למי מובטחת הארץ המובטחת?
מאת ידידיה יצחקי

"אם אינכם מאמינים בהבטחה האלוקית, מהי לדעתכם זכותנו על הארץ הזאת?" חילונים רבים ודאי שמעו שאלה זו מפיהם של דתיים חובשי כיפות סרוגות, ממנה משתמע כאילו כל "זכותנו" על הארץ מתמצית במיתוס עתיק, לפיו הובטחה הארץ הזאת לזרעו של אברהם מפי הגבורה. מי שאיננו מאמין באלוהים, ממילא איננו מאמין בהבטחה, חזקה שאיננו מאמין באמת בזכותנו על ארץ ישראל. ראוי אכן לשאול, מהי אותה "הבטחה" מפורסמת, למי ניתנה, מתי וכיצד, על מי היא חלה ומי אחראי להגשמתה, ובמיוחד, מהי תקפותה של אותה הבטחה. ראוי גם לברר היטב מהי זכותנו על הארץ הזאת מנקודת ראות חילונית.
ככל דת ותרבות, מבוססות התרבות והדת היהודית על מיתוסים מקודשים, סיפורים מימי קדם המספרים על ראשית היקום, "בריאת העולם" כפי שהיא נקראת במקורות המיתולוגיים, על יצירת האדם ותולדותיו, על מוצא העברים והתגלותו של יהוה אלוהים לאביהם הקדמון אברם, על הולדת עם ישראל ותולדותיו, על מתן החוק האלוהי המכונה "תורה" ביד משה "אדון הנביאים" לבני ישראל בהר סיני, ולבסוף, כיבוש "הארץ המובטחת" בהנהגתו של יהושע בן-נון, יורשו של משה. כידוע, מקורותיה המיתולוגיים של היהדות נאספו, נערכו ונקבעו ביחד עם עיקרי החוק המיוחס לאלוהים ב"ספר התורה", חלקם הראשון של ספרי המקרא המקודשים, המקובצים בספר התנ"ך (תורה נביאים וכתובים). לפי האמונה היהודית, כולל ספר זה דברי אלוהים, וכל הכתוב בו תקף לנצח נצחים (אם כי על פי פרשנות משתנה מדור לדור), ומחייב את עם ישראל חובה מוחלטת. מיתולוגיה מקודשת זו היא היסוד לאותה "הבטחה" שניתנה לאברהם, אבי האומה היהודית, שארץ ישראל תהיה נחלה לזרעו. מהו הפשר המיוחס לאותה הבטחה מיתולוגית?
מעולם לא הוברר, על פי המיתוס המקראי, מפני מה ולשם מה ברא אלוהים את העולם ואת האדם, אבל מתוך הכתובים אפשר להניח שהיתה לו בכך כוונה מיוחדת, ניסתרת מבינתו של אדם, או כפי שאומרים זאת הדתיים, "נפלאים הם דרכי הבורא". להשלמתה של כוונה זו הקים אלוהים עם מיוחד, שעליו אמורה היתה להיות מוטלת משימה אלוהית זו. באברם העברי בחר יהוה להיות אביו של עם זה, וצאצאיו, לאחר סלקציה של שלושה דורות, היו לעם נבחר, עם ישראל. עם זה צריך היה לעבור בכור מצרף, ללמוד את משמעותה של החרות, אישית ולאומית. לשם כך ירדו בני ישראל למצרים והיו בה עבדים ארבע מאות שנה. יהוה, שהוציא אותם ממצרים בבא העת, העניק להם את החרות הנדרשת להשלמת השליחות האלוהית שהוטלה עליהם ביד משה ראשון הנביאים. בהתגלות חד פעמית נתן יהוה לעם ישראל ביד משה בהר סיני את תורתו. מעתה היו תורתו ומצוותיו של יהוה ליעודו של עם ישראל ותכלית קיומו. קיומן של המצוות הוא הטוב שבו חייב לבחור עם ישראל וכל אדם מישראל, אי קיומן הוא הרע שיש לדחותו. כגמול על קיום תורה ומצוות יזכה עם ישראל בארץ ישראל, ארץ טובה וברוכה, שהובטחה לאבותיו,

אבל ניתנת לו על תנאי¹שאכן ישמור את התורה ומצוותיה. גם כל אדם מישראל, עשוי לזכות בשכר נאה מיד יהוה אם יקיים את מצוותיו - שובע, בריאות, אריכות ימים, בנים ובני בנים, ואם לא - יבואו עליו עונשים נוראים, רעב, מגפה ומוות, ואילו העם כולו, אם לא ילך בדרכי יהוה וישמור את תורתו תקיא אותו הארץ המובטחת, ויושלך אל ארץ אחרת, כפי שמפורט בפרקי הברכה והקללה שבספר דברים (כח).
עם ישראל הוא ללא ספק האחד והיחיד מכל עמי ועממי תבל שארצו ניתנה לו "על תנאי", שהמסורת שלו אינה רואה בארצו את ארץ מולדתו במובן המקובל של המושג, הארץ שבה נתגבש והיה לעם. המיתוס הקדמון מלמד שעם ישראל נתגבש במצרים, בהיותו בבית עבדים, והתורה ניתנה לו במדבר, בדרכו אל הארץ המובטחת. ארץ זו לא היתה ריקה, וכדי להתנחל בה היה עם ישראל חייב, במצוות יהוה, להרוג, להשמיד ולאבד את תושביה הקודמים. אין זה אירוע יוצא דופן בתולדות האנושות, כל העמים, מימי הקדם ועד לזמן החדש, כבשו את ארצותיהם כשהם משתלטים על התושבים שקדמו להם, הורגים בהם ולבסוף נטמעים בהם או מטמיעים אותם. התגבשותם הלאומית חלה לאחר שהתנחלו בארצות כיבושיהם והתמזגו עם תושבי הארץ ששרדו לאחר הכיבוש. מבחינה היסטורית, בניגוד למיתוס ולתודעה ההיסטורית שלנו, כך אכן אירע גם לעם ישראל. שבטי הנוודים המכונים בני ישראל, שהסתננו לארץ כנען והתנחלו בה לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה, התבוללו במרוצת הדורות בעמי הארץ, קבלו את שפתם את דתם ואת תרבותם. הם קיבלו את הפנתיאון של אלי כנען ואת לפולחנם, וצירפו אליו גם את האל שלהם, יהוה, ואת הפולחן המיוחד לו. שנים רבות לאחר מכן, אחרי מלחמות ומאבקים רבים, גבר הגורם הישראלי, והטביע את זהותו על כל עממי ארץ כנען, ואז צף ועלה המיתוס של ה"הבטחה" ושל ההתנחלות, שהבטיח לבני ישראל את הדומיננטיות על יתר עממי הארץ ומרחב העמים העבריים. קריאה זהירה בספר יהושע ובספר שופטים תאשר ללא קושי פשר היסטורי זה.
מיתוס ההבטחה מתואר בספר בראשית, והוא קשור ב"ברית" שכרת יהוה עם האבות, אברהם יצחק ויעקב. לראשונה, מסופר, ניתנה ההבטחה לאברם העברי ב"ברית בין הבתרים" (בראשית טו), בהתגלות בה מגלה יהוה לאברם: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינום ארבע מאות שנה --- ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה --- ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמור, לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". האינטרמצו במצריים של ארבעה דורות מקבל הסבר מוזר מאוד: "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", לאמור, תושבי הארץ שנועדו להשמדה לא חטאו עדיין במידה מספקת כדי שיהיו ראויים לעונש הנורא הצפוי להם. בכך ניתן לראשונה ביטוי לבעייתיות שבתפיסת ארץ נושבת, עם הצעת "פתרון" המצדיק את השמדת תושבי הארץ הקדמונים. בפעם השניה ניתנת ההבטחה לאברהם (בינתים שונה שמו) לאחר שנים אחדות (שם יז), ישמעאל כבר בן שלוש עשרה, ויצחק עתיד להוולד כעבור שנה. יהוה מתגלה לאברהם ומזכיר את הברית שכרת איתו, ונותן לה אות ב"הימול לכם כל זכר". הוא מבטיח שוב שהארץ הזאת נועדה לאברהם ולזרעו, ומבשר לו שתוך שנה תלד שרה אשתו בן שיקרא יצחק. הוא יירש את הארץ ולא ישמעאל בן האמה הגר. יהוה חש בדאגתו של אברהם לבנו ישמעאל, ומבטיח גם לו עתיד גדול, "שנים עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול", אבל "את בריתי אקים את יצחק". סילוקו של ישמעאל, כדי לפנות מקום ליצחק, נעשה בידי שרה, למורת רוחו של אברהם (שם כא). בעיה דומה חוזרת גם בדור השני. יהוה חוזר ומבטיח את הארץ ליצחק ולזרעו, אבל ליצחק יש שני בנים תאומים, עשו ויעקב. שניהם בני הגבירה, רבקה, ולפיכך זכויותיו של עשו גדולות יותר, בהיותו הבכור. לא זו בלבד, יצחק אוהב יותר את בכורו עשו, ומבקש לברכו למען תהי הארץ לו לנחלה. התערבותה של האשה מעניקה במירמה את הזכות ליעקב (שם כז). עשו מתחבר לישמעאל ונושא לאשה את בתו, וגם הוא מוליד אחד עשר אלופים (שם לו 42-41). יעקב הולך חרנה, לארץ מגורי משפחת סבו הגדול, אברהם, ואחרי שזוכה גם הוא בהבטחה שהארץ תהיה לנחלה לו ולזרעו (שם כח), הוא נושא את לאה ואת רחל, ואחרי ארבע עשרה שנים הוא חוזר לארץ כנען. שנים עשר בניו של יעקב, כמספר ה"נשיאים" שהובטחו לישמעאל, מולידים את שנים עשר שבטי ישראל, המהווים מעתה את היסוד לעם ישראל.
הטקסט המקראי מבטיח וחוזר ומבטיח את זכותם הבלעדית של אברהם, יצחק, יעקב וזרעם על הארץ הזאת. כל גורם שעשוי להעלות תביעה של שייכות, בעלות, או אף של שותפות, נדחה מהארץ, דור אחרי דור. לוט, אחיינו של אברהם, שבא עמו מאור כשדים ומחרן, פורש ממנו ומתיישב ב"ככר הירדן". בניו עמון ומואב שנולדו לו מגילוי עריות עם בנותיו לאחר הפיכת סדום ועמורה (שם יט), מתישבים בעבר הירדן המזרחי. בני ישמעאל שכנו "מחוילה עד שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה" (שם כה), ועשו ובניו ישבו "בהר שעיר עשו, הוא אדום", לאחר שהארץ לא יכלה לשאת אותו ואת יעקב מפני מקניהם (בראשית לו).
ההבטחה חוזרת ונשמעת אחרי יציאת מצרים, עם מתן תורה, בשני פנים. ההבטחה שהארץ

תנתן כשכר על מעשים טובים, וביטולה של ההבטחה עד כדי גלות וגירוש מהארץ, אם לא ייעשה רצונו של אלוהים, ככתוב: "ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (ויקרא כ 22). אותו מוטיב עצמו חוזר ומופיע בסוף תקופת הבית הראשון גם בדברי הנביאים האחרונים, שמזהירים את העם מפני גלות כעונש על מעשיהם הרעים, כמו למשל בדברי ירמיהו: "אתם הרעותם מאבותיכם והנכם הולכים איש אחרי שרירות לבו הרע לבלתי שמוע אלי, והטלתי אתכם מעל הארץ הזאת על הארץ אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם ועבדתם שם את אלוהים אחרים יומם ולילה אשר לא אתן לכם חנינה" (ירמיהו טז 13-12). עם זה חוזרים הנביאים ומבטיחים נחמה, כשישוב העם מדרכו הרעה וכשימלא הזמן המוקצב לגלות, ישוב עם ישראל לארצו, כדבר ירמיהו: "הנה ימים באים נאום יהוה, ולא יאמר עוד חי יהוה אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי יהוה אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשיבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם" (שם שם 15-14). על יסוד הבטחה נבואית זו, המסתמכת על אותה הבטחה אלוהית לאבות, ראו היהודים בכל שנות גלותם את ארץ ישראל כארצם שהובטחה לאבותיהם. הם לא ראו את עצמם שייכים מבחינה לאומית לארצות ולעמים שבקרבם ישבו מאות שנים לאחר החורבן, הם ראו את עצמם כעם, גולה מארצו וממולדתו, וישיבתם בארצות הפזורה היתה לדידם ישיבה של עראי, שעם בוא הגאולה תגיע לקיצה, ואזי ישובו לארצם ברינה. ואמנם, מימי הבית השני, ובמיוחד לאחר חורבנו וכשלון המרד השני, מרד בר כוכבא, מתמזג רעיון ההבטחה עם הרעיון המשיחי. הצפייה לגאולה המשיחית היתה הגורם המכריע ביכולתו של העם היהודי להגדיר את עצמו כעם, ולא רק כעדה דתית, שכן ביסודו של הרעיון המשיחי מונחת ההשקפה האומרת שביאת המשיח תביא לתחיה לאומית של עם ישראל בארץ המובטחת. מעולם לא הוטל ספק שבספק בזכותו המשיחית של עם ישראל על ארץ ישראל, אלא שזכות זו היתה אמורה להתממש רק בדרך של התערבות אלוהית, לאמור, עם בוא המשיח. טיעון אחר לזכותו המובנת מאליה של עם ישראל על ארץ ישראל מובלעת בהגדרתה של הארץ כ"ארץ קברות אבותינו". כך אמנם מתאר נחמיה את ירושלים, "העיר בית קברות אבותי", כשהוא מבקש ממלך פרס רשות לעלות לירושלים ולבנותה (נחמיה ב 3).
התנועה הלאומית היהודית, בסוף המאה הי"ט, נשענה על הרכיב הלאומי שבזהות היהודית². בהיותה תנועה חילונית במהותה, ראתה בדת גורם חשוב באחדותו של העם היהודי, אבל לא הכרחי בהגדרתם העצמית של היהודים. הציונות רוקנה את הרעיון המשיחי מתוכנו הדתי, הרחיקה את יסוד הציפייה, שהיה עיקר העיקרים בחוויה המשיחית הדתית, ויצרה בכך "משיחיות חילונית". המשיח, לפיה, אינו אלא דגל, קול קורא לגאולה, אפשר אם כן לקום ולהשמיע את הקול הקורא, ולעשות את מה שהיינו עושים לו אמנם היה בא המשיח, לעלות לארץ ישראל, להתיישב בה ולהקימה מהריסותיה. עולים, חלוצים, חורשים וזורעים תוארו בספרות ובשירה הלאומית כגילום חילוני של המשיח. בהמשך הדברים, עלתה בעקבותיו של רעיון זה אפשרות של גאולה טריטוריאלית, מחוץ לארץ ישראל. הרצל אכן כותב בספרו "מדינת היהודים": "ארץ ישראל או ארגנטינה? ה'אגודה' תיקח את מה שיתנו לה". לארץ ישראל, אומר הרצל, יש יתרון בכך שהיא "מכורתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת, שם זה בלבד עשוי היה לשמש לעמנו קול קורא מרעיד לבבות". לאחר מכן נתפלגה התנועה הציונית בגלל ההצעה להקים מדינה יהודית באוגנדה, ואף הרצל תמך ברעיון זה, מלכתחילה. הציונות החילונית, בסופו של דבר, כיוונה את מפעלה לארץ ישראל כיוון שראתה בה את המולדת ההיסטורית של העם היהודי, "ארץ האבות", לאמור, הארץ שבה חיו אבותיו של עם ישראל, בה נתכוננה תרבותו ועוצבה דמותו הלאומית, במשך הדורות הרבים שישב בארץ הזאת וקיים בה חיים לאומיים עצמאיים, ואף בהיותו בגלות ראה בה תמיד את ארץ מולדתו. הזיקה לארץ הוגדרה במונחים היסטוריים, אם כן, לא מיתולוגיים. רק הציונות הדתית, שראתה בציונות "פעמי משיח", העלתה את ה"הבטחה" האלוהית כגורם מכריע בויכוח על ה"זכות".
התנועה הציונית בראשיתה, בהנהגתו של הרצל, לא התחבטה הרבה בשאלת ה"זכות". תושבי הארץ כמעט שלא נלקחו בחשבון, הם היו מעטים, לא תפסו שטח רב בארץ ישראל, ולא היוו יחידה לאומית כלשהי. במילים אחרות, הם נתפסו כ"ילידים" על פי תפיסת עולם קולוניאלית³. על פי השקפה זו הונח שהתיישבות יהודית בארץ ישראל תביא להם רק ברכה וקידמה. השאלה העיקרית נסבה על הכרה בין לאומית, ועל זכיון להתיישבות יהודית, בארגנטינה או בארץ ישראל, מטעם שלטונות הרפובליקה של ארגנטינה, או מטעם השולטן התורכי. לדעתו של הרצל צריכה היתה ארגנטינה להיות מעוניינת למסור לידינו חלק מהשטחים שלה, ואת השולטן ניתן היה לדעתו לשכנע בכך ש"היינו יכולים לקחת על עצמנו את סידור ענייניה הכספיים של תורכיה". גם תמיכתה של אירופה היתה מובטחת, לדעתו, על יסוד ההבנה ש"היינו יכולים להקים בארץ ישראל בשביל אירופה חלק מחומת המגן נגד אסיה, ולהיות חלוצי התרבות האירופית נגד הברבריות". רעיון קולוניאליסטי מובהק, בן המאה הי"ט. תפיסתו של הרצל היתה אם כן עניינית ביותר, פוליטית במהותה, עם זיקה היסטורית כלשהי, אבל ללא שום יחס ל"הבטחה" המיתולוגית. הרצל אכן פעל רבות להשגת "צ'רטר" בין לאומי, שיעמיד לרשותה של התנועה הציונית כברת ארץ להקמתה של מדינת היהודים. ההכרה מצד אומות העולם בשאיפותיה של הציונות באה עם "הצהרת בלפור" מנובמבר 1917, שנוסחה במכתבו הנודע של לורד בלפור אל לורד רוטשילד, לפיו רואה ממשלת בריטניה "בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". בעקבות הצהרה זו זכתה הציונות בהכרה נוספת בזכותם של היהודים על ארץ ישראל. בהסכמי השלום בוורסאי ב-1919, קיבלה ממשלת בריטניה "מנדאט" להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הכרה נוספת בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בחלק מארץ ישראל, באה עם החלטת האומות המאוחדות ב-1947 על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית לצדה של מדינה פלשתינית. החלטה זו נתמכה גם בידי ברית המועצות, שנקטה קו עויין כלפי הציונות, לפני קבלת ההחלטה באו"ם ואחריה. תמיכתה של ברית המועצות בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל הושמעה בנאומו של נציג ברית המועצות באו"ם באותם ימים, אנדרי גרומיקו.
שאלת הזכות עלתה בעוצמה רבה עם עלייתה של תנועה לאומית ערבית פלשתינית, שדחתה את התביעה הציונית על ארץ ישראל מכל וכל, והציגה תביעה משלה על פלשתינה. כנגד תביעה זו לא נמנעה התנועה הציונית משימוש הסברתי ב"זכות ההיסטורית" של העם היהודי על ארץ ישראל, ואף העלתה את הטענה ש"התנ"ך הוא כתב הזכות שלנו על הארץ". התנועה הציונית על כל גווניה הניחה, שמכיוון שהנוצרים והמושלמים מקדשים את התנ"ך, הם יכירו ב"זכותם האלוהית" של היהודים על ארץ ישראל, ולא יתנגדו לשיבתם של היהודים לארצם. כך למשל הסבירו, שתמיכתה של בריטניה ברעיון הציוני קשורה בחיבתם הנודעת של האנגלים לתנ"ך. הם לא הבחינו בכך ששתי הדתות, הנצרות והאישלם, רואות את היהודים כ"מפירי הברית" שנכרתה בין יהוה לאבותיהם, ברית שהיתה הבסיס ל"הבטחה", ולפיכך זו אינה תקפה יותר מכל וכל. למעשה, האספקט הדתי נדחק לשולי שוליה של שאלת ארץ ישראל, והאינטרס הפוליטי תפס מקום מרכזי בשיקוליהם של כל המעורבים בדבר, בתמיכתם ברעיון הציוני או בדחייתם אותו, והוא היה זה שהכריע בסופו של דבר בקבלת ההחלטה ההיסטורית בעצרת האומות המאוחדות ב-1947, ולאחר מכן בתמיכתן או באי תמיכתן של מדינות שונות בזמנים שונים במדינת ישראל.
תקפותה של ה"הבטחה", ואף של ה"זכות ההיסטורית" היא לפיכך בעייתית ביותר. להוציא כמה כיתות של נוצרים פונדמנטליסטים שרואים בשיבת היהודים לארצם ובהקמת מדינת ישראל שלב מקדים לביאתו השניה של ישו, אין הנוצרים מכירים בתקפותה של ה"הבטחה" ושל ה"זכות ההיסטורית", וגם המושלמים דוחים אותן, כפי שראינו. המדיניות הבין לאומית מתייחסת לשאלות הקשורות בארץ ישראל ובמזרח התיכון מנקודת ראותו של האינטרס הפוליטי. ה"זכות ההיסטורית" וה"הבטחה" המיתולוגית אינן משמשות אלא בתעמולה פוליטית ואידיאולוגית של התנועה הציונית ומדינת ישראל. עם זאת, עדיין נשארת השאלה באיזו מידה תקפות זכויות אלה ומהי זכותנו על הארץ הזאת, בעיני עצמנו ובעיני העולם.
ה"הבטחה" המיתולגית, המתוארת בתנ"ך, ניתנה במפורש לאבות ולזרעם. האמנם אפשר לראות בעם היהודי בזמננו את זרעם של אבות האומה, לאמור, המשך גנטי ישיר לאברהם, יצחק ויעקב, או אפילו את המשכו של עם ישראל שישב בארץ ישראל בימי הבית הראשון, ושל העם היהודי שישב בארץ יהודה בימי הבית השני. העם היהודי בזמננו, כמו כל יתר עמי תבל, איננו טהור גזע, ומוצאו הקדמוני אינו ניכר בו. המיתוס המקראי מספר שכבר עם הווצרו של עם ישראל, ביציאת מצרים, נתלווה לשנים עשר השבטים, בני ישראל המקוריים, גם "ערב רב", שלפי המסורת לא היה מבני ישראל אלא מבני עממים רבים שהצטרפו אליהם ביציאתם ממצרים. הרי שכבר ביסודו של עם ישראל מונח על פי המסורת גורם רב גזעי. המקרא מספר שגם מאוחר יותר התערב עם ישראל בעמי כנען, על אף האיסור שחל על כך בתורה. כך למשל היתה יעל, גיבורת המלחמה בכנענים בימי דבורה הנביאה, "אשת חבר הקיני" (שופטים ד), ומוצאו של המלך דוד היה מרות המואביה, על אף האיסור על בואם של מואבים ועמונים "בקהל יהוה" (דברים כג). בת שבע, אשת המלך דוד ואמו של המלך שלמה, היתה קודם לכן אשת אוריה החתי, שהוא עצמו היה מגיבורי המלך (שמואל ב יא). בימי הבית השני גוירו בידי המלך אלכסנדר ינאי תושבי ארץ ישראל הלא יהודים, ומ"עממיים" אלה, כפי שכונו הגרים, יצאו חכמים ומנהיגים כשמעיה ואבטליון, ומלכים כהורדוס ובניו. הבעיה החמירה מאוד כשהלך העם בגלות. במאות שנות הגלות הצטרפו לעם היהודי והתחתנו בו לא יהודים רבים מאוד. כבר באימפריה הרומית היתה תנועה המונית של מתגיירים, ובימי הביניים היו שבטים ועמים שלמים, בני גזעים שונים, שקבלו את הדת היהודית, והצטרפו לעם היהודי. הידועים שבהם היו הכוזרים, עם ממוצא מונגולי, כנראה, שקיבל את הדת היהודית במאה השמינית, ונעלם כמה מאות שנים אחר כך, כשהוא מתערב בין היהודים. היו שבטים יהודיים בין הערבים והתימנים, בין הברברים בצפון אפריקה, באתיופיה, בהודו ועוד. היה אפילו מלך יהודי בתימן, ומלכה יהודיה עמדה בראש הברברים, והנהיגה אותם במאבקם כנגד הכיבוש הערבי במאה השביעית. מרבים לספר על ילדים שנולדו לעם היהודי כתוצאה ממעשי אונס שנעשו בנשים יהודיות בימים של פרעות, מה שגרם לכניסתם לעם היהודי של בני גזעים ועמים שונים. קל לראות שאין ליהודים תווים אופייניים וסימני זהות חיצוניים משותפים לכולם, ומצד שני דומים היהודים לבני העמים שהם יושבים בתוכם. יוצאי אירופה שבהם נראים כתושבי אירופה, בהירי עור ושער, ויוצאי ארצות המזרח התיכון נראים כבניהם של עמי המזרח, כהי עור ושחורי שער. חז"ל הכירו בתופעה ההיסטורית של התערבות העמים זה בזה כבר בתקופת המשנה, ואישרו שמכיוון ש"כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" (ידיים ד ד), אין שאלת המוצא הלאומי רלבנטית לעניין השייכות לעם היהודי או לכל עם אחר. אמנם, לפי ההלכה היהודית כל מי שהתגייר וקיבל על עצמו עול תורה ומצוות, בא בכך ב"בריתו של אברהם אבינו", ולפיכך חלה גם עליו אותה "הבטחה" מיתולוגית.
בעייתית באותה מידה היא הטענה החוזרת ונשמעת שארץ ישראל היא מקום קבורתם של אבותינו, כך קרא נחמיה לירושלים, "עיר קברות אבותי" (ב 6). בשנים האחרונות התפתח פולחן נרחב של קברי אבות, קדושים וצדיקים, קברים המזוהים כביכול על יסוד מסורה מאוחרת מאוד, מהמאה הט"ז לכל המוקדם, המייחסת מקומות קבורה מוסלמיים לצדיקים ולקדושים יהודיים. קברות אבותינו, קדושים וצדיקים למיניהם, מצויים בארצות הגולה, בבל, פרס ומצרים, צפון אפריקה וספרד, גרמניה ופולין, אוקריינה וליטא, במידה רבה הרבה יותר משהם מצויים בארץ ישראל, ואין הם מקנים לנו שום "זכות" טריטוריאלית.
השאלה העומדת בפנינו כיום היא, באיזו מידה זכות בעייתית זו, הנשענת על סיפור מיתולוגי שמתייחס לגזע שאינו קיים יותר, שרוב רובנו איננו מאמין בו, ועל עבר היסטורי שהגיע לקיצו לפני אלפיים שנה, ששיוכו הגנטי של העם היהודי אליו מוטל בספק רב, וגם על קברים עתיקים, שהאותנטיות שהם מפוקפקת ביותר, בלשון המעטה, עשויה להצדיק התנחלות בארץ תפוסה ומיושבת, תוך דחיקת רגלי תושביה הערבים, שרואים בה את ארצם מזה אלף ושלוש מאות שנה ויותר. יש לזכור, שכנגד המיתוס היהודי של ההבטחה והזכות ההיסטורית, מציגים הערבים מיתוס שכנגד, לפיו ערביי ארץ ישראל הם צאצאיהם של תושבי הארץ הקדמונים, הכנענים והאמורים והיבוסים והגרגשים והחתים והחווים ויתר עממי ארץ כנען. כידוע, מיתוס אחד כוחו יפה לא פחות מכוחו של מיתוס אחר. יותר מזה, יש דעה לפיה ערביי ארץ ישראל בעיקרם הם צאצאיהם של היהודים שחיו בארץ הזאת אחרי חורבן הבית השני, ועם הכיבוש הערבי, במאה השביעית, קבלו את דת האישלם ואת השפה הערבית, ונטמעו בכובשים הערביים, כמו יתר תושבי ארצות הקדם. גם הערבים טוענים אם כן ל"זכות היסטורית" על ארץ ישראל, טענה שאין לבטל אותה בהינף יד.
לפנינו אם כן שתי שאלות, שדורשות תשובה. השאלה האחת מתייחסת למשפט העמים, השניה נוגעת להבנתנו אנו את הזכות שלנו, שאלה של מצפון היסטורי. התשובה לשאלה הראשונה, לדעתי, היא פשוטה ביותר. ראינו אמנם שה"הבטחה" ו"הזכות ההיסטורית" אינם תופסים לעניין זה, ואין בהם כדי להעניק לנו זכות כלשהי, מבחינתם של ההסכמה ושל החוק הבינלאומי. אבל משפט העמים כבר הכיר בזכות ישיבתנו בארץ ישראל. הצהרת בלפור, נאומו של גרומיקו, החלטת עצרת האומות המאוחדות אישרו את זכותנו על הארץ עוד בטרם היותה של מדינת ישראל, אם גם בהסתייגות, שזכויותיהם של תושבי הארץ הערביים לא יפגעו. זכות קיומה של מדינת ישראל הוכר בידי רובן הגדול של מדינות העולם שהכירו בה ומקיימות איתה יחסים דיפלומטיים מלאים, בהן גם מדינות מושלמיות, ואף שתי מדינות ערביות, ודי בכך כדי לאשר את הזכות. אין בכך כל ראיה לצדקת ישיבתנו בארץ, כיוון שהשיקול הקובע ב"משפט העמים" הוא האינטרס הפוליטי, ולא הצדק ההיסטורי. מכאן השאלה השניה, האם אנו יכולים להיות שלמים עם עצמנו, האם אין המפעל הציוני מבוסס על עוול היסטורי שנגרם לעם אחר? לשאלה זו יש תשובות רבות, מה שמעיד, כמובן, על המבוכה הכרוכה בה. חיים ויצמן, שהיה נשיאה הראשון של מדינת ישראל, השיב על שאלה זו עוד בשנות העשרים, באמרו שמבין שתי העוולות שעומדות כאן זו מול זו, העוול הנגרם לערבים על ידי ההתישבות היהודית קטן מהעוול ההיסטורי שנגרם ליהודים זה דורות רבים, שהציונות באה לתקן. ויצמן הכיר אם כן בעוול שנגרם לערבים בהתנחלות היהודית בארץ ישראל, אבל המעיט בערכו. גם הוגים כא"ד גורדון ומרטין בובר, שהכירו בזכותם של הערבים, חשבו שזכותם של היהודים על הארץ היא ייחודית, שונה וגדולה מכל זכות אחרת⁴. דעות אחרות מבקשות לפתור את השאלה בשלילת זכותם של הערבים על הארץ. יש לערבים עשרים מדינות גדולות, טוענים, לפיכך לא יגרע מהם הרבה אם יניחו אחת מהן, הקטנה שבהן, לטובתנו. יש דעה האומרת שהישוב הערבי בארץ ישראל נוצר רק במאה האחרונה, כשערבים רבים מהארצות השכנות הסתננו לארץ ישראל בעקבות ההתיישבות היהודית ופיתוחה הכלכלי של הארץ. קודם לכן לא היתה ארץ ישראל יחידה גיאוגראפית, כלכלית או אדמיניסטיבית באימפריה העות'מנית, ולא היתה כל ישות מיוחדת לחבל ארץ זה. זאב ז'בוטינסקי טען, שבכל מקום שנרצה להתיישב בו, נמצא את עצמנו במוקדם או במאוחר בקונפליקט עם תושבי אותה ארץ, ואין לפיכך דרך לפתור את שאלת היהודים בלא לפגוע בזכויותיו של עם אחר. א"ב יהושע מעלה דעה שונה, הוא טוען ל"זכות מצוקת הקיום"⁵, לפיו "עם ללא מולדת רשאי לתפוס אפילו בכח חלק ממולדתו של עם אחר ולהקים בה ריבונות משלו", במיוחד כשמדובר בעם שהגולה בה הוא שרוי כמעט שהביאה להכחדתו הפיזית.
גם בעיני עצמנו, ה"הבטחה" וה"זכות ההיסטורית" אינן עשויות להשיב על השאלה של צדקת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ולא מהסיבות שמנינו. אין זה מכיוון שאיננו מאמינים ב"הבטחה" המיתולוגית, ולא בגלל היעדר הקשר הגנטי בין העם היהודי בימינו לאבות ולעם ישראל בימי בית ראשון ובית שני. אין עם ששומר על "טוהר הגזע", ולא המוצא האתני קובע את הזהות הלאומית, אלא משקעים של זכרונות היסטוריים ומסורת תרבותית, הנשענת על שפה משותפת. בבחינה זו, המיתוס המקראי וההיסטוריה העתיקה של עם ישראל והעם היהודי בארץ ישראל הם חלק נכבד בתרבות עמנו כיום. כך גם הכמיהה המשיחית לגאולה לאומית בארץ ישראל, שליוותה את היהודים במאות שנות הגלות, ואפשרה להם להגדיר את עצמם כעם, ולא רק כעדות דתיות. משקעי תרבות אלה מסבירים היטב מדוע פנתה ההתיישבות היהודית הלאומית לארץ ישראל דווקא, ודחתה אפשרויות אחרות, ארגנטינה, אוגנדה, בלורוסיה, בירוביז'אן ועוד, אך איננה מצדיקה התיישבות זו. הוא הדבר גם לגבי "זכות המצוקה", שנשמעת לעתים בנוסח של "גם לנו מגיע מקום תחת השמש", שכן עוול אחד אין בו כדי להצדיק עוול אחר.
הזכות האחת שתופסת, שמצדיקה את קיומה של מדינת ישראל ואת ישיבתנו בארץ ישראל היא הזכות הנובעת מעצם היותנו כאן. אין זה משנה הרבה איך הגענו לכאן, אם לאבות הציונות היתה השקפה קולוניאליסטית או לא, אם ביקשו לנהוג בצדק באוכלוסיה הערבית שהיתה כאן לפני תחילת ההתישבות היהודית או לא, אם היתה הסכמה של בני העם הערביים להתיישבות זו או לא. בדיעבד קיים בארץ ישוב יהודי גדול, בן כשישה מיליון אדם, שרואה בארץ זו את ארצו, בונה בה את ביתו ומקיים בה תרבות לאומית שאין לקיים כמותה בשום מקום אחר. עצם היותנו כאן היא זכותנו להיות כאן. כך הוא הדבר ביחס לכל אומה ולשון, זכותה הבלתי מעורערת של כל אומה על ארצה הוא בעצם אחיזתה בה.
עם זאת, לא נוכל לטעון לזכות זו, כלפי עצמנו וכלפי העולם, אם לא נכיר באותה זכות עצמה גם לשכנינו הערבים, העם הפלשתיני. בלא הכרה זו אין תוקף גם לזכות שלנו, שכן הנוכחות שלהם בארץ אינה פחותה מזו שלנו. אי הכרה בזכותם של הערבים על הארץ הוא ממילא ויתור גם על זכות הקיום בדיעבד שלנו, ומותיר אותנו עם ה"זכות" המעוגנת במיתוס ובהיסטוריה, לאמור, בלא זכות של ממש. ראייה לכך ניתן להראות בעובדה ששאלת ה"זכות" לא עלתה על סדר היום הלאומי שלנו, במדינת ישראל, לפני שהיינו לכובשים, בעקבות מלחמת יוני 1967, ונישלנו את ערביי ארץ ישראל מזכויותיהם הלאומיות. יתר על כן, אלה שטוענים לזכותנו הבלעדית על ארץ ישראל כולה, לא הצליחו לממש את אחיזתם בשטחי יהודה ושומרון, כי רק כמאתיים אלף יהודים התיישבו בהם במשך השנים, בעידוד ממשלתי אינטנסיבי. זה מראה שעם ישראל איננו חפץ בשטחים אלה. הוא איננו מחזיק בהם, הוא איננו יכול להחזיק בהם, ולכן אינו זכאי להם. זה נשמע פרדוקסאלי, אבל זוהי אמת, זכותנו על הארץ מותנית, כל כולה, בהכרתנו בזכותם של שכנינו הפלשתינים לקיום לאומי משלהם בתחומי ארץ ישראל. אין זה משנה לצורך העניין, איך אפשר לממש את זכויותיהם של שני עמים על ארץ אחת, אם ראוי לחלק את הארץ, או לקיים בה מדינה דו לאומית. הדבר יהיה תלוי רק ברצונם של שני העמים.
ידידיה יצחקי