ירושלים והאיום על החופש מדת
העורך

  
 ארבעים ושתים שנה חלפו, מאז אוחדה ירושלים, כשנהדף הצבא של ממלכת ירדן, שפתח בהתקפה ב1967 בנסיון להרחיב  את שטחי הכיבוש שלו על כל העיר, לאחר שכבש והרס את הרובע היהודי.
משך ארבע עשורים אלה לא היו התנגשויות בין אוכלוסיית הרוב היהודי לאוכלוסיית המיעוט הערבי הגדול בירושלים. היו מעשי טרור אינדיבידואליים אך לא היתה התגשות אלימה המונית בין של האוכלוסיות הלאומיות שבעיר. 
ההתנגשויות האלימות ההמוניות שידעה ירושלים בקיץ הזה ובקיצים רבים בעבר, התחוללו בפקודת מנהיגי עדות ומפלגות פוליטיות דתיות יהודיות, המיוצגות בכנסת ובממשלת ישראל, בנסיון לכפות חוקי דת ארכאיים ואנאכרוניסטיים על כל תושביה של ירושלים - יהודים וערבים.
 התקפות המוני חרדים על משטרת ישראל ועל תושבים ותיירים שבאו בשבתות אוגוסט 2009 להנות משבת של חופש ונופש בירושלים, - מייצגת מגמה מסוכנת זשל התעצמות ההתקפות האלימות של הדתיים הקיצוניים בעם היהודי, בדומה להתעצמות כוחם האלים ונסיונות הכפייה הדתית של הקיצונים המוסלמים בארצות ערב וברצועת עזה.
רוב החילונים בישראל, המהוים למעלה משלושת רבעי תושביה היהודים של ישראל, אינם מודעים לסכנה הגדלה והולכת מצד נסיונות הכפייה הדתית האלימה של צבאות גדלים והולכים של המשתמטים מחובת הגיוס לצה‘’ל, מחובת לימודים שיכינו אותם לחיי עבודה ויצירה, הלומדים תלמוד וחיים ברובם על חשבון משלמי המיסים החילוניים .
 מנין נובעת האדישות וחוסר המעש של הרוב החילוני לנוכח סכנות ההשתלטות של המיעוט הדתי על אורחות החיים בישראל? כיצד ניתן להסביר את שתיקת הכבשים של כל מנהיגי המפלגות החילוניות - משמאל ומימין - שאינם מעיזים לצאת במלחמת חורמה נגד כוחות מאיימים אלה המפעילים המוני צבאות תלמידיהם החופשיים להפגין, לערוך פרעות, להתקיף את שומרי החוק, להעצר לזמן מה בבתי מעצר ולהשתחרר ללא משפט? 
ייתכן ואחד ההסברים לתופעה מוזרה זו היא הבורות ההולגת וגדלה בציבור כולו בכל הנוגע ליהדות כתרבות. חניכי בתי הספר החילונים והדתיים  בישראל (כולל מנהיגינו) מכירים את היהדות כדת או בעיקר כדת. לעתים קרובות מלמדים אותה מורים דתיים, ומורים חילוניים שלמדו לימודי יהדות כדת, לרובם אין מושג ביהדות כתרבות מודרנית אשר רוב יצירותיה ורוב יוצריה הם חילוניים.   
ברוב המקרים מתעלם החינוך ליהדות בישראל מההומניזם הלא דתי שהתפתח ביהדות מאז שפינוזה, שהשפיע השפעה מכרעת על תנועת ההשכלה, היה בסיס הציונות החילונית שהקימה את מדינת ישראל, החייתה את השפה והתרבות העברית החדשה, על אפם וחמתם של חוגי המיעוט של הדתי היהודי, המתרבה בישראל ואינו מכיר בה בגלל היותה ”מדינה ציונית“, אינו מכיר בשפה הלאומית שחזרה לחיות כשפת דיבור ויצירה, אינו מכיר בהמנון, בדגל, ביום העצמאות , ביום הזכרון לחללי צה‘’ל, וביום השואה.  
מורים דתיים כאלה אינם כשרים ללמד יהדות, לא בבתי ספר חילוניים ולא בבתי ספר דתיים, על כל פנים לא על חשבון משלמי המיסים העובדים למחייתם ואינם חיים על חשבון משלמי מיסים אחרים.
 מורים לא כשרים כאלה מועסקים במשרות מלאות בבתי הספר על ידי משרד החינוך החילוני, הנדהם כל שנה מחדש מהרתיעה הרווחת בקרב הנער הישראלי מ“היהדות“ כשהיא מוצגת כדת.   
רוב המורים ליהדות בישראל אינם מודעים כלל להיות היהדות תרבות עשירה שנוצרה בשלוש מאות השנים מאז שפינוזה - בספרות, בהגות , באמנויות ההצג וההצגה, במוסיקה, בקולנוע ובתיאטרון - ומיוצגת בעשרות אלפי יצירות חילוניות שנוצרו על ידי יוצרים יהודים חילוניים. מבחרים מתוך אוצרות אלה עשויים לייצג את היהדות באופן שגם ילדים חילונים יתעניינו וירצו ללמוד אותה ואת מקורותיה ברובדי ההיהדות הדתית העתיקה. 
חניכי בתי ספר שיכירו כך את היהדות יבינו גם את גודל הסכנות המאיימות על תרבותנו ועל חיינו מהתעצמות כוחות המבקשים להשליט מחדש את הגטו הוחני היהודי הדתי, אשר כבר ההשכלה התמרדה נגדו וציונות הוציאה מתוכו את רוב תושבי ישראל.  

מאמרו של שחר אילן  בהארץ, עם מנהל ”חידוש“ הארגון הפועל לשויון וחופש הדת בישראל, מזהיר מחדש מפני סכנה זו המאיימת על ילדי ישראל אשר משרד החינוך חושש ”פן ילדים צעירים מדי לא יבינו את הפלורליזם השורר בה“ ועשויים להלשים מחדש מהצגת היהדות כמכלול מיצוות ההלכה והאמונות באלוהים שברא את העולם  לפני פחות מששת אלפים (כאשר במסופוטמיה כבר שתו בירה מיבוליהם). 
 סכנת החרדים לחברה ולתרבות ישראל המתבטאת בהתפרצויות האלימות ההמוניות (בשליטה מוחלטת של מנהיגיהם המסוגלים גם להפסיקת באחת), הגיעה בירושלים לשיאים - כמו בעזה יש גם בירושלים מיגבלות על פרסומת המציגה נשים, כמו בסודן יש גם בישראל בתי דין השופטים נשים וגברים (יהודים וערבים) לפי חוקי דת אנאכרוניסטיים,  באוגוסט 2009 ערכו בחורי ישיבה בירושלים נסיון לינץ‘ בנהג טקסי ערבי  כיון שהביא לשכונה דתית נוסע דתי.
 נחמיה שטרסלר, במאמרו בהארץ , עומד על סכנה התעצמות החרדים, העלולה ליהפך לדעתו לסכנה קיומית למדינת ישראל. בין השאר הוא אומר: 

”את הבית הראשון החריב נבוכדנאצר מלך בבל, שדיכא את המרד שפרץ נגדו והגלה את רוב העם לבבל. את הבית השני החריב טיטוס, שדיכא את המרד הגדול, לקח לרומא שבויים רבים והם נמכרו לעבדים. את הבית השלישי לא תחסל שום מעצמה עולמית. נשרוד בסכסוך עם הפלסטינים ואף מול איומי הגרעין של איראן. אך יחסל אותנו הקרע ההולך וגדל בתוך הארץ בין הציבור החילוני לציבור החרדי. זאת טרגדיה יוונית שסופה ידוע...“

בגליון זה אנחנו מביאים ראיון עם טדי קולק אותו ערכנו לפני עשרים וחמש שנים. בראיון זה מביע קולק את שמחתו על שהתבדו כל החרדות והחששות מפני התנגשויות אלימות ורצחניות בין תושביה היהודים והערבים של ירושלים במשך שבע עשרה השנים מאז איחודה של העיר והפיכתה לעיר הבינלאומית הבעייתית ביותר בעולם.
 מאז עברו עוד עשרים וחמש שנים ובמישכם נשמר השלום היחסי בין שתי האוכלוסיות, בירושלים פועל בהצלחה רבה בית ספר דו-לשוני בו לומדים ילדים יהודים וערבים  בכתות מעורבות עם מורים יהודים וערבים, במרפאות קופות חולים ובבתי החולים שבעיר מתרפאים יהודים וערבים אצל רופאים יהודים וערבים שלמדו באוניברסיאטות ישראל, במקומות עבודה רבים - בתחבורה , במסחר ובבנייה - עובדים ערבים לצד יהודים.   
המדינה היהודית הדמוקרטית המפרנסת את החרדים, מממנת את לימודיהם, משחררת אותם מהסכנות הכרוכות בשירות הצבאי, מניחה לבתי הדין הדתיים להפלות נשים לרעה, מתירה להם אפילו לדחוק נשים לאחורי אוטובוסים ציבוריים מסויימים, מרשה להם ללמד דור שלם של ילדים ישראלים ללא לימודי ליבה, ללא מדעים, ללא לימודי יהדות כתרבות או היסטוריה של ישראל והעם היהודי, ללא שפות לועזיות, ללא כל הכנה להשתתפות פעילה בחיי הכלכלה והחברה של ישראל. 
בראיון מסביר טדי קולק כי ירושלים אינה ואיננה יכולה להיות כור היתוך של אוכלוסייה אחידה ”המדברת כולה אספרנטו“. אופייה הייחודי של ירושלים מחייב מוזאיקה של ”רובעים“ כפי שהיה נהוג במשך מאות שנים בעיר העתיקה. בירושלים המודרנית אמורים לקום רובעים ייחודיים לאנישם החיים בתרבות החילונית היהודית או בתרבות דתית - יהודית, מושלמית, נוצרית,  וכד‘. 
לכאורה - זהו מירשם להענות חיובית לכל השואלים בשלום  ירושלים. למעשה - מופר השלום על ידי הציבור היהודי הדתי החרדי, החי במשטר טוטליטרי קהילתי, מציית למנהיגיו ומבקש לכפות אורח חייו על הרוב החילוני של תושבי ירושלים היהודית.
צודק שטרסלר במאמרו כי ביסוד הסכסוך ”מאבק בין שתי תפישות עולם סותרות, שאינן יכולות לגור בצוותא. מאבק בין התפישה הדמוקרטית, הדוגלת בחופש הפרט, בהומניזם, בשוויון ובערך העבודה, לבין התפישה החרדית, המחייבת כל יהודי לחיות על פי ההלכה והשולחן ערוך ולבוז למדינה החילונית, לחוקיה ולערכיה“.
מאבק זה מתחולל בימינו בעולם כולו - בין הדמוקרטיות החילוניות ”במערב“ לבין הדיקטטורות הדתיות המושלמיות המבקשות שוב להקים אימפריות עולמיות , כפי שעשו בהצלחה בסוף האלף הראשון לספירה בחלקים גדולים ל אסיה ואפריקה, ניסו לכבוש את אירופה אך נבלמו והובסו בחצי האי האיברי, במבואות וינה ובהדרגה גם מהבלקן.   
ישראל חיה על קו התפר בין שני גושי מדינות אלה, מיקום גיאופוליטי שהוא בין הגורמים הרבים לסכסוך המתמשך בינינו לבין העולם הערבי. אוולי בגלל חומרתן של בעיות אלה אין הציבור החילוני ומנהיגי מפלגותיו החילוניות ער ומודע לסכננה הגדולה המאיימת על קיומה או על אופייה הדמוקרטי של המדינה מצד הציבור הדתי הקיצוני, אליו מתקרבים ואת עיקריו מקבלים גם רוב הדתיים הציוניים. 
 העזיבה של צעירים חילונים את ירושלים היא אחד הסימפטומים להתגשמותה של הסכנה. שטרסלר מזהיר, בצדק, בפני תופעה זו בנבאו כי צעירים באנומליה הגדולה והולכת בחברה הישראלית, ימאסו בנטל המסים שילך ויכבד ככל שתגדל האוכלוסייה החרדית החיה על חשבון האוכלוסיה החילונית.  יציאת צעירים יהודים מירושלים ומישראל מסכנת את המרקם החברתי והתרבותי של העייר והמדינה ועשוי להפקיר שכונות נוספות ועמדות שלטון נוספות למפלגות המיעוט   החרדי.
 על כן ברוכה  תופעת תנועת ”התעוררות“ של צעירי ירושלים, היחידים שיצאו להגן על חירות השבת במרכז העיר נגד הפוגרום שערכו הדתיים בכל העומד בדרכם, כשהם מעודדים מנצחונותיהם בעבר. השפעתם של חברי ”התעוררות“ על השינוי החיוני בחיי התרבות והחברה בירושלים תגבר ותלך ככל שיקומו בה ובעקבותיה חוגי חילונים פעילים רוחנית, חינוכית וחברתית - יעמיקו ויבססו את אמונותיהם בחופש כל יהודי לחגוג את השבת ואת חגי ישראל כרצונו, בחובה החלה על כל תושב ירושלים וישראל להגן על זכותם של חילונים לתחבורה (ולחנייה) בכל ימות השנה - לא רק לבעלי מכוניות פרטיות אלא לכל הנזקקים לתחבורה ציבורית, לחופש של נשים וגברים לשבת באוטובוס ציבורי בכל מקום פנוי ולא להכנע לסחטנים המנסים לכפות חוקי אפלייה שהיו קיימים בתחבורה בדרום ארצות הברית עד שנות הששים של המאה שעברה.