המשורר והזמר מאיר אריאל, שהלך לעולמו באמצע יולי היה לא רק פזמונאי מחונן ובעל כשרון משחק בלתי­רגיל במילה, בהגייה ובתחביר העברי, אלא גם הומניסט גדול.
מאיר אריאל הוטרד מאד בסוגיות שונות של נפש האדם ויחסיו עם זולתו. הוא עסק בצורה חדה וביקורתית מאד, ועם זאת מרומזת ובעלת "קריצה" והומור רב, בסוגיות יחסים בין בני זוג (נשואים ושאינם נשואים), וביחסי האדם וסביבתו. ביקורתו החברתית, אשר משלימה, בלית ברירה, עם הטבע האנושי הובעה פעמים רבות דרך סיפורו האנושי של היחיד ברגעים שונים בחייו ­ אם בתור בטלן חסר תקנה, או מאהב מתוסכל; חבר קיבוץ נואף, או החייל השבו"ז בתעלה.
הנון­קונפורמיות החברתית, אשר אפיינה את אריאל תמיד, לא נעשתה על מנת לבעוט ולהרוס את המרקם החברתי, אלא על מנת לצייר את השונה, האחר, המיוחד את הדרוש תיקון.
כמעט בכל שיריו דן מאיר אריאל בבעיות אישיות וחברתיות אוניברסליות, אשר בקלות יכולות היו למצוא מקום בכל פינה בעולם, אולם במקום לבנות את שיריו במנותק מכל זמן ומקום ­ הוא הקפיד, כמעט תמיד, להוסיף את הנימה היהודית והישראלית, כמקשרת אותנו באופן ישיר לשורשי הבעיות אותן הציג.
בחיוכו החם ומלא הכנות, הצליח מאיר אריאל לראות גם בבעיות הבסיסיות והקיומיות ביותר לחברה ולמין האנושי את נקודת האירוניה, אשר מחזירה אותנו לבסוף אל נקודת ההתחלה ­ אל האמונה הבסיסית, אל האינסטינקט, אל האהבה והתשוקה. גם מהותו של העולם לפי ההשקפה הדתית ולפי ההשקפה החילונית, העסיקה את מאיר אריאל רבות. שירו "מה חדש במדע" נוגעת בקצות העצבים של האמונות המדעיות והדתיות כאחד.
מאיר אריאל הווה דמות נערצת ואהובה בקרב צעירים חילוניים רבים, ושיריו היו, וכנראה עוד יהיו, שגורים בפיהם ומעצבים את אישיותם גם בעתיד. לזכרו של אמן ויוצר הומניסטי גדול, מפורסם שיר זה.