מיהו יהודי?
מאת ד"ר אליזבט גולדווין

מבוא

עידן זה בחיי העם היהודי, היהדות והיהודים הוא שונה מכל מה שהיה לפניו. חלק ניכר מן היהודים היום אינם מגדירים עצמם כאנשים דתיים ואינם מחויבים לשום סוג של הלכה, אבל מגדירים את עצמם כיהודים. אם בעבר הדת הייתה חלק הכרחי ומובן מאליו בהגדרת זהותו של אדם בכלל ושל יהודי בפרט, הרי שאין זה כך היום. חידוש נוסף הוא, שרוב היהודים החיים בתפוצות, חיים במדינות בהן מתקיים שוויון זכויות וחובות מלא ליהודים. זהו מצב שאין לו שום תקדים בהיסטוריה¹.

החידוש הנוסף והחשוב בהקשר זה הוא, מדינת ישראל; רוב יהודי העולם חיים היום כרוב במדינה ריבונית, דמוקרטית, המצהירה על שוויון זכויות לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין. המדינה שרוב אזרחיה הם יהודים שולטת היום על מיעוטים לא-יהודים. הצירוף המורכב של רוב יהודי השולט במיעוטים שונים אך מתוך הצהרה וכוונה של שוויון, גם היא ללא שום תקדים בהיסטוריה.


מציאות חדשה זו יוצרת כורח ואף הזדמנות לחשיבה חדשה, ליצירת אופני יהודיות חדשים ואחרים. גם אם רוב רובם של היהודים לאורך הדורות ובמרחבים הגיאוגרפיים השונים בהם חיו, זיהו עצמם כיהודים דרך הדת וההלכה; גם אם הדת וההלכה היו המכנה המשותף הממשי ביניהם, הרי שקביעה זו אינה תקפה עוד בדורות האחרונים. וכשם שכאשר נחרב בית-המקדש נדרש מדרש חדש שיתרגם את המסורת היהודית לעידן שלאחר המקדש, יש ליצור היום את המדרש, או ליתר דיוק, המדרשים, שיתרגמו את המסורת היהודית לעידן שבו המציאות השתנתה לבלי הכר. יש לעצב את היהדות מחדש כך שתתאים עצמה למציאות זו. מאמר זה הוא ניסיון לחשוב על תחום אחד בכיוון זה, תחום הגדרת הזהות היהודית.

בראשית מאמר זה חשוב לי לציין שאין כוונתו לקבוע, האם ראוי לו לאדם להגדיר את עצמו כיהודי. מאמר זה אינו מופנה למי שאינו רוצה להיות מוגדר כיהודי (בין אם הוא מוגדר כך על-ידי אחרים ובין אם לא). לא משום שנמצא פסול בעמדה זו. לדעתי, אין בה פסול. אלא משום שאדם שאינו מבקש לעצמו הגדרת "יהודי" כנראה לא יראה חשיבות בשאלות העומדות כאן לדיון, השאלה מיהו "יהודי" והשאלה מהי משמעות הגדרה זו.
הגדרת הזהות היהודית על פי ההלכה והשלכותיה

במדינת ישראל היום יש לשאלה "מיהו יהודי?" ולתשובות הניתנות לה משמעות והשלכות משפטיות ואזרחיות מרחיקות לכת: דתו של אדם מקנה או מונעת מאדם את הזכות לקבל אזרחות, היא קובעת את הדרך שבה יינשא, יתגרש ויקבר או שזכויות אלה ישללו ממנו. שכן נקבע בחוק שהאחריות על נושאים אלה ניתנת לבתי דין דתיים, כך שנוצרי יינשא בכנסיה, אישה מוסלמית תתגרש בבית דין שרעיי, ומי שאין לו דת לא יוכל להיקבר בבתי הקברות הממומנים בידי המדינה ויצטרך להשקיע ממון רב בקבורה בבית קברות פרטי, אם בכלל יימצא לו מקום. כך שמעבר לכל ההשלכות החברתיות, הדתיות והאחרות שיכולות להיות לשאלה זו, היא גם בעלת השתמעויות פוליטיות ומוסריות.

אפתח בסקירה מקוצרת של מצב הדברים המשפטי במדינת ישראל ומה שנגזר ממנו.

חוק השבות שהתקבל בכנסת ב - 5.7.1950 קובע: " כל יהודי זכאי לעלות ארצה". החוק מסייג קביעה גורפת זו לאנשים שאינם פוגעים בחוק או בעם היהודי אך לא מופיעה בחוק שום הגדרה למילה "יהודי". נראה שהשאלה "מיהו יהודי?" לא ממש העסיקה את המחוקקים. היה ברור שמי שרוצה לחיות במדינת ישראל בתור יהודי, הוא מן הסתם יהודי. מדינת ישראל היתה מדינה צעירה, ענייה ולא בטוחה, שנאבקה על זכות קיומה למול ארצות ערב והערבים הפלשתינאים. ההבחנה בין ערבי ליהודי נראתה ברורה ומובנת מאליה למחוקקים². בשנת 1958 פרסם שר הפנים ישראל בר-יהודה הנחיות לפיהן יש להסתפק בהצהרה בתום לב של העולים בדבר יהדותם. הנחיות אלה מניחות שההשתייכות ללאום היהודי נקבעת על-פי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם. הנחיות אלה בוטלו על-ידי דוד בן-גוריון עקב לחץ מסיבי של המפלגות הדתיות³.

בשנת 1970, ובעקבות "פרשת שליט" בה ילדים לאב יהודי ואם לא-יהודיה קיבלו אישור מבג"צ להירשם כאזרחים בעלי לאום יהודי וחסרי דת, נחקק תיקון לחוק השבות, סעיף 4ב בזו הלשון
לענין חוק זה, "יהודי" - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת.
זוהי הגדרה הלכתית. מדינת ישראל החליטה, בלחץ המפלגות הדתיות, לקבל הגדרה הלכתית ל"יהודי" לספר החוקים שלה. ובכל זאת, הוחלט להעניק את הזכות ליהנות מחוק השבות לאוכלוסייה נוספת, ככתוב בסעיף 4א לאותו תיקון בחוק
4א. (א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב - 1952 [2], וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון.
(ב) אין נפקא מינה אם יהודי שמכוחו נתבעת זכות לפי סעיף קטן (א), בעודו בחיים או לאו ואם עלה ארצה או לאו.

חוק זה יצר מצב שבו יש בארץ מאות אלפי אנשים שנהנו מחוק השבות אבל אינם מוגדרים על פי ההלכה, ולכן גם על פי החוק הישראלי, כיהודים. התוצאה היא שאין להם דרך להינשא, להתגרש ולהיקבר כחוק. קשה מאוד להצדיק מצב זה מכל בחינה: מוסרית, משפטית, חברתית, אישית או ציבורית. אם לא די בכך, הרי שהמילה "נתגייר" המופיעה בחוק גם היא מהווה סלע מחלוקת איתן בין הרבנות הישראלית - שהיא מוסד ממלכתי אך רבניה הם ברובם הגדול חרדים לא-ציונים ומיעוטם נציגי הציונות הדתית⁴- והזרמים הדתיים האחרים, שהם מיעוט בארץ אבל הרוב הגדול בארצות המערב.
ההכרה שכפה בג"צ על המדינה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים שנעשו בחו"ל תקפה לצרכים אזרחיים כגון זכאות לחוק השבות, אך בתי הדין הרבניים שכולם אורתודוקסיים, אינם מכירים בהם לצורכי נישואים וגירושים. המדינה גם אינה מכירה בגיורים לא-אורתודוקסיים שנעשו בארץ⁵.

מצב הדברים הנוכחי יוצר בעיות רבות ושונות שחלקן כבר הוזכרו. מבחינת ההלכה, הוא אינו עונה לצורך לשמור על הגדרה ברורה וחד-משמעית. יעידו על כך ההתכתשויות המשפטיות בין הזרמים הדתיים השונים על הזכות והסמכות לגייר. אך בעיה לא פחותה מכך היא העובדה שרוב היהודים בארץ, שאינם חיים על-פי ההלכה, מקבלים מצב דברים זה. הנימוק של משחק הכוחות הפוליטי אין די בו להסביר את פיצול התודעה שרוב היהודים הישראלים מוכנים לקבלו, מבלי לתת לעצמם דין וחשבון על עולם ערכיהם ועל המציאות המעוותת שהם יצרו במו ידיהם ואינם טורחים לשנותה.

שכבה של מאות אלפי "יהודים לא-יהודים"⁶ הנפגעים בזכויותיהם הבסיסיות ביותר אינה עניין של מה בכך. התעקשות על אופן אחר של הגדרה, מענה אחר לשאלה "מיהו יהודי?" עשוי לשקף נאמנה יותר את השקפותיהם של רוב היהודים במדינת ישראל, להפסיק את המצב שבו אנשים שהוכרו כיהודים בארצות מוצאם ולפעמים אף סבלו בשל כך, מגיעים למדינת ישראל ומגלים לתדהמתם שאינם יהודים, ואף נפגעים בשל כך בזכויותיהם. הגדרה כזו תוכל גם לתת מענה לבעיות מרכזיות ביותר המעסיקות היום את מדינת ישראל ואת העולם היהודי: "הבעיה הדמוגרפית", "נישואי התערובת", ושאלת התוכן שיש להגדרת זהות "יהודי" עבור אדם שאינו חי על-פי ההלכה כפי שהיא היום, הווה אומר, חלק ניכר, אם לא רוב יהודי העולם.

המושג "בעיה דמוגרפית" הוא מצמרר כאשר אינו מוסב לאוכלוסיית בעלי-חיים בסכנת הכחדה, אלא לבני-אדם. בני אדם אינם נתונים דמוגרפיים. אם נתעלם לרגע מן המונח עצמו, הרי שזו דרך אומללה לציין את שאיפתם (שניתנת להצדקה) של אזרחים יהודים רבים לקיומו של רוב יהודי במדינת ישראל⁷. שינוי בהגדרת "מיהו יהודי" יאפשר שינוי התייחסות ונתונים בתחום זה.

ריבוי "נשואי התערובת" מוגדר כאיום הראשון במעלה על הקיום היהודי בתפוצות. ואכן, כל דיון במספר היהודים בעולם נדרש לעניין זה⁸. אני מזמינה את קוראי לעצום לרגע את העיניים ולהגיד "נשואי תערובת" ולחשוב על כל הקשר לא –יהודי שהם יכולים להעלות בדעתם למושג זה. זהו מושג הנגוע באופן בלתי נמנע בגזענות. ובעצם, הוא נגוע בגזענות גם בהקשר היהודי! מדוע על צעיר או צעירה יהודים החיים כשווים בחברה פלורליסטית להינשא למי שנולד לאם יהודיה דווקא אם אינו מקבל את סמכות ההלכה? האם הדם שלהם אדום יותר?⁹ יהודים נלחמו ועדין נלחמים למען שוויון זכויות לכל אדם. על סמך מה נפסל א-פריורי כל אדם שלא נולד לאם יהודיה כמועמד ראוי לאהבה וזוגיות? כאשר מדובר ביהודים שאינם מקבלים את מרות ההלכה, מדוע שיקבלו על עצמם גזרות בדלניות בעוד אורח חייהם משולב בחברה הכללית? יש כאן תפיסה לא מתואמת בין ההגדרה לבין המציאות; בין הפלורליזם של חברה המקבלת את היהודים כחלק אינטגרלי לחלוטין שלה, לבין בדלנות שאני לא מצליחה לחשוב על שום הצדקה מוסרית שלה היום¹⁰. מדוע להתעקש להגדיר מי שהוא יהודי הגדרה גנטית, מהותנית בעולם שבו אנשים מוזמנים להגדיר את עצמם ולבנות את זהותם מתוך שלל האופציות הקיימות?

תיאוריות הגדרת זהות: מהות או הבניה

כדי להתקדם בחשיבה, ברצוני לעיין בתיאוריות זהות עכשוויות שנוצרו בהקשרים אחרים. שאלת הזהות והגדרתה תופסת מקום מרכזי במאבקים פוליטיים רבים ובחשיבה הביקורתית במאתיים השנים האחרונות: כוונתי למאבק לשוויון בין-גזעי, להגות הפוסט-קולוניאלית, לפמיניזם, ולתיאוריות הקוויר שמרחיקות לכת אף יותר ומתאגרות הגדרות זהות באשר הן. ארצה להשתמש במושגים ותובנות הלקוחים מעולם מושגים זה כדי לבחון את סוגיית הזהות היהודית.
הגדרות זהות מהותניות מחלקות חלוקה בינארית בין מי שכלול בזהות והאחר. כמעט תמיד מתלווה לכך גם ערך היררכי. האישה היא האחר של הגבר ונחותה ממנו, כך גם האדם שאינו לבן ואינו הטרוסקסואל. הגדרות אלה רווחו ועודן רווחות והן מעצבות את המציאות במידה רבה: נגישות למשאבים ומעמד חברתי נגזרים - אם להלכה ואם למעשה מהגדרות אלה, גם בחברות המצהירות על שוויון בין בני-אדם ללא הבדל דת, גזע, מוצא ומין. כך למרות הצהרה על שוויון, נאלצו ונאלצים השחורים להיאבק על זכויותיהם בארה"ב, והנשים –ממשיכות את מאבקן לשוויון זכויות בכל מקום בעולם. לעומת זאת, ההצהרה על שוויון ללא הבדל דת מתקיימת, לכל הפחות עבור היהודים, בארצות העולם המערבי¹¹.
הרעיון הליברלי מניח שוויון בסיסי ואוניברסלי לכל אדם באשר הוא אדם ללא הבדל דת, גזע או מין. מעמדו של אדם, זכויותיו וחובותיו נגזרים (לפחות ברמה ההצהרתית), מעובדת היותו אדם. כאשר מדובר באדם עם צרכים מיוחדים, מותאמת מערכת הזכויות והחובות לצרכיו הספציפיים מתוך אותה הנחה שוויונית. למן המהפכה הצרפתית, התשתית הערכית של מערכות

שלטוניות דמוקרטיות היא "חירות ושוויון".
אולם בפועל, הגדרות זהות מהותניות המשיכו וממשיכות לעצב ולקיים מנגנוני כוח ודיכוי המפרים את השוויון ההצהרתי. לכן, ערעור על ההיררכיה הקיימת ומאבק לשוויון זכויות מלא נסמך על הגדרת מה שנתפס כמתאר מהות - כהבניה חברתית המשרתת אינטרסים של השולטים במוקדי הכוח בחברה¹². חשיבה ליבראלית וביקורתית חושפת את הפונקציה האידיאולוגית של הגדרות המהות שמהן נגזרים תפקידים, זכויות וחובות.

צבע עור הוא תכונה מולדת, כמו צבע עיניים. מעולם לא חשב איש שבעלי עיניים מצבע מסוים שונים מהותית מבעלי צבע עיניים אחר ולא נגזר מעובדה זו דבר. האם יש בעובדת הולדתו של אדם עם עור שחור כדי להצביע על מהות שונה מבעל צבע עור לבן? כאשר מחליפים צבע עור בצבע עיניים שרירותיות תפיסה זו נחשפת.

החשיבה הביקורתית טוענת שאין למינו של אדם, להעדפותיו המיניות או לצבע עורו דבר עם מהותו, ולכן גם עם מערכת זכויותיו וחובותיו, יותר משיש לצבע עיניו. ההנחה שהמיניות או המוצא העדתי של אדם היא מאפיין טבעי שלו שממנו נגזרות תכונות מאפיינות וגם זכויות וחובות ייחודיות, שונות מבני מין או מוצא עדתי אחר היא דכאנית מעצם מהותה. היא היררכית ומשרתת את האינטרסים של מי שנמצאים בראש ההיררכיה ומגדיר את האחרים. ההנחה שאדם שצבע עורו שחור או אישה הם בעלי אינטליגנציה נמוכה יותר מגברים לבנים, (הנחה שמצליחה גם להיות "מוכחת" במבחני איי. קיו למיניהם) אינה עובדה כי אם אידיאולוגיה שנועדה לשמר את הכוח בידי האנשים שלמענם נבנו מבחנים מדעיים אלה.

אין זאת אומרת שאין הבדלים בין בני-אדם. אין זאת אומרת שלא ניתן להבחין בין נשים לגברים (אף כי לפעמים, ההבחנה אינה ברורה כל-כך). הטענה היא שהשוני אינו מבטא מהות אלא הבנייה תרבותית-חברתית ובהיותה כזו, אפשר, ולפעמים אף רצוי לשנותה. "הנשיות" כמבטאה אוסף מאפיינים, תפקידים, זכויות וחובות אינה תכונה מולדת. היא מבנה תרבותי, תוצאה של חברות וחינוך¹³. כאשר מבנה תרבותי מעין זה מתגלה כדכאני ומפלה, אפשר לחתור לשנותו. אני נמנעת מלהיכנס לויכוח האונטולוגי, לשאלה האם באמת נשים נולדות שונות באופן מהותי מגברים, הומואים מהטרו-סקסואלים או שחורים מלבנים. ויכוח זה אינו מוכרע וקשה מאוד להכריע בו. המדע נכשל בניסיון להוכיח עמדה זו או אחרת באופו נטול פניות. לעצם דיוננו, הבחירה באופציית ההבניה נובעת מסיבות אתיות ולא מסיבות אונטולוגיות.

החתירה לשוויון זכויות וחובות אוניברסלי אמיתי חייבת להישען על ההנחה שהמשותף לכל בני האדם הוא מהותי יותר מכל המבדיל ביניהם. צרכים מיוחדים או ספציפיים אינם מעידים על מהות שונה כי אם על מציאות שונה.

שוויון זכויות אוניברסלי הנשען על מהות אנושית משותפת אינו בא לבטל הבדלים בין בני אדם. הוא רק מגדיר הבדלים אלה כמשניים לעומת האנושיות המשותפת. הוא גם מניח שהבדלים בין בני-אדם אינם ואסור שיהיו בעלי ערך היררכי. בני-אדם הם קודם כל שווים. ההבדלים ביניהם הם עושר אנושי שאין לגזור ממנו עליונות או נחיתות. המושג "רב-תרבותיות" הוא ניסיון לקרא בשם לתפיסה של ריבוי ושוני שאינו מבטא היררכיה. ייחודיות תרבותית או דתית אינה מעידה על מהות שונה כי אם על בחירות שונות, על מורשת ייחודית וכדומה, ותו לא.

ההלכה: מהות או הבניה
ההלכה היהודית בנויה על הגדרות זהות מהותניות, על ההנחה שאדם נולד עם זהותו המוגדרת שממנה נגזרות משמעויות תרבותיות והלכתיות מרחיקות לכת. מעמדה של מי שנולדת עם אברי מין נקביים הוא מיני וביה אחר ושונה ממעמדו של מי שנולד עם אברי מין זכריים וגם מי שנולד ללא אברי מין או עם אברי מין גם זכריים וגם נקביים (טומטום ואנדרוגינוס).

כך גם לגבי חרש ושוטה (הקטן – השלישי בשלישיה ידועה זו, הוא מצב זמני הנמשך עד גיל 13), שמעמדם ההלכתי גזור וקבוע מעצם היותם נכים או מוגבלים.

האחר של היהודי הוא "הגוי" שנחשב נחות לעומת היהודי ויש לנחיתותו השלכות מעשיות המפלות אותו לרעה. במונחי ההלכה של חז"ל, אין חייבים להחזיר את אבידתו, מותר להלוות לו בריבית, נאסר על מיילדת יהודיה לילד אישה גויה ומינקת יהודיה לא תיניק תינוק גוי, ואלה הן רק דוגמאות אחדות. נחיתותו נאמרת עד היום בחלקים רבים בתפילת היום-יום, ברכות התורה ועוד – טקסטים הנאמרים בפי כל אדם יהודי המחויב להלכה באופן שגרתי, כך שהם מעצבים תודעה ("ברוך שלא עשני גוי" בתפילת שחרית, "שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה" בתפילת "עלינו לשבח" הנאמרת בסוף כל תפילה, "אשר בחר בנו מכל העמים" בברכת העלייה לתורה וכו' – אלה הן רק דוגמאות)¹⁴.

הגיור, התהליך ההופך אדם מגוי ליהודי נבנה בתוך מערכת מושגים זו בכל הזרמים הדתיים, בדומה למעבר של ילד למעמד של בוגר עם הגיעו לגיל 13. נקודות אלה נקבעות כמעברים ברורים וחדים ממעמד אחד למעמד אחר. האם נוכל להיאחז במעברים אלה כדי לערער על הקביעה שההלכה מבוססת על תפיסת זהות מהותנית? זו יכולה להיות נקודת מוצא מעניינת לדיון בשינויים אפשריים בעולם ההלכה כדי להופכו למהותני פחות.

המבנה ההלכתי המגדיר היטב מעמדות, לרוב בצורה מהותנית, ושומר בכך על ההיררכיה החברתית שרת ככל הנראה היטב את אתגר הקיום היהודי המובחן בחברות שבהן הגדרות מהותניות היו מנת חלקן של כל קבוצות האוכלוסייה; כאשר היהודים היו קבוצת מיעוט בתוך מסגרת דתית ואתנית אחרת, לא-פלורליסטית ולעיתים קרובות אף דכאנית. טענתי היא שהמציאות השתנתה ולכך אני מנסה להגיב.

ההלכה היהודית, או נכון יותר לומר היום ההלכות היהודיות,¹⁵ נבנו על הגדרות מהותניות של היהודי, הגוי, האישה, הילד, בעל-המום ועוד. כאשר קבוצת לחץ פוליטית מאלצת את בית המחוקקים הישראלי להגדיר יהודי על-פי ההלכה – היא מאלצת אותו לעבוד לפי הגדרה מהותנית הסותרת את עצם הרעיון הליברלי העומד ביסוד הדמוקרטיה.

הגדרת הזהות היהודית יכולה וצריכה להיפתח

מן הסתירה האמורה יש המסיקים שקיימת סתירה מהותית בין יהדותה של מדינת ישראל לדמוקרטיה שלה, וסבורים שיש על כן להפסיק ולהגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית אם לוקחים ברצינות את הדמוקרטיה. אני סבורה שאפשר גם אחרת. התרבות היהודית הצטיינה לאורך הדורות בכוחה להשתנות ולסגל את עצמה למציאות משתנה במרחבים גיאוגרפיים שונים. אנחנו מצויים בעידן שזועק לשינוי.
חלק ניכר מן היהודים היום אינם מחויבים להלכה, לשום סוג של הלכה והיהדות מבחינתם היא לא רק דת או שאינה דת בכלל. במדינת ישראל אלה הם רוב היהודים. עבורם היהדות מורכבת במינונים משתנים מאתניות, תרבות, שפה, מסורת, קבוצת שייכות, לאום וגם דת. עבור חלק מן היהודים שאינם מחויבים להלכה (לשום סוג של הלכה), אף לא ברור אם ואיזו משמעות יש לזהותם היהודית.

כל עוד היהודים היו מיעוט, ולעיתים אף מיעוט מדוכא, בתוך חברה שהגדרת הזהות הדתית היתה מובנת מאליה בתוכה, ההגדרה ההלכתית לזהות יהודית לא שרתה מנגנון דיכוי. לעומת זאת, המציאות במדינת ישראל, כאשר הרוב היהודי מגדיר את האחר הלא-יהודי הגדרה מהותנית והיררכית הופכת מיניה וביה למנגנון דכאני. ובחברות בהן נהוג שוויון זכויות אמיתי לבני הדתות השונות, הרי שהתעקשות על הגדרה מהותנית הופכת דכאנית הן ליהודים שרוצים להינשא לפי נטיות ליבם, והן לרוצים להצטרף לציבור היהודי משום שנישאו לאדם יהודי או מכל סיבה אחרת שאינה סיבה דתית דווקא.

מתוך מציאות זו, ולאור הקושי המוסרי העקרוני שבהגדרה ההלכתית המהותנית, האם לא נכון יהיה לבחון אופציות אחרות להגדרת "יהודי"? או לחילופין, האם לא נכון יהיה לחשוב כיצד ההלכה תשנה את הגדרותיה ופסיקותיה כך שיסתמכו יותר על תפיסה שוויונית של בני אדם?

ברמה הפוליטית והמשפטית, אם ברצונה של מדינת ישראל לאחוז בכפילות של מדינה "יהודית ודמוקרטית" הרי שעליה לשנות את הגדרת יהדותה כך שלא תסתור בעליל את הדמוקרטיות שלה כפי שמתחייב מן המצב היום. מדינה אינה יכולה להצהיר על עצמה כמדינה דמוקרטית במלוא מובן המילה כל עוד היא מחזיקה אוכלוסייה משמעותית של אנשים שנפגעים בזכויות יסוד שלהם בשל היותם "חסרי דת" או לא-יהודים על-פי ההלכה. מדוע שיהודי לא יוגדר למשל גם על-פי אביו ולא רק על-פי אמו? ומדוע שיוגדר בכלל דרך האנשים שילדו אותו?¹⁶ מוצע בזאת שתהיה זו זכותו של אדם לבחור בזהותו היהודית כפי שזכותו של אדם להגדיר את זהותו המינית והמגדרית. וכמו שצבע עורו של אדם לא אמור היום להגדיר שום דבר מעבר לעובדה הגנטית שנולד כך, הרי שגם עובדת ההוולדות לאם יהודיה היא עובדה שלא צריכה להיות לה שום משמעות משפטית או מוסרית מעבר לכך. יבחר אדם אם רצונו להיות מזוהה עם הקבוצה המתקראת יהודית – או לא. אם בחר "להתגייר סוציולוגית"¹⁷, כלומר לחיות באורח חיים דומה ליהודים רבים בארץ, מדוע שלא ייחשב לאחד מהם בבואו לממש את זכויותיו למעמד אישי אל מול מוסדות המדינה? כיצד ניתן להצדיק זאת מבחינה מוסרית ומדוע לעשות זאת? וכך גם באשר לגיור סוציולוגי בתפוצות: אם בחר אדם לגדל את ילדיו עם זהות יהודית, מדוע להתעקש ולבדוק מי הם הוריו הביולוגיים ומהו מוצאם האתני-ביולוגי?

המציאות שתיווצר כתוצאה מכך היא של גבולות ברורים פחות בין מי שהוא יהודי למי שאינו יהודי וזה ייאלץ יהודים לעסוק במשמעות שיש ליהודיותם. אם לא יהיה די בעובדת הולדתם כיהודים, יצטרכו יהודים על פי לידתם לשאול את עצמם, מה עושה אותם ליהודים? במובן זה ייווצר שוויון בין כל החפצים בזהות יהודית, בני אנשים יהודים או לא. האופציות להשיב על שאלת הזהות הן רבות, וקיימות במציאות וגם בהגות היהודית העכשווית, רבת הפנים. יבחר אדם אם היהדות היא לאומיותו (בובר, הרצל, א.ב יהושע), היא מסורת הוריו אך לאו דווקא במשמעות דתית (מאיר בוזגלו), היא תרבותו (אחד העם, ביאליק), היא שליחות מוסרית לעולם במימושה הפוליטי בתוך מדינה (לוינס, הרטמן), הנרדפות שלו (אמרי וסטיינר) או דתו, על כל הגוונים הדתיים הקיימים וממשיכים להיווצר היום. מן העמדה המנוכרת לכל מה שהוא יהודי כחשוד בכפייה דתית, יוכל היהודי לפנות אל יהדותו וליצור אותה בדמותו, כך שירגיש שלם איתה. אני סבורה שיש בכך פוטנציאל חיובי מאוד לפתרון בעיית קיומה של היהדות. יהודים ירצו להיות יהודים כי תהיה לכך משמעות חיובית עבורם, משמעות שהם שלמים איתה, שאינה כפויה עליהם, אינה משרתת מנגנוני דיכוי ואינה סותרת את עמדותיהם המוסריות.

דיון: חסרונות הצעה זו
הצעה זו אינה חידוש. בן-גוריון ושותפיו הפוליטיים חוקקו על פיה את חוק השבות לפני שנכנעו ללחץ המפלגות הדתיות לשנותו. גם ההתנגדות הצפויה להצעה זו מצד מי שמגדיר את היהדות בראש וראשונה כדת, אינה חדשה.
אולי יש בדבריי כדי להצביע על הדחיפות בשינוי עקרוני של החשיבה ההלכתית בימינו בנושא זה, זאת לאור מציאות שהיא שונה באופן מהותי מן המציאות שבתוכה עוצבו דפוסי החשיבה והפסיקה ההלכתיות. ההבנה והמודעות לשינוי המציאות, בצד כלי הביקורת המעמידים הגדרת זהות מהותנית כבעייתית מבחינה מוסרית, עשויה אולי לעזור לאנשי הלכה יצירתיים ואמיצים ליצור את השנוי הדרוש.

רמזים לגישה זו אפשר כבר למצוא בתנועה הרפורמית בארצות-הברית שמקבלת לקרבה אנשים שלא ניתן להגדירם כיהודים על-פי ההלכה ומבלי לכפות עליהם גיור. אולם ככל הידוע לי, חדשנות הלכתית זו היא פתרון פרגמטי לבעיה מעשית. אני סבורה שנחוץ יותר מכך. עוצמת ההתנגדות הדתית לשינוי ההלכה תפחת אם מנהיגים דתיים יובילו אותו ולא רק כפשרה פרגמטית עם המציאות, אלא מתוך תפיסה עקרונית ומוסרית של הראוי לשנוי¹⁸. הדת היהודית אינה פסולה. יש לה עבר מפואר ורב השפעה על כלל התרבות המערבית. רק שבסירובה להשתנות לאור המציאות, היא מרחיקה מעל עצמה יהודים רבים שאינם חפצים בפער זה שבין דתם לערכיהם.

גם אם גישה זו לא תתקבל על רוב האנשים הדתיים או על המפלגות הדתיות, נראה לי שחשוב מאוד להעלות את הנושא למודעות של הישראלים המגדירים את עצמם כיהודים ואינם דתיים. המצב הנוכחי מפקיע את ההחלטות העקרוניות בנושא זה מן הרוב אל המיעוט הדתי, כאשר לא ניתנת הדעת באמת על ההשלכות המעשיות ולא פחות מכך, על ההשלכות המוסריות והעקרוניות שיש למציאות זו. ככל שאנשים רבים יחושו אי-נחת מן המצב הנוכחי ויפעלו בדרכים שונות של התנגדות לו, כך יגבר הלחץ על פוסקי ההלכה לשנות אותה או להישאר בלתי רלוונטיים למציאות הנוצרת. לא מדובר במאבק בזירה הפוליטית. הבחירה להינשא ולהיקבר שלא במסגרת בתי הדין הרבניים אף כי בצורה יהודית¹⁹, התייחסות למי שאינם מוגדרים יהודים על-פי ההלכה כאל יהודים לכל דבר אם רצונם בכך, והפסקת השימוש במונחים "גוי" או "לא-יהודי" כדי להגדיר אנשים אלה, אלה הן פעולות שכל אדם יכול לנקוט בהם, לפי בחירתו. שינוי מאזן הכוחות בתוך הציבור היהודי הישראלי יכול לבוא "מלמטה" ולא רק "מלמעלה".

קושי נוסף עלול לצמוח מכיוון אחר לגמרי: מן הפער הגדל בין מדינות העולם השלישי למדינות העולם הראשון, שישראל נמנית עמן. טשטוש הגדרת "יהודי" ביחד עם חוק השבות עלול להביא לארץ נחשולים של מהגרים מן העולם השלישי שיגדירו עצמם יהודים רק כדי לקבל זכות להיכנס לארץ ולחיות בה בתנאים טובים יותר מאשר בארצות מוצאם. לא יהיה בכוחה של מדינת ישראל להתמודד עם קליטתם של אנשים רבים כאלה²⁰. זהו עקב אכילס של הצעתי.

אולי החשש הזה יוביל לקידום החלטות שנשמעות בשנים האחרונות בדבר הצורך לשנות את חוק השבות, להשהות את קבלת האזרחות האוטומטית למועד שלאחר תקופת קליטה ובכפוף למבחני קבלה המעידים על התערות תרבותית, כמקובל בארצות מערב אחרות. מבחנים שמטרתם לבדוק את רצינות "גיורו הסוציולוגי" של אדם יוכלו להבטיח את קבלתו כיהודי-ישראלי מן המניין לפי הצהרתו, ולאחר פרק זמן מסוים של קליטה. האם די בכך להתמודדות אם אתגר בסדר גודל כזה? מצד שני, המציאות הקיימת שבה מהגרי עבודה שכבר התערו בארץ וילדיהם מרגישים ישראלים לכל דבר, אנשים שעברו למעשה גיור סוציולוגי, מגורשים מן הארץ כי אינם יכולים להינות מחוק השבות וגם לא משום צורת התאזרחות אחרת, היא לא מוסרית ולא ניתנת להצדקה. אילו יהודים היו ניתנים לשרירותיות מסוג זה בארץ אחרת, היו קמים היהודים בכל העולם וצועקים חמס, אנטישמיות ואי-צדק. איך קרה שדווקא מדינת ישראל נוהגת בצורה כל-כך לא מוסרית כלפי אוכלוסיות חלשות בתוכה?

יתרונות נוספים של הצעה זו
שינוי מושגים והגדרות כמוצע כאן מאפשר להתבונן בבעיות המעסיקות את היהודים ואת היהדות היום מנקודת מוצא חדשה ואחרת. היא מערערת על עצם הצורך בהיבדלות, בהציעה שהקיום היהודי יתבסס לא על שלילת האחר אלא על יציקת תכנים חיוביים ומגוונים אל תוך הזהות היהודית. העולם מפסיק להיתפס כאיום והופך להיות זירה של יצירתיות, גיוון, השפעות הדדיות ועושר הנובע מריבוי. אנשים הרוצים להיות יהודים ייאלצו ללמוד על מורשתם ותרבותם ולבחור כיצד הם מבטאים מרכיב זה בזהותם, כי לא יוכלו להסתמך על המובן מאליו. המצב הנוכחי שבו המובן מאליו שולט, אך גם מעורר רתיעה ואנטגוניזם מסוכן הרבה יותר ליהדות בעיני ממצב שבו יהודים יבחרו ללמוד וליצור את עצמם כיהודים. הוא מעמיק את הבורות והניכור כלפי היהדות או מה שנתפס בטעות כאופציה היהודית הלגיטימית והאמיתית.

"הבעיה הדמוגרפית", "נישואי התערובת", המאבק האינסופי בין הזרמים הדתיים על כוח השפעתם על שאר הציבור, כל אלה יוכלו להידון מפרספקטיבה חדשה. היהדות תשתנה ותתגוון והיהודים יצטרכו לשאול את עצמם מה בכל זאת משותף להם. זו שאלה שכבר עסוקים בה ובצדק, כי גם היום, המצב מפולש דיו כדי שהתשובה לשאלה זו לא תהיה ברורה מאליה. כל זה יניע את היהדות ככוח חיוני ובטוח בעצמו אל העתיד. לא עוד התגוננות מן העולם העוין כמגדיר מרכזי. העולם ברובו אינו עוין את היהדות באשר היא. היהדות כלל אינה די ברורה כדי לעורר אנטגוניזם כללי והיא מעוררת התנגדות בעיקר במרכיביה הבדלניים²¹.

לקראת סיום ברצוני להעלות היבט נוסף של העניין. העיסוק הישראלי בזהות היהודית מתעלם באופן כמעט מוחלט מן המיעוט הפלשתינאי הישראלי, כדבר מובן מאליו. הרי אין להם ולזהות יהודית דבר, ואדרבה, חוק השבות ודומיו, ו"הבעיה הדמוגרפית" נועדו להשאיר אותם במצב של מיעוט מובדל היטב ללא השפעה וללא יכולת היטמעות. מובן שאין בכוונתי להציע כפיה של שינוי זהות, אלא רק להציע שבמקום שבו קיימת שכנות בין תרבויות ודתות, השפעה הדדית וטשטוש גבולות מסוים עשוי להעשיר את שתי התרבויות ולהמעיט את האנטגוניזם שביניהן. עבור יהודים רבים בארץ, אופציית הנישואין עם בן/בת זוג ערבי נשמעת כמעט כבגידה. ואני סבורה שבהמשך לכל האמור לעיל, זו שארית של תפיסה עצמית יהודית בזמנים ונסיבות חיים אחרות. ככל שיינתן שוויון זכויות מלא ואמיתי לכל אזרחי המדינה ללא הבדל דת ולאום וככל שיתאפשר מעבר מזהות לזהות והגדרה עצמית של זהויות יפחתו המתחים בין יהודים לערבים וכולנו רק נרוויח מכך.

הגישה המוצעת בזאת נסמכת על אמון ואמונה בכוחה של הציוויליזציה היהודית לשרוד גם את השינויים הקיצוניים שעוברים עליה היום. אמונה זו נסמכת על ניסיון העבר, על תפיסת היהדות כתרבות דינאמית ויצירתית מאוד שתמיד ידעה להגיב בזמן למציאות משתנה ולהשתנות בהתאם, מבלי לאבד את החוט המקשר עם השלבים הקודמים. החוט המקשר היה הנאמנות לשפה, למושגים ולטקסטים. מהפכות נעשו במושגים ישנים שמושמעו מחדש. מכאן החשיבות שאני רואה בהגדרה מחדש של מושגים ישנים, וביציקת תוכן חדש להלכה היהודית. דרוש לנו מדרש חדש.

תעודת הזהות הראשונה צילום: מיכאל קרמר
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3608046,00.html