על  מהות הבעיה
המבוכה שהביאה את דוד בן-גוריון לשאול מאת "חכמי ישראל" את שאלתו המפורסמת בדבר יהדותן של נשים נכריות וילדיהן שעלו ארצה ישראל עם בעליהן היהודיים, הוסרה רשמית מעל הפרק שעה שהכנסת תיקנה את חוק השבות ואת חוק מרשם התושבים וזיכתה אותנו בהגדרת של "יהודי". עתה כתוב וחקוק הוא, שיהודי הוא אדם שנולד לאדם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת. אולי כמחווה למי אשר מבחן הלכתי זה לזרא בעיניו, ראה המחוקק להעניק את הסמכויות של "יהודי" לפי חוק השבות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן-זוג של יהודי ושל בן-זוג של ילד ושל נכד של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון, ואין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות השבות עודו בחיים אם לאו ואם בעצמו עלה ארצה או לאו (חוק השבות, תיקון מס,2, תש"ל 1970). השאלה מי הוא יהודי תיפתר להבא על-פי החוק, ובחינת המצב המשפטי הקיים בישראל אינה פתוחה לויכוח – כשם שאינה פתוח לויכוח על-פי ההלכה (ראה משנה קידושין ג, י"ב). אבל גם איש המשפט הישראלי – ולא רק הוא בלבד – חייב להגות בשאלה זו אף לאחר תיקון החוק, לא על מנת לחזור \על המשפט המצוי, כי אם על מנת לגלות ולקדם את המשפט הרצוי, כשם שאיש ההלכה עשוי להעניק חקור שמא ניתן לפתור את השאלה גם במסגרת ההלכתית בדרך טובה יותר.
לפני שתוקן החוק, פסקתי בתוקף תפקידי השיפוטי, שכל אדם זכאי להחליט לעצמו אם יהודי הוא אם לאו. אחד הנימוקים שנתתי לפסקי היא, שכיוון שנמנע המחוקק מלקבוע בחוק מבחן אובייקטיבי, כלומר הגדרה מחייבת, למונח "יהודי", סימן הוא וראיה לכוונת המחוקק שהמבחן יהא סובייקטיבי, אינדיווידואלי, נימוק זה נופל עתה: המחוקק סיפק לנו את המבחן האובייקטיבי. בכל זאת עודני סבור שיהודי הוא כל מי שמצהיר בתום לב על יהדותו. לא זו בלבד שזה המשפט הרצוי, זאת גם – לפי מיטב אמונתי – מסורת יהודית משפטית עתיקת יומין, ובמציאות חיינו דהאידנא ולפי מושגים מודרניים של כבוד האדם וזכויותיו היסודיות, אין לכם תשובה הולמת אחרת מזו.
ההגדרה החוקית – וההוראה ההלכתית המונחת במקצת יסודה – נראית לוקה בחסר וביתר. אילו היה בה כדי להשביע רצונם של כל היהודים או של רובם, ניתן לטעון שהחיפוש אחר הגדרה אחרת מיותר הוא ועלול לסבך מקום שאין סיבוך: אבל עובדה היא שאין היא משביעה רצונו של איש. אין היא מספקת דרישות אורתודוכסיות משום שלפי פירושה בידי המפלגות הדתיות, היא פותחת פתח לפני "יהודים" שנתגיירו שלא על-פי כל דקדוקי ההלכה. ואין היא מספקת דרישות דתיות לא-אורתודוקסיות, משום שבישראל היה הגיור תמיד בגדר מונופולין של הרבנות הראשית (או הרבנים העומדים מימינם) שלא תכיר בגיורים לא-אורתודוקסיים אף אם נעשו בחוץ-לארץ. ואין היא מספקת יהודים שאינם דתיים: אין הם יכולים לקבל כמבחן היהדות את הגיור, משום שגם אצל האורתודוקסים וגם אצל הלא-אורתודוקסים הגיור הוא אקט דתי, ואין מייהדים אדם אלא אם כן הוא מקבל על עצמו – או מתיימר לקבל על עצמו – תחילה את הדת היהודית (יהא אשר יהא טיבה וגונה); ואין הם יכולים לקבל כמבחן היהדות את הלידה לאם יהודיה, משום שמבחן גנטי הוא שאין בו לא טעם ולא נפקות, ושיש בו כדי לעורר אסוציאציות שהיו צריכות להיות מוחרמות ומנודות במדינת ישראל. סלידות ממן זה אינן יכולות להיות נחלת המאמינים שההלכה היא אלוהית ואינה נתונה לא לביקורת ולא להשוואה, אך אין בכך כדי לגרוע מן העובדה שהסלידות הללו הן הן התגובה הטבעית – והמכובדת – על מה שעוללות לנו משנאינו. ההגדרה החוקית הקיימת אינם מספקת לא רק את אלה שמזה שנים רבות מנסים להוסיף עליה, היא אינה מספקת גם אותנו, ושתיקתנו עלולה להתפרש כאילו השלמנו עמה. האמת היא שאין אנו בני-חורין להיפטר מלחפש אחר הגדרה טובה יותר שתהלום את השקפתנו המוסרית והציונית.
על המסורת היהודית המשפטית
כבר בתקופת התלמוד התעוררה השאלה אם נאמן אדם לומר שהוא יהודי. מן הבחינה המשפטית, תהא התשובה במקרים רבים תלויה במקום אשר בו מתעוררת השאלה: אם תתעורר במקום או במדינה עם רוב יהודי, עשויים להאמין לו או להעמידו בחזקתו שהוא יהודי, אם תתעורר במקום או במדינה של גויים, אין מאמינים לו עד שיביא ראיה. מעשה בנכרי שאכל מן הפסח בירושלים פעמיים ושלוש כאילו היה יהודי, על אף הכתוב "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות י"ב 43) – והוא משום שאיש לא העלה על דתו להטיל ספק ביהדותו (פסחים ג' ב'). בעלי התוספות מעירים שמעשה זה אינו יכול לשמש תקדים לכך "שנאמין לכל הבא לפנינו ואומר ישראל אני": המצב פה שונה, שבירושלים היה רוב של יהודים, ותמיד הולכים אחר הרוב. ואפילו לא היו רוב האוכלוסין יהודים, אלא רק רוב הטוענים ליהדותם אם אמנם יהודים במוחזק ("רוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם": תוספות יבמות מ"ז א' ד' ה'). די בכך כדי שנלך אחר הרוב: אם יימצא אי-פעם מי שיטען שיהודי הוא והוא משקר – אין זאת סיבה מספקת שלא להאמין לרוב רובם של הטוענים ליהדותם והם אמנם יהודים.
בספר מצוות הגדול לר' יעקב מרוצי, מן המאה ה  - 13, מספר המחבר שמעשים בכל יום הם שבאים נכרים ואין אנו בודקים אחריהם אלא אנו אוכלים ושותים עמהם ואוכלים משחיטתם (ל"ת 116).
"מי שבא ואמר שהיה גוי ונתגייר בבית דין – נאמן, שהפה שאסר (גוי הייתי) הוא הפה שהתיר (נתגיירתי). במה דברים אמורים, בארץ-ישראל ובאותם הימים שחזקת הכל שם בחזקת ישראל, אבל בחוצה לארץ צריך להביא ראיה ואחר כך ישא ישראלית" (לשון הרמב"ם, הלכות איסורי ביאה י"ג י').
האם אין זו אסמכתה ברור לדין הנוהג – או שצריך להיות נוהג – במדינה ישראל? במדינה שרובה יהודים, ושחוקיה נותנים ליהודים זכות השבות ורוב רובם של העולים לפי חוק השבות אמנם יהודים הם, דין הוא שמי שבא ואומר יהודי אני אף מי שבא אומר גוי הייתי ונתגיירתי כדין, אין בודקים אחריהם אלא מקבלים אותם היהודים. יכול ודין זה לא יחול בחוץ-לארץ: אך אין זה מענייננו. רק במדינת היהודים צריך אתה להיות נאמן על דיבורך והצהרתך שיהודי אתה. הטענה, שלעניינים אלה חייב להיות משפט אחד ליהודי הגולה וליהודי המדינה, טענת סרק היא: תמיד היו דינים שונים בתפוצות השונות, ותמיד היה מעמדה המשפטי של ארץ-ישראל שונה ונעלה ממעמדן של ארצות הגולה, והפירוד שבין הגולים ובין השבים קיים מאז חורבן הבית הראשון ונתחדש מדור דור. אם יש דין אחד, אשר עליו הסכימו כל הדורות מאז פסקו מלציית לבת-קול משמיים, הרי זה הדין שהולכים אחר הרוב.
על תום לב
הסייג היחיד לנאמנותו של אדם הוא תום לבו. האומר יהודי אני, והוא יודע שאינו יהודי ומשקר במזיד, תהא אשר תהא מטרתו, מצהיר הצהרתו שלא בתום לב. הסיפור התלמודי שהזכרתיו לעיל על הנכרי שבא לאכול בפסח, ישמש דוגמא טובה. המטרה של אותו אדם היתה ככל הנראה להיראות כיהודי ולהשתתף בסעודת הפסח: הוא לא התכוון להתייהד, אלא רק לזלול. והוא ראיה שזהותו נתגלתה רק כשהפריז בתאבונו וביקש לעצמו גם איברים שנועדו לקרבן: אילו היהודי היה, היה יודע שאלה אינם מיועדים לאכילת אדם. התחזות כיהודי לשם זלילה אינה בגדר הצהרת יהדות בתום לב: הוא ידע היטב שארמי הוא ולא יהודי, ולא היה בכוונתו לשנות ממעמדו. בימינו ובמקומנו שלנו תאוות הזלילה וחשקת המטעמים לא ישמשו עוד עילות להתחזות כיהודי, אבל יש וחוקינו מפלים יהודים לטובה מבחינה כלכלית או אחרת – הפליה העלולה לשמש פיתוי להתחזות כיהודי, ובמצב הביטחון שאנו מצויים בו, ניתן להעלות על הדעת שמתחזים כיהודים לצורכי ריגול. אבל אלה הם מצבים שוליים, יוצאים מן הכלל המקיימים את הכלל – והכלל הוא, שמאז ימי התלמוד ועד ימינו אלה, שכל אדם שעיניו בראשו יודע היטב שלהיות יהודי הוא להימנות על הדוויים והדחופים והסחופים והמטורפין שרק יסורין באין עליהם (ימבות מ"ז א'), ומי שבה ומצהיר 'יהודי אני' יש לקבלו בזרועות פתוחות.
לדידי יש להעמיד הצהרת יהדות בחזקת תום לב, כל אימת שהמצהיר גדל כיהודי, בין אם יהדותו כשרה למהדרין ובין אם לפי דקדוקי ההלכה יהדותו מוטלת בספק. מי שנולד לאב יהודי ולאם לא יהודייה (או שלא נתגיירה "כהלכה") וגדל בידיעה ובאמונה שיהודי הוא, מצהיר על יהדותו בתום לב, שהרי ההלכה היא בשבילו כספר החתום. הוא הדין למי שנתגייר והוא ואשתו מובניו8 חיים מאז הגיור כיהודים: הוא מצהיר על יהדותו בתום לב, משום שאינו יכול ואינו צריך להבחין בין רבנים הכשירים לגייר ובין רבנים שבעיני מאן דהו אינם כשירים לגייר. על כל אלה נתמך תוך לבם בנתונים דתיים או גנטיים כלשהם.
אלא חזקת תום הלב חייבת, לדעתי, לעמוד גם לכל אלה שעלו ארצה ישראל כדי להזדהות, כיהודים, עם בנין המדינה ושיקום האומה היהודית: תום לבם מוכח הוכחה ניצחת במעשי ידיהם. בולטים מבין אלה בעלים של יהודיות והנשים של יהודים שהלכו עם בני-זוגם למחנות ריכוז והשמדה: אין רשות בעולם המוסמכת להעז פניה נגד הצהרת יהדותם לנסות להזימה. "תוך הלב" של כל אותם גיבורים וגיבורות שקיבלו עליהם מרצונם את עול סבלם ויסוריהם של יהודים באשר הם יהודים, וקידשו את שם יהדותם, קודש הוא לנו (אם מותר לנקוט לשון דתית). ואין שום נפקא מינה אם "יהודים" מתנדבים אשר כאלה התגיירו אם לאו, ואם הם שומרים מצוות הדת היהודית אם לאו: כבשני הנאצים לא הבחינו הין יהודים כשרים לבין יהודים פסולים, בין שומרי מצוות לבין אפיקורסים, בין גרים כהלכה ובין גרים שלא כהלכה. אין אנו רשאים להתנער מן החובה המוסרית המוטלת עלינו ביושר ובהגינות בתוקף, הסולידאריות של סבלותיהם עמנו.
על מציאות החיים ועל כבוד הבריות
מיסודי התורה המודרנית של כבוד האדם הוא, שאין כופים על אדם מעמד כלשהו בעל כורחו. מעמד שנרכש בלידה או בפעולת החוק, כבוד האדם מחייב. שיוכל בעל המעמד לנטוש אותו מרצונות – בכפוף רק למילוי החובות שקבל על עצמו בתוקף מנעמד זה ולקיום דרישות אפשריות של סדרי המינהל.
המועמד של יהודי נרכש כדין או בלידה או בגיור. הצד השוה שבהם שבכל אחת מן הדרכים הללו נעשה אדם ליהודי הן מבחינת הדת והן מבחינת ההשתייכות הלאומית. אלא המתגייר מאמץ לעצמו את הדת היהודית, ואילו השתייכותו ללאום היהודי אינה אלא תוצאת-לוואי, מעין מתנת-חינם, המוענקת לו אגב אורחא. היהודי מלידה, מאידך גיסא, זוכה עם היוולדו לכל סגולות היהדות, הדתיות והלאומיות גם יחד, ובין אם מקבל הוא על עצמו עול תורה ומצוות ועול מלכות שמיים ובין אם כופר הוא בעיקר, יהודי הוא לכל דבר לא רק מן הבחינה הלאומית כי אם גם מן הבחינה הדתית. קשר זה שאינו ניתן8 לניתוק, בין יהדות של אדם לבין השתייכותו הדתית, הוא אשר צריך לסכל, בעיני ההלכה, כל ניסיון למצוא ליהדות הגדרה חילונית.
 ואולם עובדה היא שהדת היהודית אינה יכולה לשמש עוד מכנה משותף לכל היהודים: רוב יהודי מדינה ישראל, ואולי אף רוב יהודי הגולה, הנם כיום לא-דתיים. הם אינם רואים עצמם חייבים לקיים מצוות הדת, וההלכה העתיקה בדבר מיהו יהודי ומהי יהדות היא בשבילם בעלת משמעות היסטורית ולא בעלת משמעות נורמטיבית.
אדם שנולד להורים יהודים, יראה עצמו בדרך כלל, וייראה לאחרים, כיהודי, כשרק אחד מהוריו היה יהודי, הוא (או הוריו) יעמדו לפני ברירה: ולעניין הצורך ברירה אין נפקא מינה אם אביו יהודי או אמו יהודיה. העובדה שלפי ההלכה הוא הולך אחר אמו, אין בה כדי לפטור אותו מן הברירה: אם הוא בוחר ללכת אחר אמו, ההלכה תבוא על סיפוקה, ושום שאלה משפטים אינה עלולה להתעורר, ואם הוא בוחר ללכת אחר אביו, אין בברירתו כדי להעלות או להוריד מבחינת ההלכה אך אין זאת אומרת שברירתו אינה ברירה תקפה. הרי הוא אינו רואה עצמו קשור בהלכה, ואולי אף אינו יודע אותה כלל: הוא בוחר להיות יהודי כמו אביו, וכשם שהוא רואה עצמו כיהודי, כך רואים אותו עולי עלמא כיהודי, נמצא שלמעשה, אם כי לא להלכה (במובנה הצר), יהודי הוא מלידה ומבחירה ורפוטציה.
ואשר לגיור, כדרך הרכישה של הדת היהודית, הרי מקבילה לו, על דרך השלילה, המרת הדת היהודית בדת אחרת. כשם כשהגיור הופך לא-יהודי ליהודי, כן המרת הדת הופכת יהודי ללא-יהודי. לכאורה אין בגיור משום פגיעה בזכויות האדם: בקשת הגיור כמותה כהחלטה לבחור לעצמו מעמד של יהודי. בין אם הגיור הוא "כהלכה" ובין אם לאו, על כל פנים יש בו כדי לבצע רצונו החופשי של המתגייר. הקושי הוא שכל גיור – גם הלא-אורתודוקסי – הוא, כפי שאמרנו, גיור לדת היהודית, ולמי שרצונו הוא להיות יהודי ולא להיות יהודי דתי, מסרבים את הגיור. כפיית המתגייר הלא-דתי לקבל עליו את הדת היהודית כתנאי בל יעבור לגיור כיהודי, יש בה משום פגיעה בולטת בזכויות האדם. הולך וגדל מספר האנשים והנשים הרוצים להיות יהודים ואינם רוצים להיות שומרי מצוות – וחוששני שמנקודת מבטה של כל אתיקה יהודית יהדותם של הללו תהא עדיפה בהרבה על יהדותם של המתגיירים העושים שקר בנפשם והמבטיחים הבטחות-שווא שיקפידו על קיום המצוות לאחר התגיירותם, רק כדי שלא ישיבו פניהם ריקם. ולפחות בדבר אחד עולה הגיור שלא כהלכה על הגיור כהלכה, שבזה יש פחות ובזה יש הרבה יותר מרמה שמרמים את הקדוש-ברוך-הוא.
המרות הדת על דרך השלילה כרוכות בקשיים רבים. יכול ויהודי ירצה לחדול מהיות יהודי ולא ירצה לאמץ לעצמו דת אחרת או כל אמונה דתית. קרה אף גם זאת שיהודי מלידה רצה להישאר יהודי אם כי אימץ לעצמו אמונה דתית לא-יהודית. גם בשלילת כל אפשרות לנטוש את היהדות בלא המרתה בדת אחרת, יש משום שילוב הרמטי בין היהדות לבין הדת היהודית – שילוב שאינו משקף עוד את המציאות האקטואלית, יתר על כן, רצונו של אדם לנטוש יהדותו אינו בגדר עילה מספקת לחיטוט רשמי באמונותיו ובדעותיו האישיות, איש אינו חייב לגלות לפני הרשויות (או בכלל) את אשר הוא מאמין ואת אשר אינו מאמין, ואף שהמרות-דת עניין הן לפי החוק לרישום רשמי, מה שנרשם הוא שינוי מעמדו של האדם כפי שמבקש הוא לשנותו, ותו לא.
ואם תמצי לומר שקיימת אנומליה מסויימת בהכרתו כיהודי של מי שאין לו שום אמונה דתית, ובשלילת יהדותו ממיט שמאמין באמונה שלמה באל אחד בורא העולם, רק עובד את אלוהיו בפולחן לא-יהודי. מבחינת ההלכה קיים לפחות ספק אם יהודי שהתיימר להמיר דתו חדל מהיות יהודי (ישראל אף-על פי שחטא ישראל הוא: סנהדרין מ"ד א').שמא אין הוא גרוע מן האפיקורסים "התרים אחר מחשבות לבם כהלכות דברים…עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עוון" (כלשון הרמב"ם, הלכות עכו"ם וחוקותיהם ב' ה'), והאומרים "שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג…שאין שם נבואה כלל ואים שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם" (שם, הלכות תשובה ג' ז'-ח'). כל אלה וכיוצא באלה אין להם חלק בעולם הבא, וצפויים להם כל מיני עונשין וייסורים בעלי אדמות – אבל לעולם אינם חדלים מהיות יהודים.
לא יהודי מלידה ולא מי שהתגייר יכול להידרש לדבוק בדת אחרת אם רצונו הוא לנטוש יהדותו. אין כל סיבה סבירה שכשם שיכול להיות לא-דתי ביהדותו, לא יו8כל להיות לא-דתי בלא יהדותו. נהפוך הוא: מטבע הדברים הוא שלא היתה זאת היהדות שלא דיברה אל ליבו, כי אם הדת היהודית – כלומר הדת בתורה שכזאת. אבל אין נפקא מינה אם רוצה הוא לנטוש את יהדותו ולהישאר אתיאיסטן, או אם הוא רוצה לנטשה ולקבל עליו, עול מלכות שמיים בדת אחרת: ואמנם עובדה היא שברוב המקרים נוטשי יהדותם ממירים דתם כדי לאפשר נישואין במסגרת סמכות דתית. אבל אנו דנים בזכות נטישת היהדות, תהא אשר תהא העילה או מטרה, ואין לשלול זכות זו מכל אדם.
בחוץ-לארץ תופעה תדירה היא שיהודים חדלים לראות עצמם כיהודים, ויש גם והם חדלים להיחשב ליהודים בעיני הציבור, הסיבה לכך היא לא תמיד ולאו דווקא המרת דתם, אלא ניתוק כל קשר עם יהודים ועם הקהילה היהודית והתנערות מכל זיקה רגשית, דתית, משפחתית או אינטלקטואלית עם היהדות. רבים מאלה רוגזים ורוטנים כשמזכירים להם את מקום היהודי ומכחישים כל שייכות יהודית – הסותרת בעיניהם את זהותם כאמריקאים או כגרמנים או כצרפתים וכו'' ואת עמידתם כמשכילים בעלי-בלי-דת. ויש יהודים מלידה הכשרים כיהודים על-פי ההלכה, אך המפגינים בחייהם, בדיבור ובמעשה, עוינות ושנאה לכל דבר יהודי, ומאה גם שהצטרפו לאויבי ישראל ונלחמים במדינה היהודית בפועל ממש. כל אלה נכנסים בגדר ההגדרה החוקית וההלכתית של "יהודי": למעשה לא זו בלבד שאינם יהודים ואינם ראויים להיקרא יהודים, אלא עצם הכללתם בהגדרת "יהודי" מעידה על הגדרה זו שאין היא יכולה להיות נכונה עוד: כבוד האדם וכבודה של היהדות מחייבים שניהם, שלא יכפו את היהדות על מי שרוצה להוציא את עצמו מכלל היהודים. הרואה – כמונו – בתואר "יהודי" תואר של כבוד, בחינת האצילות המחייבת, לא יעניקנו (ואף אוטומטית!) לשונאי ישראל ולעוכרי היהדות.
ואין צריך לומר שתחזית סבירה של עתיד היהדות אינה יכולה להתבסס על "יהודים" שיהדותם מתמצית במוצאם הביולוגי אך שניתקו עצמם כליל מן החיים היהודיים. לא זו בלבד שבמרוצת הימים ומטבע הדברים ייטמעו בנשואי-תערובת, שלהם ושל ילדיהם, אלא הם וצאצאיהם יחיו חייהם ללא זיקה לכל עניין יהודי וללא ידיעה בדבר יהדותם. אשליית-שוא היא להאמין עוד כי קיימת אפשרות ריאלית לעצור בעד ההתבוללות ולהציל נפשות מאלה למען היהדות. כל עוד חיים היהודים בחוץ-לארץ ולא בגיטאות משלהם בלבד, יצר השתוותם והתבוללותם הוא בלתי נמנע ואינו בר כיבוש. ואפילו היתה קיימת אפשרות לוגיסטית להילחם בתופעה זו, ספק אם ניסיונות ההשפעה בכיוון זה היו עולים בקנה אחד עם המירה על זכויות-היסוד של אדם.
מאידך גיסא ישנם רבים וטובים שהזדהותם כיהודים כנה וישרה היא, ואין שום צדק או הגינות בשלילת יהדותם אם על-פי ההלכה ואם מ סיבה אחרת. בחירתם המודעת של זהות יהודית, בין שמקבלים על עצמם גם את הדת היהודית על אחד מגווניה ובין אם לאו, ראויה וזכאית לאותה ההכרה ולאותו הכבוד אשר להם ראויה וזכאית גם הבחירה של אחדים בהתבוללות עקבית וטוטלית. הגיע הזמן שניתן לאדם העומד ברשמות עצמו והמחונן בכוח מחשבה והכרעה, לבחור לעצמו את מקומו ואת מעמדו שלו באמות ובדתו ובדעות.
מעיקרי הציונות הוא, שתכלית מדינה יהודית אינה רק לשמש מקלט לנרדפים: עיקר תכליתה הוא לשים קץ לרדיפות, על-ידי כינוס היהודים מארצות פיזוריהם למדינה חופשית ועצמאית משלהם. לא עוד טמיעה והתבוללות בין הגויים, אלא זהות יהודית גאה ומובהקת, לא עוד גיטואיזציה של היהדות, אלא שחרורה כרוח העם החופשי במדינתו, לא עוד כליאת היהדות בבתי כנסיות ובתי מדרשות ומסירתה לסמכות אבסולוטית מעין אפיפיורית, אלא הגשמתה האינדיוידואלית והכללית, כל אחד וכל ציבור לפי דרכו שלו, למען חיי מוסר ויושר, כבוד הדדי ואהבת הבריות. ואמנם עינינו רואות שאין עתיד ליהודים וליהדות כי אם במדינה ישראל בלבד, טוענים נגדנו שהניסיון ההיסטורי שלנו מוכיח שהדת היהודית, בחינת "נצח ישראל" , אינה זקוקה למדינה כיד לחיות לעולמי עד, וכבר ניבא הנביא, "ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער, כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קודש מצבתה" (ישעיה ו' 13). אבל הציונות המדינית אינה מסתפקת לא בעשיריה ולא בשלכת, כשם שאינה מסתפקת בהישרדות הדת היהודית ובקיום קדושים מעונים: נושאיה הם יהודים באשר הם שם, דתיים ולא-דתיים, משכילים ובורים, שחורים ולבנים, טהורים וטמאים, כהנים וממזרים, רבנים ואפיקורסים. ואין לאיש סמכות או זכות חוקית להטיל דופי ביהדותו של יהודי כלשהו: כולם ניצבים יחדיו במדינה הזאת, מחוטב עציך ועד שואב מימך וכולם ואמונותיהם ודעותיהם של כולם שווים לפני החוק.
אמת נכון הדבר שהעצמאות הפוליטית אין בה כשלעצמה כדי לעשות את המדינה למדינה "יהודית". כמדינה יהודית צריכה המדינה לחיות ולהתקיים על-פי ערכים יהודיים ולאפשר הגשמת ערכי היהדות. ואולם כשם שכל אחד ואחד הזכות בידו – ואולי אף החובה עליו – לקבוע לעצמו יהדותו מהי, מכך המדינה הזכות בידה והחובה עליה לקבוע מדי פעם את טיב יהדותה – והוא מקום ושעה ששאלת יהדותה של המדינה תעמוד לצורך פלוני על סדר יומן של רשויותיה. גם לעניין זה הולכים אחר הרוב, אם בתוקף עקרונות דמוקרטים ואם על-פי מסורת יהודית. המחלוקת השנויה במדינה מימים ימימה בדבר "מי הוא יהודי' יכולה לשמש תקדים למלוקת אפשרית (לא פחות לגיטימית ולא יותר מועילה) כדבר 'מה היא יהדות'. אין צריך לומר, ששום פתרון שייקבע על-פי רוב דעות גם במחלוקת מעין זו לא יהא בו כדי לפגוע בזכות כל פרט וכל ציבור לקבוע לעצמם את טיב יהדותם, ובודאי לא יתיימרו פתרונות כאלה לשנות את ההלכה או לפגוע בה או בשומריה: תכליתם ותוקפם מוגבלים אף לצרכים רשמיים בלבד. ואולם אם אף במסגרת ההלכה הדתית שנויה מזה דורות מחלוקת רבתי בדבר טיבה האמיתי של היהדות, על שום מה לא יוכל טיב היהדות לשמש נושא לליבון לדיון ציבורי גם בזירה החילונית?
למען מנוע א\י-הבנה אדגיש ואומר, כי לא נדונה עוד שאלת טיב היהדות של המדינה לא בממשלה ולא בכנסת. אולי התקרב הויכוח "הציוני" שהתנהל בכנסת בדיון על הצעת חוק השבות למשהו מעין דיון כזה. בהכניסם אל תוך ספר החוקים שלנו מעשי חקיקה שונים הבאים להקל על קיום מצוות דתיות או לחייב את קיומן, כדון שבת וכשרות, או להעניק סמכות שיפוט לבתי דין דתיים בענייני אישות, לא נקטו הממשלה והכנסת עמדה דתית-עקרונית: הם רק מילאו אחר דרישות דתיות (לרוב אולטימטיביות) שנתקבלו על דעת הרוב בחינת הרע במיעוטו: "הכפייה הדתית" על החילונים נראתה בעיניהם שקולה כנגד מילוי צרכים חיוניים לסיפוק מצפונם של האוכלוסים הדתיים. אבל מימרתו המפורסמת של בן-גוריון, כי מדינת ישראל אינה מדינת הלכה כי אם מדינת החוק, עודנה בתוקפה עומדת (אם כי ריבוי החקיקה הדתית אולי גרע מתפארתה): והיא אומרת שלא ההלכה היא המשקפת את יהדותם של מדינת ישראל (ולא בכדי פסולה המדינה – או פסולה הציונות – בפי קנאים שרוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם).
כשלעצמי, יהדותי שלי עומדת על שלושה דברים, ושלושתם זכו לגושפנקא של גדולי אבות האומה ככללים גדולים של תורת ישראל: שכל אדם נברא בצלם, שמצווים אנו לאהוב איש את רעהו, ושמחה ששנוא עליך בל תעשה לזולתך. כל אדם נברא בצלם – יהא אשר יהא מינו, צבעו, גזעו, לאומו, דתו וייחוסו, אהבת הבריות אינה תלויה לא באמונותיהם ודעותיהם ולא באורחות חייהם, והאימפרטיב הקטיגורי שתתנהג אחת כפי שהיית רוצה שהעולם יתנהג כלפיך, אינו רק המצאתו של קנט (או של ישו): הלל הזקן רכש זכות-היוצר עליו לתורת ישראל. תפארתה של היהדות שהביאה לעולם את האמונה באל יחיד: ולוואי ותפארתה של היהדות הישראלית תהיה שתביא לעולם גם את האמונה באדם. מסירות הנפש שהשקענו בעבודת השם, הבה נשקיע גם בעבודת האדם, בקידומו, בשגשוגו ורווחתו, בכבודו וזכויותיו, בהבאת שלום בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אויבינו. האם לא זה הוא חזון הצדק של נביאי ישראל החקוק באותיות של זהב על מגילת העצמאות של מדינת ישראל?