טעותו של בן גוריון 
ספרו של מיכאל ששר, "חיים כהן שופט עליון", מספר השופט חיים כהן כי בערוב ימיו קרא לו דוד בן גוריון לשדה בוקר והודה בפניו כי טעה בכך שלא הביא להפרדת הדת מהמדינה ומסר את מלוא הסמכות בנושא דיני אישות לשיפוט הרבני. במקום אחר (דבר, 24.7.70), מוסיף בן-גוריון ומחזק טענתו: "הדתיים ניצלו לרעה את חוק הנישואים.  הנימוק שהיה קיים כשנקבע החוק (בעת העליות הגדולותלישראל), אינו קיים עוד והגיע הזמן לבטל אותו. דברתי עם שר המשפטים שפירא ואמרתי לו: "צריך לבטל כל מה ששנעשהעד עכשיו לתת תוקף חוקי להלכה, וצריך לקבוע שזו מדינת חוק ולא מדינת הלכה ושאיןתוקף חוקי להלכה ואין כפיה דתית ולא אנטי-דתית".
"טעותו" של בן-גוריון מלווה אותנו כצל כבד למן ימיה הראשונים של המדינה ומשמשת מוקד למאבקים פוליטיים, מתחים חברתיים, מקור לקיפוח, שרירות לב, מרירות ותסכול בעוצמות שאין דומה להן בחברה הישראלית.
את מקור הרעה יש לחפש עוד קודם לכן, בעבר הרחוק. למרות שהצהרת בלפור והמדנט האנגלי התייחסו ליהודים כאל גורם לאומי, ראה בהם המחוקק המדנטורי עדה דתית המקבילה לעדות דתיות אחרות. המנהיגות הציונית היתה מודעת לסתירה שבדבר, אולם מטעמים שלה השלימה עם כינונה של רבנות ראשית ובתי דין רבניים והעניקה להם סמכות מפליגה בכל הכרוך בדיני אישות.
דומה שלצד טעמים טקטיים של רצון לשמור על אחדות השורות וכדי למנוע מרבקי כוח פנימיים לנוכח המערכות הגורלמיות בפניהן ניצב הישוב בארץ באותה תקופה, נובעת גישה זו מסתירה טראגית שאפיינה ומאפיינת על היום חלק גדול מן המנהיגות הציונית החילונית.
כבנים לדור שמרד באבותיו, העזו אבות הציונות לשבר מוסכמות רבות שהיו עמודי התווך של היהדות ההלכתית. מסורות ומנהגים בני שנות אלפיים טואטאו משום ששוב לא התאימו לנסיבות הזמן המשתנה. עולם ההלכה, על מנהגיו, דפוסי חיו ומקורות הסמכות שלו, נהיה לאנכרוניזם שיש לשנותו, ולעיתים אף לעקרו מן השורש, הרוח החילונית, שהיא הכוח המניע לשינוי הגורף שחל בעולם היהדות, סחפה לכיוונים מפליגים במטרה להביא לנירמולו של העם. צה שהץלחך בעזחבץ בחץ-אבא, הפנית עוף לעולם הישיבות, יצירת שפה חדשה, גילוי התרבות האוניברסלית – צרך היה להסתיים ביצירת דפוסי חיים, חוק וסדר הראויים למדינה דמוקרטית מודרנית. אולם דווקא בנקודה זו נבהלו המהפכנים מתעוזתם ועצרו, כאילו אמרו: עד כאן ולא עוד. פחדים קמאיים ספק רציונליים, מתוגברים בדמגוגיה דתית רעשנית המזהירה מ"קרע בעם" מנעו את השלמה הצעד ההכרחי להבראת העם – הפרדת הדת מהמדינה והנהגת הליך אזרחי של נישואין וגרושין.

האמנם יפלגו "נשואים אזרחיים" את העם?
ספק אם יש תחום בו באה לידי ביטוי כה מובהק הכפיה הדתית כמו בתחום זה של דיני אישות. המימסד הדתית שהוא אורתודוכסי-פונדמנטליסטי באופיו, המייצג תפיסת עולם ארכאית, קפואה ובלתי מתפשרת, כופה על כל יהודי בישראל קלבל את ההלכה כדין מדינה. זהו מצב שערוריתי ובלתי נסבל הסותר את הערך הבסיסי של כבוד האדם וחרותו לחופש בחירה.
בשביל האדם החופשי הנשואים האזרחיים הם עקרון, נגזרת הכרחית של תפיסת עולם הרואה בחופש האישי בענייני אמונה, יסוד מוסד של קיומו. התנהגודתו לנוסח הקיים מקורה בהתנגדות לשיעבוד הגוזר עליו קבלת תכתיב של ממסד שתי שאין הוא מכיר בו, ואינו מוכן לסור למרותו בשום היבט של חייו האישיים.

לעיתים קרובות אנושומעים טענה מפי רבנים ואנשי דת (ובאופן מפתיע גם מחילוניים רבים) כי הנהגת חקיקה שתאפשר נשואין אזרחיים בישראל, תביא לפילוג העם וליצירת שני עמים נפרדים משום שהציבור הדתי שוב לא יוכל להנשא בציבור החילוני בשלל חשש של ממזרות או מגע עם "פסולי חיתון" למיניהם. הממסד הרבני החושש מאובדן אחיזתו בחיינו, עושה ככל יכולתו כדי לטפח ולהאדיר פחד זה. שום הנמקה רציונלית אין בה כדי לסתור פירכה זו (בארה"ב, באנגליה, בצרפת ובמדינות נוספות תקף חוק נישואין אזרחי ואעפ"כ אין הדבר מביא את היהודים שם ליצירת שני מחשנות שאינם נישאים זה בזה; בנוסף כל בר הי רב יודע כי החרדים בישראל ממילא אינם נישאים עם מי שאינו נמנה על מחנם).
בהקשר זה כדאי להביא את דבריו של פרופ ישעיהו ליבוביץ, שומר מצוות וידען גדול בנושאי חוק ודת, האומר כי"הטענה שההכרה מטעם המדינה בנשואין אזרחיים עשויה לפלג את העם היהודי לשני עמים שלא יוכלו להתחתן זה בזה – בשקר יסודה. שקר הוא, שהכרה כזאת תבטל את מוסד הקדושין. הטוען טנה זו מתעלם – מדעת או מתוך אי ידיעה – מן המציאות של מאות אלפי יהודים דתיים בארצות המערב, החיים חיי אישות בקדושה ובטהרה של דין-תורה בתחום שלטונם של חוקי מדינה המכירים בנושאים וגירושין אזרחיים (כמו באנגליה) או אף דורים אותם (כמו בגרמניה הקיסרית הוימרית). יהודי שומר תורה יוסיף לישא אשה בחופה וקידושין, ואם ח"ו יתגרשו – יעשה זאת כדת משה וישראל. המורדים בדת יסתפקו ברישום "נשואיהם" או "גרושיהם" במשרד ממשלתי בצורה שתיקבע ע"י החוק. כאן מושמים שני המונחים המכריעים במרכאות כפולות, שהרי מבחינה הדתית לכאורה אין כאן נשואין כלל אלא בעילת פנויה בלבדומימלא אין בעית גירושין קיימת".

חופש דת ומצפון, רק לדתיים?
הצורך בהנהגת נשואים אזרחיים הוא אבן יסוד של הגישה הגורסת כי ישראל היא מדינת חוק מתוקנת הפועלת על פי אמות מידה המקובלות בעולם המערבי הנאור לפיהן שרירה הפרדה בין הדת והמדינה. עקרון זה משתמע במובהק מנוסח הסעיף במגילת העצמאות הקובע כי "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, ותבטיח חופש דת, מצפון, לשון חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתית, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".
חופש דת משמעו שאין איש או ממסד או אפילו המדינה עצמה רשאית לכפות על היחיד נוהג שאין הוא חפץ בו. חופש דת הוא גם חופש מדת, במשמע שלכל אזרח שמורה הזכות לנהוג על פי אמונתו, שהוא בן חורין ליצור לועצב לעצמו דפוסי נוהג וטקס.
מדינה דמוקרטית אינה יכולה להכפיף עצמה לתקנות וחוקים שמקורם בסמכות שהיא מעבר לה. בתי הדין הרבניים הפוסקים בענייני אישות עושים זאת אמנם בתוקף הסכמתה של הרשות החילונית, אך גוזרים את הלגיטימיות שלהם ומשעינים את סמכותם על מקורות הלכתיים חיצוניים. כיצד יכולה מדינה מתוקנת לאמץ לעצמה נורמה של דת ולעשותה לחוק? כיצד ניתן לחייב את האזרח בחוק דתי ובה בעת להמנע מלפגוע בחופש המצפון והדת?
הסתירה הקיימת מחייבת שינוי. לאורך זמן אין הסמכות האזרחית והסמכות הרבנית יכולות לדור בכפיפה אחת תחת אותו גג. יתכן וצודקים האומרים שגם משתופרד הדת מהמדינה ויכון חוק של נשואים אזרחיים, יעדיפו חילוניים רבים לבחור, מטעמים שונים, בנוסח הרבני. ואעפ"כ הכרח הוא שתוסר מרות הכפייה ותינתן לכל אדם החירות לבחור לעצמו את האופן בו ינשא.