החילוניות שלי איננה חילוניות עברית או יהודית או ישראלית. היא איננה באה לבטא את הסתייגותי מן הדת היהודית, או את פחדי ממנה. החילוניות שלי היא ראשונית, פילוסופית, ואין היא תלויה כלל בדת היהודית. אילו היית צרפתי או איטלקי, ומסביבי היו קתדרלות יפות עם ויטראז'ים מרהיבים וכמרים סובלניים בבגדי כהונה מנהלים טקסים אסתטיים וססגוניים, עדיין  הייתי חילוני. אילו הייתי אמריקאי בצפון ארה(ב והכומר והכנסייה המתודיסטית שבעירי היו חדורים מודעות לזכויות אדם וקדמה וליברליות, עדיין הייתי חילוני, שכן אינני מסוגל להאמין בקיומה של השגחה פרטית ובכל מה שנובע ממנה.   
הסטטוס ­קוו הופר לטובת החילונים
החילוניות שלי היא השקפת עולם חיובית ולא עמדת מרד להכעיס, או בריחה. עברתי לחלוטין את שלב המרד של אותם יהודים בתחילת המאה שהיו צריכים לערוך משתה בערב יום כיפורים מול בית הכנסת, כדי להוכיח שהם נחלצו מציפורני הדת.    מכאן, איפוא, שגם עמדתי כלפי הדת היא רגועה יותר, לא מבוהלת. מדינת ישראל איננה תאוקרטיה ואיננה מתקרבת להיות תאוקרטיה. כל זכויות היתר של הדתיים ניתנו להם על ידי הכנסת הריבונית, ובכמה ימי חקיקה אינטנסיביים בבית המחוקקים שלנו יכול הרוב החילוני המסיבי לקחת בחזרה את כל מה שנתן ­ לגייס את בני הישיבות, לקצץ בהקצבות המופרזות שניתנו לישיבות, להפעיל תחבורה ציבורית בשבת ועוד. אם החילונים אינם עושים זאת, אף שהדבר נתון בידם, אין הם יכולים להאשים אלא את עצמם.
ולמרות כל זאת, הסטטוס קוו בענייני דת, הפורמלי והמעשי, לפי דעת משקיפים רבים, התכרסם בשנים האחרונות דווקא לטובת החילונים. מצד שני, החרדים הגדילו מאוד את משקלם הדמוגרפי ואת כוחם הפוליטי והחינוכי, והם נעשים יותר מושכים לגבי חוגים רחבים.
ההתקפה הדתית מתמקדת היום על התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית­ ואין זה מפתיע כלל. הדתיים שונאים אותן הרבה יותר מאשר את החילונים המוחלטים, כי הן קוראות תיגר על סמכותם הרבנית ומהוות אלטרנטיווה מושכת לחוגים רחבים. זעקת הכאב של הרב מנחם פרוש היא על שיהודים אחרים מציעים בית כנסת אחר, משולב יותר בתוך המציאות הישראלית, בעל חזון מוסרי פעיל, המשתלב בערכי החברה המודרנית, הישראלית והכללית.
דת ישראל היא חלק מתרבותי
אף שאינני מאמין בהשגחה אלוהית ואיני מקבל את הבסיס האמוני של שום תיאולוגיה, אני רואה בדת ישראל חלק מתרבותי וממורשתי ולכן גם ממהותי. משום כך רואה אני אנשים דתיים מכל הזרמים כבני שיח לי בתוך הטוטליות היהודית שבה אני חי, והיא הישראליות היהודית. לכן אנו קוראים, חברי ואני, לתמיכה בתנועות הללו משום שהן נרדפות כך. כשאני רואה את הרפורמים או את הקונסרבטיבים מקיימים תפילה בכותל ומסביבם המון דתי שואג ומקלל, כשאני רואה איך במועצות הדתיות מנסים לנדות אותם, מתעורר בי הצורך, כחילוני, להתייצב בשעת מאבק מכרעת זו לצד התנועות הללו שמייצגות את הפנים היותר אנושיות (לאו דווקא הקלות) של דת ישראל. למה לא נושיט להם יד בצורת אהדה פעילה בחזית שבה הם עומדים לבדם מול הקיצונים הדתיים? בכך אנו מושיטים יד חברית למיליוני חברי התנועות הללו באמריקה, שמסתכלים עלינו במבט מתקדר והולך מיום ליום.
קטעים מתוך מאמר שהופיע ב"הארץ" ב-23.2.99