לימוד חז"ל בעיניים הומניסטיות
מאת נרדי גרין*

חילונים רבים מרגישים אנומליה בכך שמעולם לא למדו ספרות חז"ל באופן מסודר אני מציע כאן גישה ללימוד הספרות היהודית הזו שיש בה גם תוכן וגם דרך ללימוד, הנובעים מערכים הומניסטים.  

בסרט אוטוביוגראפי¹ של העיתונאי רון מיברג, ישנה סצינה בה הוא מבקר את חברו אדם ברוך ז"ל, עומד מול ארון הספרים שלו, ואומר שהוא אינו יודע איך לגשת אליו כלל. אדם ברוך אומר לו שזה עצוב משום שרב האנשים לא יודעים אפילו לקרוא את שמות הספרים. ואפילו אביו של אדם ברוך, שעסק בסחר ביודאיקה, לא הבין באמת, אלא בבבואה של הספרות הזו. הסצנה הזו מתמצתת את יחס החילונים שגדלו במדינת ישראל לספרות חז"ל. יחס המורכב מבורות וחוסר ידיעה, מתיעוב עמוק שנובע מהקישור שעשתה הציונות בין הדימוי של תלמיד הישיבה הגלותי, חיוור הפנים והרופס, לספרות בית המדרש. וכן מה"חזרה אל התנ"ך", והפיכתו לספר הלימוד המרכזי של מערכת החינוך החילונית. זה היה מעין נסיון לחבר חיבור ישיר בין הריבונות היהודית לעם ישראל של עידנים קדומים. ניסיון לייצר מיתוסים של גבורה, כיבוש, התנחלות, ריבונות, ובמיוחד לייצר שורשים לעידנים עתיקים. הייצור של הזהות הציונית החדשה דילג מעל הספרות הענפה שהתפתחה במשך 2000 שנה בבתי מדרש, ובספרות השו"ת הדתית. לא רק שלרב החילוניים היום אין גרסא דינקותא, אלא בהרבה מפגשי לימוד של טקסטים חז"ליים בהם נכחתי, היה קם מישהו, כאילו בלי קשר למתרחש סביבו, ומתלונן על החוסר שהוא מרגיש בספרות הזו ומתחיל להתריס כנגד המחנכים שהסתירו אותה. הרובד של ספרות חז"ל הוא רובד עמוק של העבריות וזאת באמצעות דברי החוכמה, המאמרים, המשלים, המכתמים, הביטויים הלשוניים, הארמית שחדרה לתוך העברית. אלו היו תמיד, והם חלק, מהתרבות העברית של היום. שלא לדבר על כך שזהו עמוד השדרה של ההלכה הדתית, וכאשר אדם דתי אומר את המלה: "תורה", הוא אינו מתכוון לחמשת חומשי תורה, אלא לכל ספרות ההלכה היהודית, מהתנ"ך ועד ל"קיצור שולחן ערוך", מ"מורה נבוכים" עד לספר השו"ת "יחווה דעת" (הרב עובדיה יוסף). הפער הזה בין הנוכחות של ספרות חז"ל בתרבות מול ההדרה שלה על ידי הציונות, הביא לתנועת החזרה אל ארון הספרים שהחלה בשנות השמונים של המאה ה-20. אז מבקרים ראו בה אופנה חולפת ואילו היום כמעט שלושים שנה אחרי, עם פריחה של בתי מדרש, ארגונים העוסקים בחינוך לא פורמאלי, פסטיבלים, ספרים ומאמרים העוסקים בעיקר בספרות חז"ל ניתן לאמר שזו מעין שיבה טבעית שמטרתה ריפוי האנומליה הזו. אין בכוונתי להציע היררכיה, ולהעמיד סוג ספרות אחת מעל אחרת, אלא לאמר, שיהודי חילוני והומניסט היום חייב להיות בקיא בכל סוגי הספרות של התרבות היהודית, במיוחד כזו שהיא חלק בלתי נפרד ממנה.
אני רוצה להציע כאן גישה ללימוד המתחלקת לתוכן מול מתודה, למהות ולדרך בה הדברים מוצגים ונלמדים. הגישה מיועדת למחנכים ברוח יהודית-הומניסטית. כאלו שחשובה להם הזיקה למקורות היהודיים מבלי לקבלם כסמכות, אלא כמקור השראה, בין שאר מקורות ההשראה של תרבויות העולם.
מהות ותוכן – האם תפקידנו לצנזר?
תכנים עם משמעות הומניסטית ניתן להדגים באמצעות טקסטים מכוננים למשל: "וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא"². לעומתם יש טקסטים עם משמעות אנטי הומניסטית, כמו למשל: "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא"³. או למשל, "ר' שמעון בן יוחאי אומר טוב שבגוים הרוג טוב שבנחשים רצץ את מחו"⁴.
הטקסטים החז"ליים רצופים בסתירות: מצד אחד דברי חוכמה ומוסר ברוח הומניסטית ומצד שני, טקסטים גזעניים, אנטי נשיים, לאומניים. השאלה הנשאלת היא האם תפקידנו "לגנוז". משמעותה של גניזה, בשונה מעריכה ובחירה, היא הכחדה של הדעה שאינה מתיישבת בקנה אחד עם השקפתנו. משהו בסגנון של שריפת ספרים. לטעמי, צנזורה, גניזה ומחיקה של טקסטים היא מעשה שאינו תואם ערכים של מחנכים הומניסטיים. במקום זאת באים עיון בדיקה, בחינה וביקורת. לטקסט אין מהות פנימית משלו מלבד זו שמקנה לה הקורא בטקסט באמצעות פרשנות הנובעת מסולם ערכים סובייקטיבי של הקורא. תפקידנו כמחנכים להאיר את הטקסטים באור הומניסטי ולא להתעלם מהם, או גרוע מכך, "לשרוף ספרים".
שאלה נוספת שעולה היא שאלת העריכה. מה בוחרים מתוך ה"ים" האדיר הזה של ספרות התורה שבעל פה? תפקידנו לבחור מבלי להתעלם מהסתירות הפנימיות שישנן בתוך התרבות היהודית וכאן יש לאמר שאין יחס אחיד או סולם ערכי אחיד של "ה-יהדות", משום שאין יהדות אחת. יש יהדויות שונות וזהויות שונות. תפקיד המחנך הפלורליסטי להביא את מגוון הטקסטים ולאפשר לימוד באמצעות פרשנות יצירתית. וכאן, לטעמי, פחות חשובים התכנים אלא יותר המתודה.
המתודה – ההעצמה של הלומד
היחס אל הספרים, בהם אנו עוסקים, שנטמע בציבור הרחב, הוא כאל חפצים "קדושים". אם ספר נופל יש לנשקו, אם ספר נפגם יש לקברו בגניזה, לפני תחילת הקריאה ובסיומה יש לאמר ברכה. התוכן הכתוב בו הוא "דברי אלוהים חיים" ולא כמשל. כאשר לומדים מספרים שהיחס הא-פריורי אליהם הוא, אפילו אם לא במודע, יחס של יראה וביטול עצמי, הדרך היחידה לטעמי על מנת להעצים את הלומד היא לעשות לטקסטים דה-מיסטיפיקציה ולהראות שהטקסטים הם ספרות שנכתבה בידי בני אדם. ולא רק שמקורם הוא אנושי לחלוטין, אלא גם אנושי במשמעותו.
לכן לימוד הומניסטי של ספרות חז"ל צריך לכלול את הגורמים הבאים:
א. הבנת ההקשר – לכל טקסט יש מחבר, נכתב בנסיבות מסוימות ויש לו קשרים הדוקים להגות שלפניו ואחריו. הטקסט הינו אנושי. הוא נקרא ומפורש בעיניים ביקורתיות. החלק הבסיסי בלימוד צריך להיות ההיסטוריה וההשתלשלות של ספרות ההלכה לדורותיה. דוגמא לעזר לימוד חשוב היא "מפת ים ההלכה"⁵. באמצעות המפה שאינה גאוגרפית אלא מבטאת השתלשלות כרונולוגית ניתנת המחשה לא רק לגנאולוגיה של הטקסטים, אלא גם למורכבות הרבה של ההקשרים.
ב. מתן כלים לפענוח ספרותי - האמצעי השני לדה-מיסטיפקציה של הטקסט היא מתן כלים לקריאה. לעיתים, עצם האזוטריות של הלשון והעריכה של הספרות הזו, הם גורם מרתיע. ההבנה של מבנה דף תלמודי, למשל, הפענוח של הארמית, של הקודים ההלכתיים, ההבנה של שהטקסט אינו טקסט ליניארי כמו בתרבות המודרנית, אלא הולך בכיוונים שונים והוא היפרטקסט⁶, שמתאים ככפפה ליד לתרבות הפוסט-מודרנית, ולעולם האינטרנט. ריבוי הז'אנרים הספרותיים וקיום משותף של עולם הלכי ואגדי, עולם ממושמע של היקשים מול עולם של אסוציאציות חופשיות, משחרר מאד את הלומד. דוגמא לשיעור כזה יכולה להיות בבחירה של דף תלמודי וניתוח משמעותו תוך באור הכלים השונים. ספרי עזר חשובים כאן הם: "מדריך לתלמוד" מאת עדין שטיינזלץ, "אוצר התלמוד" בעריכת יוסף שכטר ואנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים" בעריכת מרדכי מרגליות.
ג. "לא בשמיים היא", מי שמך? – הביטול העצמי בשיאו כאשר מדובר בשמות חכמים שהפכו לסמלי וסמלילי תרבות ודת. השאלה שאדם ישאל את עצמו: "מי אני?", למשל מול רבי עקיבא הגדול, שאוכל לפרש ולחשוב מחשבה עצמאית. החכמים, ככל בני האדם, ראויים להיקרא בעיניים ביקורתיות. יתירה מכך, חז"ל עושים מהפכה אדירה בהלכה בכך שהם עסוקים בקידום האינטרסים האידיאולוגיים שלהם, ובמאבק לא רק כנגד פילוסופיות זרות, כמו היוונית, אלא כנגד זרמים תוך יהודיים. רק אדם תמים יחשוב שהם עסקו ב"פירוש" התורה. הם למעשה עסקו במציאה וגזירת פסוקים מהתנ"ך והתאמתם להלכות שהם חשבו לנכונות. הם עסקו בעריכה וקביעת סדר יום חדש לעם היהודי. עד כדי כך, שבסוגיות מסוימות הם העידו על עצמם שבכוחם לבטל דברי תורה⁷. הקביעה של כללי ההיקש היא נוקשה וזהירה, אך היא אנושית, ומסתמכת על הכלל "לא בשמיים היא". דוגמא לשיעור ברוח זו היא לימוד הטקסט האגדי "תנורו של עכנאי"⁸ ופרושיו השונים. שיעור נוסף יכול להיות על דמות האל אצל חז"ל, אין דמות מטילה מורא יותר מזו של האל ואילו האל של חז"ל נברא בצלם האדם ולהפך⁹. האל בתנ"ך מתואר כגיבור ספרותי כל יכול¹⁰, אך בתלמוד הוא דמות אנושית לחלוטין, שלמשל: מתפללת... לעצמה¹¹, מקיימת בית מדרש של מעלה, וזקוקה לחברותא אנושית על מנת לפתור סוגיות בהלכה¹². האל מתואר למשל במשלים מתוך עולמם ההיסטורי של חז"ל¹³. ההבנה הזו של יחס חז"ל אל האל מסייעת להעצמה נוספת של הלומד.
ד. דרכי הלימוד – דרך הלימוד החז"לית, הנהוגה עד היום בבתי מדרש היא החברותא. היא שונה לחלוטין משיטת הלימוד הפרונטאלית והלינארית שהונהגו בעולם המודרני. המטרה אינה תרומה למצבור הידע במובן של המדע המודרני. או של אהבת החוכמה במובן של הפילוסופיה היוונית, ואיני טוען שלא היו בדרכי הלימוד מאום משני דברים אלו, אבל שיטת הלימוד בבת המדרש הייתה בראש ובראשונה דרך להעשרה עצמית וצבירת יוקרה וסטטוס של החכמים. מטרת הויכוח היא נצחון והכנעת היריב לא בדרך פיזית, כי אם בדרך של מתן התשובה האחרונה. הנשאר לעמוד הוא האדם שידע לשאול את השאלה האחרונה שנותרה ללא מענה. או שפירק את הקושיות בצורה המתוחכמת ביותר¹⁴. אך החברותא היא גם צורך נפשי באדם קרוב שעליו אתה סומך בגילוי הלב ובויכוח המר ביותר וזו הדרך להתקדמות וצמיחה אישית בתוך הלימוד. חלקים נרחבים מתוך השיעורים, ללא קשר לתוכנם, צריך להיות מוקדש לתרגול של חברותא – לימוד בזוג.
ה. ריבוי דעות – ההבנה כי תרבות הדיון והלימוד אצל חז"ל היא תרבות של מחלוקת, תרבות המתוארת היטב בביטוי "אלו ואלו"¹⁵. בסוגיות רבות יש דעת רוב ומיעוט, דעת המיעוט נשמרת ונשמעת. יש תרבות דיון מסודרת והכרעת רב דמוקרטית המשקפת ערכים הומניסטיים כמו ערך היחיד, חירות הביטוי וההגנה על זכות המיעוט¹⁶. דוגמא למערך שיעור ברוח הומניסטית יכול להיות לימוד פרק ד' במסכת סנהדרין במשנה, שלמראית עין עוסקת בפרוצדורה משפטית בגביית עדות בדיני נפשות, אך היא בעצם טקסט הומניסטי מכונן של התרבות היהודית.

הערות:

1. "כל הדרך הביתה", 2006 - בטרילוגיית הסרטים מבקש רון מיברג לבדוק באמצעות סדרה של פגישות עם חברים ובני משפחה, את הקשר בין המקרה הפרטי שלו לחוויה של בני שיחו. מסע ארוך ורב אתרי צילום שמיברג מצייר בהם את הדרך הארוכה שעבר משכונת בורוכוב בגבעתיים למדינת מיין. אדם ברוך ז"ל - עורך דין, עיתונאי, עורך, סופר, אוצר ומבקר אמנות ישראלי, כתב את הספרים "סדר יום" (2000), "בתום לב" (2001), "חיינו (2002), שהיו ספרי הלכה שניתן לראותם גם כספרי הלכה לאדם החילוני בישראל של המאה ה-21.
2. משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה'.
3. על תוספת התיבה "מישראל" ראו את מאמרו של א"א אורבך, "'כל המקיים נפש אחת...' גלגוליו של נוסח, תהפוכות צנזורה ועסקי מדפיסים", תרביץ מ, תשל"א
4. מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח - מס' דויהי פרשה א ד"ה "ויקח שש".
5. בעריכת אבא קובנר ובהוצאת בית התפוצות, 1985. למפה יצאה גם חוברת הסבר מתומצתת אך החוברת אזלה מן הדפוס.
6. היפרטקסט (מתוך ויקיפדיה) – "שיטה להצגת מידע ולימוד בצורה בלתי לינארית. בניית יחידות לימוד מצומצמות (node) שניתן לנווט ביניהן על פי הקשר נושאי בצורת מילות קישור. מסמך היפר טקסט נפוץ במיוחד בפעילות מתוקשבת. המעבר בין יחידה ליחידה נעשה בעזרת קישורים. לחיצה על מילת הקישור מעבירה אותנו לנושא החדש. גם ביחידה החדשה ישנם קישורים, נושאים נוספים. דרך קריאה זו מאפשרת למידה רישתית ומסתעפת השונה מלימוד לינארי בצורה היררכית. מסמך ההיפר טקסט מתאפיין גם בשילוב וריבוי מדיות ואמצעי המחשה: טקסט, תמונה, צילום, קובצי קול/מוזיקה סרטי וידאו ועוד. ניווט בין יחידות הלימוד הוא גם ניווט בין אמצעי המחשה שונים. הניווט נעשה באמצעות האינטרנט בדרך כלל בעזרת דפדפן (כדוגמת אינטרנט אקספלורר)".
7. בירושלמי, לדוגמא, יש ויכוח על הפקעת קידושין על ידי חכמים. והם מתרצים את יכולתם זו על ידי הכלל שחכמים יכולים לעקור דבר מן התורה: "מאי טעמא דרבי? דבר תורה הוא שיבטל, והן אמרו שלא ביטל, ודבריהן עוקרין דברי תורה". (גיטין פ"ד ה"ב). זוהי הדוגמא הבולטת ביותר, אבל יש דוגמאות רבות אחרות של שינויים וביטול הלכות מפורשות מהתורה.
8. בבלי, בבא מציעא, דף נ"ט, ע"ב. האדה הזו הפכה להיות טקסט מכונן בלימוד של בתי המדרש של חילוניים משום שהיא דנה בשאלת הסמכות ההלכתית ויש בה התרסה כלפי האל והדגשת הסמכות האנושית. כמו כן, יש בה דגש על היכולת של הרב לקבוע הלכה וסופה של האגדה דווקא עוסק בערך הומניסטי לא פחות והוא התנגדות לאונאת דברים והלבנת פנים.
9. יאיר לורברבוים, צלם אלהים: הלכה ואגדה, שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשס"ד.
10. יעקב מלכין, יהדות ללא אל? יהדות כתרבות ותנ"ך כספרות, ספרית היהדות החילונית, כתר, 2003.
11. בבלי, ברכות דף ז', ע"א: "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל? שנאמר (ישעיהו נ"ו) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, תפלתם לא נאמר אלא תפלתי, מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל. מאי מצלי? אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין. תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. וקמשמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך".
12. בבלי, בבא מציעא, דף פ"ו, ע"א: "קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן - טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת - טהור. ספק, הקדוש ברוך הוא אומר: טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא. ואמרי: מאן נוכח - נוכח רבה בר נחמני. דאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות. שדרו שליחא בתריה, לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה, מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה. אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני, סבר גונדא דפרשי הוא. אמר: תינח נפשיה דההוא גברא, ולא ימסר בידא דמלכותא. כי הוה קא ניחא נפשיה אמר: טהור, טהור. יצאת בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאתה נשמתך בטהור. נפל פתקא מרקיעא בפומבדיתא: רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה".
13. ציונה גרוסמרק, דימויי האל בספרות חז"ל השאולים מתרבות השעשועים הרומית, יהדות חופשית, גליון 11-12, 1997. 
14. רבות האגדות על חברותות בין חכמים שהמאבק בינהם קבע גורלות והוביל לארועים טרגיים, ניתן להזכיר כדוגמא את ר' יוחנן וריש לקיש (בבלי, בבא מציעא, פ"ד ע"א), את חוני המעגל (בבלי, תענית כ"ג ע"א), רבי יהושע בן חנניה ורבן גמליאל דיבנה (בבלי, ברכות, כ"ז ע"ב).
15. מהכלל שטבעו חכמים לעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" (בבלי, עירובין, יג, ע"ב).
16. ראו למשל את מאמרו של פרופסור מנחם אלון ב"מחניים" מס' 5 - חוברת המוקדשת לנושא "על מתינות וקנאות ביהדות". עיקרי הדברים במאמר כלולים בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון (ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות ואח'. פד"י ל"ט(2) 293. פסק דין נסוב על החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול שתי רשימות מלהשתתף בבחירות  לכנסת האחת-עשרה מאחר ועקרונותיהן עמדו בסתירה, בין השאר, לעקרונות מגילת העצמאות ואופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל. וכן את ספרו של חיים הרמן כהן, זכויות האדם במקרא ובתלמוד - אוניברסיטה משודרת, הוצאת משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 1988.