניינית, איכותית וכמותית.
•  ברמה העקרונית
כל 'רשימה נגדית' שנועדה לאזן את העיוות, תהיה בלתי רלבנטית מבחינה לוגית, מוסרית וחוקית. נניח, שבעל נתבע לדין על פי עדויות אמינות, שבמאה מקרים שונים הכה את אשתו. גם אם יביאו פרקליטיו מאה עדים אחרים שיעידו על מאה מקרים בהם לא הכה את אשתו, ואפילו אמר לה דברי חיבובין, הוא עדיין בחזקת בעל מכה, ואשתו – אישה מוכה, ואין העדויות האחרונות 'מאזנות' את הראשונות. זאת ועוד. חובתו של אדם לכבד את אשתו ולהוקירה יכול להתאזן רק על ידי חובת האישה לכבד את אישה ולהוקירו, אך אין הוא יכול להתאזן עם המשפט: "אישה חמת מלא צואה, ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" (שבת, קנ"ב). האיסור על גבר להלך בין נשים, כלבים וחזירים יתאזן רק עם האיסור על האישה להלך בין גברים, כלבים או חזירים, גם הם באותו משפט. איזון יכול לבוא רק על בסיס שוויוני, וכל בסיס אחר הוא עיוות של עצם המושג: איזון.
•  ברמה העניינית
אותה 'רשימה נגדית' כוללת משפטים רבים, שלא זו בלבד שאינם מבטלים את האפליה, אלא אף מוסיפים עליה כהנה וכהנה. הרב יצהרי, למשל, ברצונו להוכיח  לנשות נעמ"ת כי ההלכה מדברת טוב על האישה, הביא בפניהן את המשפט הבא: "שלשה מרחיבין דעתו של אדם: דירה נאה, ואישה נאה וכלים נאים". (ברכות נ"ז). ובכן, האישה הנאה כאן אינה אלא קניין של בעלה – כמו הדירה והכלים – ויופייה נועד, למעשה,  להרחיב את דעתו, ואפילו להאריך ימיו, כנאמר: "אישה יפה – אשרי בעלה. מספר ימיו כפליים" (יבמות ס"ג). מה לזה ולערכה של האישה כאדם? מה לזה ולכבודה? האם הצגתה כקניין יפה, יש בה כדי 'לאזן' את תיאור התכונות השליליות שמנו בה חז"ל כגון: גרגרנות, עצלות, קנאה, גניבה ופריצות (בראש' רבא מ"ה)?
סוג אחר של טיעונים ב'רשימה הנגדית' נועדו  'לאזן' את קודמתה באופן אחר, וזאת באמצעות משפטים המצביעים לכאורה על העדפת האישה על הגבר לעניינים מסוימים, כגון, קדימותה בפדיון משבי. הטוענים רק 'שוכחים' לציין סמוך לכך, כי קיימת לגבר קדימות בעניין שהוא, ללא ספק, חשוב יותר, כלומר – להחיות! כנאמר: "האיש קודם לאישה להחיות ולהשיב אבידה" (הוריות י"ג). לו נהגו רופאי ישראל לפי ההלכה, היה עליהם – במקרה שיש צורך להחליט – להעדיף אוטומטית חייו של גבר בן 90 על פני אישה בת 20, רק מפני שהוא גבר והיא אישה!
אשר לסלקטיביות בבחירת ההאשמות: 'הרשימה הנגדית' היא הסלקטיבית בכך, שהנדרשים לה בוררים מתוכה רק את מה שנוח להם, ומעלימים מן הנשים – שאינן אמורות, כזכור, ללמוד תורה בעצמן – את המידע שאיננו נוח להם. דוגמא אחת לכך תובא להלן:
אישה נידה (בתקופת המחזור החודשי) היא בחזקת 'טמאה', ואסורה על בעלה גם במגע של כלום. ואולם, "אם הוא חולה, ואין לו מי שישמש אותו זולתה, מותרת לשמשו… אפילו להקימו ולהשכיבו ולתמכו… ואם האישה חולה, אסור לבעלה לשמשה אפילו בלא נגיעה… (הלכות נידה קנ"ג/י"ד, קיצור שלחן ערוך). כלומר, פיקוח נפש (של הגבר, אלא מה?) דוחה מפניו את 'טומאת' הנידה הנשית, אבל אותה 'טומאה' נשית עצמה אינה נדחית מפני פיקוח נפשה של האישה! 
בחומרת אפליה זו הבחינו, מן הסתם, גם 'מגיני ההלכה' בימינו, אך לא עד כדי כך שיבטלוה, חלילה, אלא רק כדי שיסתירוה מעיניהן של נשות ישראל. ומנין למדים אנו על כך? - בחוברת היוצאת מטעם "המרכז הארצי למען טהרת המשפחה" בירושלים, הנושאת את השם הפומפוזי: "נישואין של אושר"  והמחולקת לכל הצעירות הנרשמות לנישואין, נאמר לגבי מצב של נידה: "בשעת מחלה וכיו"ב, בשעה שהאחד זקוק לעזרת השני וקשה להם לנהוג כפי האמור לעיל – ישאלו רב כיצד לנהוג"… (שם, עמ' 29).
כלומר, מסתירים מידע מנשים, העשויות להטיל ספק ב'אושר' המצפה להן משמירת איסורי ההלכה היהודית, ושהרב המייעץ מחויב להם לפי ה'שולחן ערוך'.

חשודות בטומאה תמיד

פסוק שהוצא מהקשרו?
יש הטוענים כי אותם משפטים בהלכה המגנים את האישה, הוצאו, כביכול, מהקשרם, וכי ניתוקם מהעניין מעוות, לכאורה את כוונת בעליהם. טיעון זה הוא עורבא פרח. הטקסט מתוכו נלקחים הדברים איננו סיפור-מתח בלשי, בו לא תדע "מי היה הרוצח" אם אינך יודע, למשל, מה כתוב בעמ' 29. בקודקס חוקים לא תמיד יש קשר ענייני בין חוק מסוים לחוק שקדם לו, או לזה הבא אחריו.
ניקח לדוגמא משפט המתייחס בזלזול לכל בעל מלאכה שעיסוקו עם נשים: "תנו רבנן: כל שעסקיו עם הנשים סורו רע, כגון הצורפים והסריקים, והנקורות והרוכלין והגרדים והספרים והכובסים והגרע והבלן והבורסקי. אין מעמידין מהם מלך ולא כהן גדול. מאי טעמא? לא משום דפסילי אלא משום דזיל אומנותיהו" (קידושין פ"ב).
דהיינו, הזלזול באישה, ממש כמו 'טומאתה', מקרין גם על כל בעל מלאכה שיש לו קשר כלשהו עם נשים לצורך עבודתו . פסוק זה פותח בעניין חדש, שאין לו קשר עם מה שקדם לו, וגם הקשר שלו עם מה שבא אחריו – תכונותיו השליליות של הגרע (מקיז דם לצורכי מרפא) - אינו מפרש את גורמי הזלזול בכל מקצוע הקשור בנשים, אלא אם כן נקבל מראש, שכל אישה חשודה בנידה בכל עת, ולכן – כל הנשים חשודות בטומאה תמיד. יתר על כן. בהמשכו של אותו קטע הוא מחזק את הפירוש המזלזל בהסיקו: "אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות" (שם, ג'). במה יכול המשך שכזה לשפוך אור יקרות על הפסוק המזלזל, שכביכול הוצא מהקשרו?

"אשת חיל מי ימצא"? או: מי יתנני בעל צדיק!
אותו שיר המהלל ומשבח את האישה, כביכול, שבני הבית שרים בערב שבת לעקרת הבית, הוא עדות, לדעת 'מגיני ההלכה', לגישה המכירה בערכה של האישה, ומכבדת אותה על פועלה בימות השבוע. המענה לטיעון זה יחולק לשניים:
א) אם המזמור אמור להיות פיצוי ותמורה לאישה על פועלה בשירות בני ביתה – אין זה אלא פיצוי עלוב ששום גבר לא היה, כמובן, מוכן להסתפק בשכמותו. איזו אישה המכירה בערך עצמה כאדם, ושלא נתחנכה בתנאי נחיתות, לא תהיה מוכנה לשיר, אפילו מידי יום, שיר הלל לבעלה, תמורת שירותים שכאלה שיספק לה ולבני ביתה? והרי גם חלקה ל'עולם הבא' איננו מובטח, אפילו תהיה צדקת ככל שתהיה, שכן, הוא מותנה ותלוי בבעלה, אם צדיק הוא אם לאו…. אין זה נאה, אמנם, לדבר על תמורה בענייני אמונה, אך האם אין הגבר מונע לעשיית מצוות, בזכות השכר המובטח לו 'לעולם הבא'?
ב)  שיר זה מטעים כבר מלכתחילה כי 'אשת חיל' כזו אינה בנמצא! "אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה" – נוסח המזכיר את השאלה החוזרת באיוב כ"ח, בה מודגש כי החוכמה לא ברשות בני אנוש היא, ולא עלי אדמות מקומה: "והחוכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה? – לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא בארץ החיים… ומשך חוכמה מפנינים. לא יערכנה פטדת כוש, בכתם טהור לא תסלה" (שם, 12 – 19).
השיר ל'אשת חיל' הוא, אפוא, שיר לאישה דמיונית שאיננה קיימת עלי אדמות, וממילא אינו מיועד לכל אותן עקרות בית יהודיות להן הוא מושר, מצוות אנשים מלומדה.
זאת ועוד. כדי לזכות בתהילה ובשבח, על האישה למלא רשימת מטלות כזו, שמלכתחילה לא יעלה על הדעת שיש אדם המסוגל לעמוד בה. וגבר שכזה – כלום יימצא?

"כל כבודה בת מלך פנימה"?
פסוק זה מקורו בתהילים מ"ה/ 14. זהו המנון למלך מאושר ומבורך, ובו מוצגת האישה – כנראה בת מלך ניכר, שממלכתו נכבשה בידי המלך הכובש – כחלק מן הפרסים בהם זכה,  אולי בזכות צדקתו וגבורתו, ושאר מידות טובות שהמשורר המזרחי קושר לראשו. פסוק זה, שבהחלט הוצא מהקשרו, נהפך בידי דמגוגים יהודים דתיים לסמל של האישה, שכביכול כל פועלה עלי אדמות צריך להתחיל ולהסתיים בתוך ד' אמות ביתה. עצם המבנה הביולוגי שלה מכתיב, לפי תפיסה זו,  את מקומה ומעמדה הסוציולוגי. גם לסטריאוטיפ זה תשובות מספר:
א) המושג 'כבודה', מנוקד במקורו המקראי בשורוק, מלא או חסר, ולא בחולם. ולכן, אינו בא כלל מן המושג 'כבוד', שפירושו יקר, חשיבות, הערכה רבה, כפי שרוצים שנחשוב, אלא מן 'כבד' – רכוש, מטען, כלל חפצי-ערך של אדם או של ציבור (על פי מילון אבן-שושן, וכמו בשופט' י"ח/ 21). כלומר, בנוסף לבת המלך השבויה, מקבל המלך הכובש גם את כל רכושה כשלל. לפיכך, אין כל דמיון בין המקור לבין השימוש המאוחר שנעשה בפסוק זה. 
ב)  השונות בין בני אדם איננה מחייבת היררכיה ביולוגית, וודאי שאיננה מצדיקה היררכיה תפקודית. ברור שגבר ואישה אינם זהים לחלוטין, ממש כשם שאין הרזה זהה לשמן, הגבוה לנמוך, בהיר העור לכהה העור, חם המזג לקר המזג, או, כשאר הבדלים בין בני אדם בתוך אותו מגדר או לאום, או גזע. אף הקיצוניות שבפמיניסטיות אינן טוענות לקיומה של זהות בין נשים לגברים, כעילה לתביעתן לשוויון הזדמנויות. הטענה היא רק, שהשונות במערכות הקשורות ברבייה, אינה מלמדת על נחיתותה של האישה ביחס לגבר מבחינה ביולוגית, נפשית, רוחנית, וודאי לא תפקודית. לעניינים אלה ההבדלים בין שתי הקבוצות – נשים מזה וגברים מזה – הם קטנים מן ההבדלים בין בני האדם בתוך כל אחת משתי הקבוצות הללו. אנתרופולוגים נודעים בני תקופתנו, כמו פרנץ בועז, מרגרט מיד, רות בנדיקט וברונסלב מלינובסקי, חולקים על הטענה כי חלוקת התפקידים בין המינים מקורה הוא ביולוגי, וכדי להוכיח את גרסתם כי החלוקה היא חברתית, הם מצביעים על דרכים אחרות של חלוקת תפקידים בחברות אחרות.
החוקרת הנודעת ויונה אקרמן, פרסמה לפני למעלה מעשרים שנה מחקר, שתוצאותיו אף מרחיקות לכת יותר,  ומצביעות על כך, שאפילו תופעות לוואי פיסיות כמו שרירים וגודל, הן במידה לא מבוטלת – תולדה של תנאים חברתיים ותרבותיים.
ג) עצם הדמוי למלכה ולבת מלך, לא זו בלבד שהוא אנאכרוניסטי לחברתנו ולתקופתנו, אלא שגם פיוטי איננו עוד. השימוש שנעשה בפסוק זה, כדי להנציח בעזרתו את שעבוד האישה היהודיה לבעליה-אדוניה, מונע ממנו מלמלא את ייעודו המקורי בתודעתנו, שכן, על איזו ממלכה, ועל מי, בדיוק, מולכת 'בת-המלך' או 'המלכה' היהודיה? שמא על ילדיה? והרי אפילו בניה שלה, מרגע שהגיעו למצוות, עוברים אוטומטית להשתייך למעמד האדונים, ובצעירותם – אף לגבי לימודיהם אמם הבורה, כזכור, אינה יכולה ואינה רשאית לשמש אוטוריטה, כנאמר: "אישה לא תלמד קטנים" (רמב"ם א"ב, כ"ג/ י"ג), ושמא על בנותיה היא מולכת? והרי הבת, עד שתינשא, היא "ברשות אביה", כפי שנאמר, ולא "ברשות אמה". אשר לבעלה -  על היותה לו לשפחה, הן כבר עמדנו!
על מי, אפוא, מולכת 'המלכה' היהודיה? – על הסירים והמחבתות? על החיתולים הצואים? על המרצפות הממתינות לקרצוף? והרי גם למשל ספרותי צריך שיהיה קשר כלשהו למציאות אליה הוא מתייחס! למושג 'מלכה' בהקשר זה תהיה משמעות אמיתית רק אם נסכים  שפירושו: שירותם של כל בני המשפחה, וקבלת האחריות למילוי כל צורכיהם. אך, אם אלו הם תחומי הממלכה, ואם ההחלטות בשאלות כמו מה לבשל, מתי לכבס ואת מי לרצות, הן שאלות חייה - אזי כל משרתת וכל שיפחה בבית אדוניה היא בחזקת 'מלכה'!
סיכום
אם נחזור להשוואה בין מעמדה של האישה היהודיה בחברה שומרת ההלכה, לזה של אחיותיה בארצות התרבות המערבית נראה, כי חותם ה"קדושה" הנצחית המוענק להלכה, ובעקבותיו - היעדר התקווה והסיכוי לשינוי בעתיד - הוא המכריע את הכף לרעתה של האישה היהודיה.
 סיכוייה להיחלץ ממלכוד זה יבוא, רק כאשר תכיר בכך שבד בבד עם מאבקה למען שוויון  זכויות והזדמנויות, עליה לעשות גם למניעת השתלטותן על החברה בה הן חיות, של תפיסות מיושנות שאבד עליהן הכלח. שכן, הן הראשונות שתשלמנה את מחירו של כל קיפוח חברתי ודתי, כפי שאמנם לימדה אותנו ההיסטוריה האנושית השוביניסטית במשך אלפי שנים.