על ספרו של ירון ידען:  הדת קמה על יוצריה  (הוצאת גוונים, 2007)

בהקדמה לספר כותב העורך, תומר קרמן, את הדברים האלה: "האמונה מסתירה מפנינו את הצורך שלנו להאמין, כי הכרה בצורך הזה תעקר את האמונה מתוכן: כאשר ברור שהיא צורך, אמיתותה מוטלת בספק. ואמונה אינה יכולה לחיות עם ספקות."

בשמונת פרקי הספר חושף ידען באומץ את מה שהאמונה האורתודוקסית מנסה להסתיר בכל כוחה: את תג המחיר שלה: ציות מוחלט. שיעבוד המצפון. הקרבת הרגש. סירוס הנשמה. אחת לאחת הוא מונה את שמונת חטאי הדת היהודית וחושף את שורשיהם פרק אחר פרק:

o העדר כל מוסר דתי  - ההלכה בלבד היא הציר שעליו ייסובו כל אורחות חיי המאמין והיא הקובעת מה מותר ומה אסור, מה מוסרי ומה אינו מוסרי, הכול כפוף להלכה. כך למשל, אף על פי שכמעט הכול מודים שרצח אדם הוא דבר מתועב, בכל זאת יהיו הבדלים בהתייחסות לרצח בין מי שמקבל עליו את ערך עבודת האל, לבין מי שרואה באדם ערך עליון. מי שחושב שהאדם וחייו הם הערך העליון לא יבדיל בין רצח אדם אחד למשנהו ודין הרוצח יהיה זהה, ללא קשר לזהותו של הנרצח. לעומתו, מי שמקבל על עצמו את "עבודת האל" כערך עליון, לגביו רצח של עובד אלילים (הכופר בעבודת האל) לא ייחשב איסור. יתרה מכך, מעשהו ייחשב כמצווה. כי קדושת האדם משנית היא ביחס לעבודת האל.* גם אם יש ערכי מוסר טבעיים ומשותפים לרוב יצורי האנוש, כמו חמלה ונדיבות, צריך היהודי לנהוג על פיהם לא מפני שכך הוא מרגיש וכך ראוי לנהוג אלא אך ורק מפני שצווה לעשות כך בהוראת חוקי ההלכה.
o העם היהודי הוא היחידי שנועד לקיים את תכלית הבריאה – הדת היהודית היא דת שבטית ואינה אוניברסלית מתוקף בחירתו של אלוהים את העם היהודי כעם נבחר. בחירה זו היא מוחלטת ואינה משתנה. אפילו יתנהגו בני ישראל כגרועות שבאומות ימשיך אלוהים להתייחס אליהם כנבחרים. כלומר, אף שגויים נבראו בצלם הם נשארו בבחינת אדם ממין האדם הכללי, אך בני ישראל הם בניו של אלוהים.
o מעמד האישה על-פי ההלכה – אישה פסולה לעדות, אינה יורשת את אביה ואת בעלה, אסורה בכל תפקיד ציבורי, נחשבת רשמית כשטופת זימה, עצלנית, דברנית וקלת דעת, נמכרת ע"י אביה ונקנית ע"י בעלה, פסולה מלהיות דיינת ושופטת, ואינה יכולה לכהן במשרה שלטונית. האב רשאי להשיא ולמכור את בתו, אך אין לאם היתר להשיא את בתה. מותר לגבר לשאת יותר מאישה אחת ואסור לאישה לשאת שני גברים, האם אינה אחראית לחינוך הבנים, משום שהיא סייענית בלבד ואין לה הכישורים הדרושים לקחת אחריות על חינוך הילדים.  אין הבת יורשת את הוריה (כאשר יש בנים), הבעל יורש את אשתו ואין האישה יורשת את בעלה, ואף לא את בנה ובתה.  בשעת סכנת מוות חייבים להציל את האיש קודם לאישה. יש איסור על שיחה עם אישה.
o מעמד החילוני על פי ההלכה – הפורש מדרכי הדת נחשב כחייל עריק, עבריין, רשע ופושע. יהודי שעובד עבודה זרה לא פקעה יהדותו, אף על פי שמותר להורגו ללא בית דין, ללא עדים וללא התראה. החילוני עונה לכל הקריטריונים ההלכתיים: הוא יודע שכל כתבי הקודש וההלכה הם יצירה אנושית ולא פרי התגלות אלוהית: הוא יודע כי אין לנו שום מידע מאלוהים על רצונו מאתנו בני האדם, הוא אינו מקיים תורה ומצוות. וחלק מהמצוות הן בעיניו פולחן שאינו תואם את רוח הזמן והמקום. על כן בהגדרת ההלכה האורתודוקסית הוא גם אפיקורוס, גם כופר וגם מומר. החילוני הוא דמות בעל פיצול אישיות, מצד אחד הוא מומר להכעיס ודינו כגוי ומצד אחר הוא תינוק שנשבה. חילוני פסול מלהיות דיין ופסול לעדות ומותר להרוג אותו. על פי ההלכה הרבנית הדיבר "לא תירצח" חל אך ורק על יהודי שומר תורה ומצוות. מי שאינו יהודי (גוי) ויהודי שאינו שומר מצוות (חילוני) אין הציווי "לא תרצח" חל עליו. ("כל ההורג אחד מהן עשה מצווה גדולה והסיר המכשול" - הרמב"ם). דמו של החילוני מותר. פיקוח נפש של חילוני אינו דוחה שבת (הרב ישראל מאיר מראדין בעל ה"חפץ חיים"), אין פודים חילוני מהשבי. אסור להתאבל על חילוני שמת, אסור להתעסק בקבורת חילוני ("בעל עבירות"); אין אומרים קדיש על חילוני; אסור לחילוני לבצע ברית מילה; אסור לקבל צדקה מחילוני; שחיטת החילוני פסולה; מאכל שבושל ע"י חילוני אסור באכילה;  החילוני אינו מצטרף למניין.
o מעמד הגוי על פי ההלכה – המשנה, התלמוד ויצירת התורה שבעל-פה נרקמו, נוצרו וגובשו בתקופה שהיהודים היו מיעוט תחת שלטון זר. וכדי שלא ייטמעו בקרב הכובשים כיוונה עצמה התורה שבעל-פה ליצור אורחות חיים מיוחדים ושונים מהסביבה, להתבדל מעמים אחרים כדי לשמר את המסורת היהודית. היחס אל הגוי ותדמיתו כפי שהם משתקפים בתלמוד וכפי שנקבעו להלכה עד עצם היום הזה הוא יחס כאל זר ושונה באופן מהותי: בעיני החכמים נדמו הגויים כבהמות "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם". כך בעילת אישה גויה נחשבת כבעילת אתון. וכדברי רבי שמעון בן יוחאי: "...אתם [היהודים]  קרויין אדם, ואין הגויים קרויין אדם" (תלמוד בבלי, יבמות, סא ע"א). הגוי חשוד לשקר ואין לסמוך עליו ומשום כך אסרו חכמים לשתות חלב שנחלב ע"י נוכרי. אם נמצא גוי בבור עמוק אין מצילים אותו, וגוי שנפגע בשבת – אין לחבוש אותו, כי פיקוח נפש של גוי אינו דוחה שבת.
o יחס ההלכה לבעלי חיים – בעלי חיים נוצרו לספק צרכים לאדם: צרכים גשמיים – מזון, כסות ומשא; וצרכים רוחניים – קורבנות, כפרה וטהרה. האדם צריך לכבוש רחמיו על בעלי חיים למען ציות ותביעת האל. כדי לטהר אדם שנגע במת צריך לשרוף פרה אדומה – האדם נטמע והפרה נשרפת. על-פי ההלכה מותר לחתוך בבשרה החי של בהמה מתייסרת בגסיסתה ולהוריד נתחי בשר לאכילה (תלמוד בבלי, חולין קכא ע"ב).
o אלימות בהיתר ההלכה – הכאת כופר בתורה נחשבת לאלימות מותרת ואף רצויה וראויה לשם תיקון החברה הדתית-יהודית. הכאת בחור חרדי המתרועע עם בת הרב מותרת ולגיטימית. הכאה זו אינה מוגדרת בקהילה החרדית כאלימות מגונה, אלא כאמצעי התראה ותיקון החברה. המשפט העברי מתיר ליחיד לעשות דין לעצמו אף בדיני נפשות. הריגת הכופר והמומר הוא היתר גורף ליחיד לעשות דין לעצמו ולהרוג את הכופרים ללא משפט.  בקהילות החרדיות בימינו יחרימו הקהילות את המלשינים והמוסרים לשלטון, בין אם זו הלשנת העלמת מס, או הלשנת גילוי עריות במשפחה ופדופיליה. מערכת המשפט העברי מתירה ליחיד לנהוג באלימות – להרוג ולהכות ולהוציא דיבתו של אדם רעה – במקרים שעל פי השקפתה יביא הדבר להגדלת כבוד שמים, לתיקון החברה והצלת ממון, ואף כדרך נקמה.
o ספר התורה מחנך לדיכוי המצפון האישי – כך בגירוש הגר וישמעאל, שאברהם התנגד לו אבל מציית לקיים את הציווי האלוהי. וכך גם בעקדת יצחק – ציות טוטאלי נגד השכל, נגד המצפון ונגד עתידו – זה מה שתובעת הדת: במקום תעוזה לחשוב – תעוזה לציית. במקום לקחת אחריות – להשליך אחריות. כך בפרשת גניבת הבכורה מידי עשיו. מותר לשקר ואפילו ראוי כדי להשיג מטרה נשגבה. למען אמונה מותר לשקר. התורה גם מגלה יחס משפיל לנכים ולבעלי מום (פרשת אמור) כי אין ראוי שבעבודת בית המקדש יהיו בעלי מומים. חופש הדת וחופש מדת אינם קיימים כלל במקרא, ההפך הוא הנכון: כל הסוטים מדרך התורה דינם מוות והעונשים בתורה הם לרוב קשים ונחרצים.