|
שר האוצר הקודם, יעקב נאמן, יהודי אורתודוכסי אך ציוני, הציע לבחורי הישיבה גיוס לצה"ל לחודש אחד + הכשרה מקצועית ולקבל פטור תמידי משירות צבאי גם אם יחליטו להתפרנס מעבודה. מי שירצה, יוכל לחזור לישיבה וימשיך לקבל את קצבת הלימודים. הצעה כזאת אפילו ממשלה בראשות הרב שך לא היתה יכולה להמציא. בכל זאת, המנהיגות החרדית דחתה אותה. ח"כ פרופ' אמנון רובינשטיין במאמר "חרדים לתלות בקצבאות" ב"הארץ" מ-79.9.2 התייחס לנושא זה: אחרי תיאור מצבה החמור של המדינה בגלל ההשתתפות המעטה של גברים בגיל העבודה בכוח העבודה – לעומת מדינות תעשייתיות אחרות – הוא כותב: "זהו חומר נפץ כלכלי וחברתי. הציבור החרדי היה צריך למצוא לו פתרון לא פחות מאשר האוצר. אך המציאות שונה – ראשי הציבור החרדי מעוניינים, כנראה, בגידול אסוני זה, שיצריך עוד כסף וידרוש עוד חברי כנסת חרדים שיישענו על קולותיהם של אלה שיהיו תלויים בהם לצורך קצבתם". אינני חושב שזאת הסיבה לפסילת ההצעה של יעקב נאמן על ידי ראשי הציבור החרדי. האם מועצת חכמי התורה לא מבינה שאם כלכלת המדינה "תתפוצץ" לא יהיה כסף בכלל, גם לא להם? יתר על כן, פרופ' רובינשטיין מייחס למנהיגות החרדית, שהיא קבוצה אידיאולוגית Par Excellence, רדיפה אחרי כסף ושררה כמטרה ראשית? על תמיהה זו הציב לנו ויעקב נאמן עוד אחת. בתפקידו כמתווך בין היהדות המתקדמת לבין החרדים, בשאלת הגיור הרפורמי הציע נאמן פורום משותף לרבנים רפורמים וקונסרבטיבים לשם הכנות לגיור, אבל הגיור עצמו ייעשה ע"י רבנים אורתודוכסים בלבד. הרפורמים הסכימו, אך למרות שההצעה אינה מכירה בגיור רפורמי ולמרות שהמונופול על הגיור נשאר בידי האורתודוכסים – המנהיגות החרדית דחתה אותה בבוז. שוב מעשה תמוה והציבור הישראלי, אשר מזמן התייאש מלהבין, משלם בהכנעה את המחיר הכבד של שיגיונות המנהיגות החרדית. האמנם שיגיונות? אולי יש שיטה בשיגעון הזה?
לא ינוחו ולא ישקטו
הסתירה הזאת אינה שונה מדרכם של דוקטרינארים פנאטיים מכל העמים, וכמו האדם הקדמון - שראה את האל בכל תופעה שמעל להשגתו - כך החילונים רואים בהתנהגות לא מובנת של החרדים סימן לרצונם במדינת הלכה. אבל מה לעשות, מועצת חכמי התורה ומועצת גדולי התורה, אנטי-ציוניים לפי הגדרתם הם, לא הצהירו על שאיפה למדינת הלכה, מהטעם הפשוט – כי מדינה, אפילו מנוהלת על פי התורה – גם זאת ציונות. מראשיתה התנגדו החרדים למדינה יהודית באופן נחרץ, ישבו "שבעה" אחרי בן או בת שעלו ארצה מטעמים ציוניים. הרבי ממונקאץ', בעברו ליד הגימנסיה העברית, היה יורק ואומר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" - מתוך מחקר באוניברסיטת תל-אביב על המאבק בין החסידות לציונות1; הרבי מסאטמר קבע, שהשואה באה כעונש על כך, שהציונים הפרו את השבועה "לא לדחוק את הקץ". מאז ועד היום לא קראנו ולא שמענו על פסק הלכה המכיר במדינה. הותיקן הכיר בנו, מדינות ערביות הכירו, אך לא החרדים. פרופ' גרשון ויילר, שדן בסוגיה זו בספרו "התיאוקרטיה היהודית" מסכם (בעמ' 782): "בהלכה אין כל מקום למושג של עם חופשי וריבון"2, והוא מוסיף, שעל מדינת הלכה יכולים לדבר רק אלה שאינם מבינים מהי מדינה או מהי הלכה. לכן, הקמת המדינה יצרה עבור החרדים דילמה קאנונית, כי עצם קיומה מוכיח שתורתם כוזבת. הדרך בה הם מתמודדים עם הזמנים, דהיינו הם שואפים להתאים את המציאות לאידיאולוגיה, לכן הם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר המדינה הזאת תעבור מהעולם. מכאן השנאה התהומית לכל אשר מסמל את המדינה – ההמנון, הדגל, הצבא, החגים הלאומיים. ידועים מקרים שביום הזיכרון לחללי צה"ל בחורי ישיבה הפסיקו לימודיהם ופתחו בזמרה וריקודים. מאחר שמהשנאה בלבד המדינה לא תתמוטט צריך לנקוט במעשים: קודם כל להחליש את הצבא. הם אוסרים על אנשיהם להתגייס לצה"ל, נאבקים גם על שחרור הבנות החילוניות ופועלים באינטנסיביות יתרה להחזרה בתשובה בקרב החיילים. על עצמת האיבה כלפי הזרוע הביטחונית של המדינה יעיד המקרה אשר תואר בספרו של יחזקאל כהן "גיוס כהלכה"3: פרופ' מרדכי רוטנברג, אב שכול ויהודי מאמין, פנה לרבנים החרדיים לכלול בבתי הכנסת ובישיבות תפילה לשלום חיילי צה"ל – ונענה בשלילה. הרב שך הסכים לתפילה, אבל רק למען חיילים שנפצעו. רוטנברג אף נסע לניו-יורק על מנת להתקבל אצל הרבי מלובאביטש ומסר למזכירו את מטרת הפגישה – אבל לא נתקבל. "לתדהמתי גיליתי – אמר – שחלק מהרבנים המקבלים משכורת מהמדינה, וחלק מאלה המצהירים כי יש לשחרר את בני הישיבות מגיוס לצה"ל מסרבים לפנות אל הציבור בקריאה להתפלל לשלומם של חיילי צה"ל, המוסרים את נפשם כדי לשמור עליהם".
בנחישות
בנחישות ובשיטתיות פוגעים החרדים במשק הלאומי. במסווה של שמירת שבת שיתקו %51 מהפוטנציאל של הצי הימי, האווירי, הרכבות והאוטובוסים, אשר בכל העולם המודרני פועלים בכל ימות השבוע. מקופת המדינה משולמות רבבות משכורות עבור תפקידים לא פרודוקטיביים, הקשורים, כביכול, לדת בצורות שונות ומשונות. המאבק הבלתי-נלאה בעד שעון חורף בקיץ, איסור עבודה בשבת במקומות עבודה חיוניים, החזקת מחזיקי כשרות ומשפחותיהם בחו"ל – זו רשימה חלקית של הוצאות לא הגיוניות. מכאן הסירוב לשלב את בחורי הישיבה במעגל העבודה – חומר נפץ המשמש את המטרה הסופית – קריסת המדינה. מאז קום המדינה נאבקים החרדים בחירוף נפש בעד החוק, אשר יגדיר כי יהודי יכול להיות רק אורתודוכסי. מאחר ולחקיקה בכנסת אין ולא יכולה להיות משמעות דתית – הכוונה כאן אסטרטגית: לנתק את המדינה מעורק החיים שלה, היהדות העולמית. הרצון להחליש את המדינה על ידי יצירת קרע בינינו ובין יהדות אמריקה – זו הסיבה לדחייה הפרובוקטיבית של הצעת נאמן לשינוי לא מהותי בסדרי הגיור. אלה פעולות פרונטאליות; האיגוף יבוא מהצד הדמוגרפי. הודות למיליארדים מתקציב המדינה – להחזקת ישיבות ובחורי ישיבות, לתשלום רבבות משכורות לפונקציונרים פסאודו-דתיים, לבנייה מסיבית עבור האוכלוסייה החרדית ושחרור טוטאלי משירות צבאי – מתאפשר בישראל ריכוז האוכלוסייה החרדית מכל העולם. ואם נוסיף את הריבוי הטבעי הגבוה של אוכלוסייה זו, כוחם האלקטוראלי מאפשר לחרדים כבר היום להשפיע בשאלות קיומיות של המדינה והזמן פועל לטובתם. בחלק מהמזימות הם הצליחו יותר ובחלק פחות. למרות שפוליטיקאים חסרי מצפון ובינה, הן בליכוד והן בעבודה, משתפים עמם פעולה, התהליך איטי ואת הכל הם צריכים לעשות במו ידיהם. אבל אלוהים גדול ואפשר לסמוך על האיבה הבלתי מתפשרת של העולם המוסלמי העצום למדינת ישראל. בעזרת השם יבוא היום, כאשר מרוב שחיקה, על ידי האויבים מבחוץ ועל ידי הבנדירילרוס החרדים מבפנים, תישמט החרב מידי המדינה המותשת. והנה קרה הבלתי צפוי והלא יאמן: השמאל מצא שביל לצאת מהמבוך אל השלום, והסכנה שמדינת ישראל תמשיך להתקיים הפכה לריאלית. נכון שהליכוד הוכיח בעבר שהוא יכול לנהוג בשפיות, אבל עם נתניהו, רפול, גנדי, שרון והמתנחלים אין סיכוי לעצור את "ריצת האמוק" של המדינה. לכן החרדים תומכים בימין לא משום שהרב שך התחיל לשיר את "התקווה". יהיה זה מן העניין לצטט כאן את דעתו של חוזה המדינה: "לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי דת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי כנסת שלהם. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ"4.
|