|
מיכל זמורה כהן |
נכבדי כולם, מורי ורבותי,
קרוב לודאי שעלי לפתוח בהצטדקות: אינני חוקרת במדעי היהדות ואין עולם זה נהיר לי די צורכו. שלכן יתכן שהיותי עומדת כאן לשאת דברים בפניכם, בטעות יסודה.
עם זאת, ממיקצועי כמוסיקולוגית המתמחה באסטתיקה של המוסיקה, אני לומדת, שכמעט אין דרך להפריד את הוגה הדעות מהגותו, והשניים, ההוגה וההגות, כמו צמודים ודבוקים יחדיו והם משפיעים זה על זה ויונקים זה מזה. ואת הוגה דעות ההומניזם ביהדות, את השופט חיים כהן, שהוא נושא המושב שלנו היום, הריני מכירה ויודעת, ככל שרק אדם עשוי בכלל להכיר את זולתו, אפילו חילק עמו את חייו למעלה מארבעים שנה והיה אוהבו וקרוב אליו ביותר.
שעל כן נעניתיבכל זאת, אם כי לא בלב קל,להצעה לחלוק עמכם היום מקצת מדרך חייו, אופיו, כוונותיו וחלומותיו של חיים אישי, שהשנה מלאו שבע שנים להסתלקותו, והוא, במותו, בן תשעים ואחת שנה.
בית הוריו של חיים היה בית דתי אורטודקסי.,דברים אלה אינם אמורים רק על הוריו אלא גם על סביו וסבותיו,דודיו ומוריו. סבו מצד אמו, הלא הוא הרב שלמה קרליבך, היה הדמות הדומיננטית במשפחה ועל פיו נשק כל דבר גדול כקטן. הוא היה רבה הראשי של קהילת ליבק וחבר הסנט של העיר. לו ולאשתו מרים היו עשרה ילדים. חמישה מתוך שמונה הבנים היו רבנים, הידוע בהם, הרב יוסף קרלבך; ושתיים מתוך ארבע בנותיו,נישאו לרבנים. גם סבו מצד אביו, יוסף כהן היה רבה של אשווגה, וגם חיים עצמו נועד, כאילו היה זה מובן מאליו וכלל לא עמד לדיון, לשמש ברבנות:
חיים פקח את עיניו לעולם שהושתת על מסורת דתית ותרבותית כאחד, בחינת "תורה עם דרך ארץ". הלא היא מטבע הלשון שאותה טבע הרב שמשון רפאל הירש, מי שנחשב כאבי האורטודוקסיה הגרמנית. והסבא שלמה קרלבך נמנה עם חשובי חסידיו וראש וראשון לממשיכי דרכו. אם כי התורה היתה ראשונה בשילוב זה של "תורה עם דרך ארץ" ואילו דרך הארץ נגזרה ממנה, שאב חיים בצעירותו את שתי אלה בשקיקה אל תוכו ואף הגדיל לעשות והקצין משהו בכל אחת מהן, בלי שחש כל עיקר בסתירה העשויה להיווצר בין השתיים. ואכן לא התרחשה בו סתירה כלשהי, למרות מה שדתיותו ואמונתו הלכו והעמיקו, ובד בבד גברו בו סקרנותו וכמיהתו להנות גם מיפי התרבות והאמנות ולהיבנות מכתיבתם של גדולי הסופרים והפילוסופים.
כל עוד חי הסבא קרלבך לא ביקר חיים בבית ספר כלשהו. מאז היותו בן שלוש הלך ללמוד בוקר בוקר אצל סבו זה. תחילה למד רק עברית וחומש ומשנה ותלמוד וכשהיה בקיא באלה והגיע לגיל שש למד אצל אותו הסבא גם גרמנית וחשבון.
עם מותו של הסבא עברה המשפחה לגור בעיר הקרובה המבורג. חיים הלך לבית ספר "תלמוד תורה" שאותו ניהל דודו יוסף קרליבך, אך המשיך להעמיק בתורה שבעל פה אצל סבו מצד אביו, הרב יוסף כהן.השפעתו של סבא זה, ככל שהיתה גדולה, בכל זאת לא ניתן להשוותה לזו של אשתו, הרבנית מרים (מיקה) כהן,שהשאירה חותם בל יימחה בלבו ובאישיותו של נכדה חיים.
אחד מסיפורי הסבתא, שהרשימו אותו עד בלי די, כך היה:
באחד מערבי השבת, סמוך מאד לכניסת השבת, התדפקה אשה על דלתו של הרב. סבתא מיקה מיהרה לפתוח את הדלת והכירה את העומדת בפתחה כאחת הנשים העניות ביותר בקהילה. בידה אחזה האשה תרנגולת מצומקת וכולה מתרגשת."זה עתה", כך ספרה, "עלה בידי לרכוש בפרוטותי האחרונות תרנגולת לשבת,אך עתה גובר בי החשש שעוף זה יתכן ואיננו כשר. ברצוני להיכנס לרב ולשאול את פיו". "את תשבי כאן ותמתיני בסבלנות. אני אכנס אל הרב ואשאל לדעתו" ציוותה הרבנית. היא אחזה בעוף , נכנסה אל הרב וזה העיף רק מבט חטוף ופסק בהחלטיות, טרף! אסור באכילה!". "טוב" אמרה הסבתא, יצאה אל האשה הממתינה בעצבנות, חייכה מאוזן לאוזן ואמרה: "כשר למהדרין. קחי את התרנגולת ומהרי להכין ממנה את ארוחת השבת לבעלך ולילדיך. ושיהיה לך שבת שלום ומבורך"
סיפור זה ליווה את חיים מאותו יום ועד ליום מותו. ההלכה אכן,כך הסיק מארוע זה, חשובה היא ביותר, אך חשובים ממנה עשרת מונים גמילות חסדים, והיענות לצרכיהם החיוניים של בני אדם.
חיים הפיק את הלקח מסיפור זה ומאותו יום ואילך בחן כל מצוה בשבע עיניים, האם אין מילוייה גורם עוול למישהו אחר? האמנם מתיישבת היא באמת ובתמים עם ערכי הצדק והמוסר? שלדידו, כך חש בעליל, עולים הם על קיומה של כל מצווה, תהא חשובה ככל שתהא.
לימים התפקר:"בסוף שנות השלושים", כך הוא כותב בספרו "מבוא אישי", "החלו ספקות מקננים בלבי. שמא אמונתי העיוורת שהתורה מן השמים היא ושנכתבה, או הוכתבה, בידי אלוהים, טעונה מחשבה נוספת… האמונה בתורה שמשמיים נתערערה בי בעצם מתוך אמונה באלוהי הצדק. האמנתי בלב שלם שחוק אלוהי לא יכול שיהא בו אפילו מתום קל שבקלים. ומשנוכחתי שחוקי התורה לא תמיד צודקים הם, ושיש וניכרת בהם התנשאות ויש אף שהם מפלים בין אדם לזולתו - גדלו בי פקפוקי. כזה היה מצב אפיקורסותי", ממשיך חיים וכותב, "שעה שירדה עלינו בשורת השואה על כל מוראותיה…חשתי שאם אמנם בחר לו אלוהים את ישראל מכל העמים לעם סגולתו, הוא בחר בהם אך להיהרג, להירצח ולהישמד. הגעתי לידי הכרה פנימית שחסד אני עושה עם אלוהים שאין אני מאמין בו. אילו האמנתי בקיומו הייתי שונא אותו".
היטב חרה לממסד הדתי על התפקרות זו. מילא, כך חשבו הרבנים בלבם, עם הארץ שאיננו דתי ואיננו שומר מצוות? אין בכך הפסד גדול. אך אחד משלנו? בקיא ויודע? ובכל זאת הוא הולך לרעות בשדות זרים? על כך איננו יכולים לעבור בשתיקה. ואכן באחת השבתות, בשעה שרב בנתניה, ששמו שוב לא זכור לי ואולי אף לא ידעתיו מלכתחילה, נשא את דרשתו, אמר בקול גדול :"חיים כהן, דמו מותר, דמו מותר, דמו מותר!" לא עבר זמן רב ובשעת חשכה, כשהגיע חיים לביתו, שהיה אז ברחוב אלחריזי בירושלים, יצאו אליו שני בחורים שציפו לו בחדר המדרגות, ושאלו:"אתה חיים כהן?", הוא התעשט מיד והשיב :"לא". מאוחר יותר מצאה אותם המשטרה כשאקדח בידיהם…
פרשת נשואינו, בשנת 1966, אצל רב מסורתי בניו-יורק, עורר כזכור מהומה רבתי, (שאני הייתי אלמנה שהתגרשה עוד קודם לכן, וחיים כידוע כהן). כשחזרתי עם שני ילדי לגור בירושלים בעקבות נשואי לחיים, כמעט שלא עבר לילה שבו לא העירו אותנו צלצולי הטלפון בקללות ואיומי חרמות,והכאות ואחוליכל מיני מיתות משונות. מאחר ולא תמיד הספקתי לענות ראשונה לטלפון ובני, בן השש, הקדימני בכך, הוא נכנס אלי יום אחד ושאל בתמיהה:"תגידי אמא, מה חיים עשה שמגיע לו עונש נורא כל כך?" לא ידעתי מה להשיב…
ואולם בעקבות התפקרותו של חיים, לא באה כנהוג במקרים אלה, דחיית היהדות ומורשתה. נהפוך הוא. חיים שקד על תורתם של חכמי ישראל לדורותיהם והיה שקוע ראשו ורובו בכל יום תמיד בחקר היהדות ובלימוד תורתה ולא ידע שובעה. כל כתיבתו, בין אם מדובר בפסקי דין,במאמר, בחיבור מחקרי, בנאום או בהספד, עמוסה בלשון חכמים ודבריהם משמשים לו כמסד וכבסיס לטיעוניו ולמסקנותיו. הוא עשה כן לא רק מתוך ידע ובקיאות, אלא בעיקר מתוך אהבת אמת. נפשו יצאה לחכמת אבותיו והוא חזר והתפעם מהם, חזר והתבשם מנועם דבריהם, מיפי ניסוחם ומגודל חכמתם.
לכאורה יש בכך משום סתירה אבל עבור חיים הדברים התיישבו ולא דמו כסותרים כלל.
חיים טען שאין שום צורך לרעות בשדות זרים.שהרי שדותינו רוויים ועמוסים פרי מתוק ומשיב נפש. לטענה שאין תורת ישראל אמינה ללא אמונה באלוהים, השיב שהתורה לא בשמיים היא וכולה חכמת ארץ ואין ערוך לה. ומעבר לכך, כך נכתב בפרק על האפיקןרסות בספרו האחרון "דת ודין" הוא טען: ש"לשם הכרה בעובדת היסוד שתרבות יהודית כוללת את אלוהי ישראל, לא צריך להאמין בקיומו, אלא רק לדעת ולהבין שאבותינו האמינו בו באמונה שלמה". לשאלה שמא בכל זאת אדם דתי הוא? תשובתו היתה שלילית: אין הוא אדם דתי משום שאיננו יכול לקבל את כל מצוות הדת כ"כזה ראה וקדש". הוא בוחר ובורר מתוך תורת ישראל; מאמץ את מה שנדמה לו צודק, הוגן וטוב לבריות, ודוחה את האכזרי, המתנשא והמבדיל בין הבריות.
בחרתי להכתיר דברי אלה בכותרת "להודיעך כוחו ד'רבי מאיר". (חיים עצמו הכתיר מאמר שהקדישו לרבי משה חיים ויילר בגבורותיו, בשם זה, ואני אימצתי לי אותו לצורך הרצאתי זו.
אימוץ זה חייב הסבר. ויתכן שגם הסבר זה ישליך אלומת אור נוספת על הגותו של חיים בכללותה.
מבין רבני העבר הרחוק יצאה נפשו של חיים לרבי מאיר דווקא. הוא הרבה לדבר בשבחו להתפעל מעוז רוחו ולצטטו. כל עוד היה חיים בחיים לא תהיתי על שום מה הוא דבק בו כל כך. אך לאחר מותו, כשגעגועי אליו הביאוני להתעמק יותר בהגותו,חזרתי ועיינתי במאמרו של חיים על רבי מאיר בכוונה למצוא את הסיבות לדבקותו של חיים דווקא בו.
מצאתי ארבעה טעמים עיקריים:
האחד, משום שגם את רבי מאיר ביקש הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל, לנדות. ואילו רבי מאיר השיב לו:"איני שומע לכם עד שתאמרו לי את מי מנדין?, ועל מה מנדין?,ועל כמה דברים מנדין?". רבי מאיר שלחם נגד נידויו - ניצח, ועל כך כותב חיים:" אמת נכון הדבר שרבי מאיר לחם פה את מלחמתו האישית, אבל מלחמתן וניצחונו מבשרים את המאבק הבלתי פוסק לזכויות האדם" (סוף ציטוט.)
הטעם השני הוא משום נאמנותו של רבי מאיר למורו ורבו, אלישע בן אבויה, אשר כידוע "הציץ וקיצץ בנטיעות ויצא לתרבות רעה"."אין צורך לומר", כותב חיים,"שכולם נידואת אלישכ בן אבויה והחרימוהו והתרחקו ממנו וניתקו כל קשר וכל שיח ושיג עמו….לא כך רבי מאיר".
הטעם השלישי הוא משום שרבי מאיר הצטער בצערו של כל אדם ובפרט של כל פושע, שחייו נקטפו באשר נתחייב מיתה. והוא ידע וטען שדמו של מלך אינו סמוק יותר מדמו של פושע ודמו של צדיק אינו סמוק מדם רשע. ללמדך, שאין שום מלך שאחיו תאומו לא יוכל להיות פושע, כשם שאין פושע אשר מלך לא נמנה עם אחיו"(סוף ציטוט).
והטעם הרביעי הוא משום שרבי מאיר ידע להתחשב בקיומו של המיעוט וסרב לבטל את המיעוט מפני הרוב. "עצם קיום המיעוט", כותב חיים, "מחייב את ההתחשבות בו ואת החשש פן יתעלמו ממנו – וצורת ההתחשבות ותכליתה תלויות תמיד בטיב העניין ובמטרה הנורמטיבית הנתונה" (סוף ציטוט).
והרי ארבעת טעמים אלה הם תמצית השקפת עולמו של חיים עצמו והם מהווים בסיס להגותו ההומניסטית.
*
תורתו ההומניסטית של חיים, נשענת גם היא על ארבע רגליים:
האחת היא הקביעה שלא האלוהים ברא את האדם, אלא שהאדם הוא שברא את האלוהים. וכך הוא כותב ב"מבוא אישי":"לאחר שגמרתי בלבי שהתורה אינה משמיים ושיד אדם ייחסה אותה לאלוהים, הצעד ההגיוני הבא הוא שהאלוהים כולו המצאה אנושית היא: כשם שייחוס התורה למחוקק אלוהי כל-יודע וכל-יכול היה חיוני לאכיפתה על עם נבער מדעת ושטוף אמונות מאגיות, כן עצם קיומו של אלוהים חיוני הוא להתמצאותו של אדם בעולם מסובך ומפחיד שאת סודות נוראותיו אין הוא מסוגל לפענח" אלא שחיים מוסיף וכותב: "מימי לא התיימרתי לדעת בבטחה שאין אלוהים בעולם. חדלתי להאמין בקיומו. איש באמונתו יחיה. ואם יש מקום או צורך במיון הרי שאני נמנה איפה עם האגנוסטים – אלה שאינם מאמינים באלוהים אך יחד עם זאת אינם שוללים אפשרות קיומו- ולא עם האתאיסטים, השוללים כל אפשרות שכזאת. בתוך לבי אני משוכנע שאין אלוהים בנמצא, אך לא אתיימר לקבוע את עובדת אי-קיומו כל עוד אין לכך הוכחה ניצחת" (סוף ציטוט).
הרגל השניה שעליה נשען ההומניזם של חיים היא מסוייגת משהו. שכך הוא כותב: "משהתנערתי מן הדת והאלוהים, נראתה האמונה באדם או ההומאניזם, כתחליף טבעי.אך ראיתי שיש צורך ברביזייה: ההומאניזם אינו יכול להיות תורה מדעית קובעת עובדות או אמתות; ההומאניזם יכול וצריך לשמש אתגר, פנורמה, חזון. הומאניזם הוא בחירת הטוב, כשם שהברבריות היא בחירת הרע. העובדה שבני האדם מסוגלים להתנהגות ברברית, דיה לשלול כל אפשרות סבירה של אמונה באדם בתור שכזה. את הדעה הזאת עצבתי לי כלקח מן השואה. ועוד לקח הפקתי לי מאסון זה שהתרחש עלינו, והוא שנאת היומרה הדמגוגית בדבר העליונות כביכול של חלק מבני אדם על חלקם של בני אדם אחרים.אין דבר שמפחד אני מפניו יותר מאשר המעשים הנעשים בבני אדם בטענת נחיתותם - הגזעית, הדתית, ההשכלתית, הכלכלית, או האזרחית.
שלילת תורת העליונות והכרת השיוויון בין בני אדם הם שהביאוני לידי התעסקות בזכויות אדם. כשם שפציפיסט נולד כתוצאה מאימות המלחמה, וכשם שהצדק צומח מתחושת אי-הצדק, כך הברבריות הנאצית עוררה ביאת הדחף לעשות למען בני אדם: כבודם, חרותם וזכויותיהם, אך באשר הם בני אדם.למדתי שבקובעינו לעצמינו סטנדרטים של אנושיות, אסור לייחס סטנדרטים שונים לבני אדם רק משום שהם שונים זה מזה. אין אני דוגל באהבת האויב, אבל היות אדם אויבי אינו גורע מצלמו. ואני אלחם בעד זכויות אויבי וכבודו ככל שרק אוכל"(סוף ציטוט)
הרגל השלישית שעליה נשענת ההומניסטיות של חיים,היא הקביעה שכל עיקרי המוסר והצדק שצריכים להנחות אותנו בהתנהגותינו עם הזולת, מצויים בדרך המצוינת ביותר בתורתם של משה וחכמי ישראל, ושאין אנו זקוקים לרעות בשדות זרים לשם קנייתם והפנמתם. אין ערך מוסרי–אוניברסלי", אומר חיים, "שאי אפשר לחשוף את שורשיו היהודיים. ודווקא האוניברסליות היא ההוכחה שערכים אלה הם אמנם ערכים אנושיים, הומאניסטיים ושהיהדות היא תרבות אנושית" (סוף ציטוט).
ואילו הרגל הרביעית היא ההכרה שלא כל המצוי והמצווה בתורתם של משה וחכמי ישראל, שבאו בעקבותיו, ראוי הוא לשמש אותנו, ושעל כן עלינו לעשות סלקציה, לבור את המוץ מן התבן, ולשמור לעצמנו את מה שמתיישב עם הלכות הצדק והמוסר. קיימים כללים וציוויים רבים במורשת היהדות", ממשיך חיים וכותב, "שאותם אני דוחה בשתי ידים. יש למשל גזענות ביהדות ואין אני יכול להסכים עם יהדות שכזאת… את כל מה שמחייב אותי, מעבר לשמירה על חוקי הכנסת, אני לוקח מלבי, ממוסריותי, ממצפוני, לא מן היהדות. אני חוצב את חובותי מאחריותי האישית שלי. ואולם את עצם האחריות שלי, את עצם השתדלותי להיות אדם, את אלה אני מוצא גם ביהדות".
*
וברשותכם עוד מלה אחת בטרם סיום, והיא נוגעת לאוטונומיה. לאותה האוטונומיה של האדם, שהיתה בשביל חיים מעין כוכב הצפון שלאורו כיוון את דרכו, את פסקיו ואת התייחסותו לזולת: חיים מעולם לא התערב, למשל, במעשיהם של מי מילדינו.הוא יעץ להם ככל שהתבקש, עזר ככל שיכול היה,אך יחד עם זאת הציב גבול ברור, ולו גם סמוי, סביב תחום האוטונומיה של כל אחד מאהוביו, ולעולם לא חדר בעדו. החשבת האוטונומיה היתה זו שהדריכה אותו בקביעת השקפת עולמו, למשל בנושא מיהו יהודי. אין זו זכותו של אף אחד, כך סבר והצהיר וחזר והצהיר, ולא כל שכן של השלטונות ושל מורי ההלכה, לקבוע לאדם, מי הוא ומה הוא; מה אמונתו ואת מי הוא בוחר לחלק עמו את חייו. כל אלה נופלים בתחום האוטונומיה הפרטית והאישית של כל אדם ואדם ואין לאף אחד לא זכות ולא רשות, ובודאי לא שום חובה להתערב בהם.
אוטונומיה מוחלטת זו אף הורתה לו לחיים, לא רק את הדרך שבה הלך במשך כל חייו, אלא אף, ואולי בעיקר, את דרך מותו ואת התנהגותו בשבועות האחרונים לחייו, כשגופו בגד בו ולא נותרה לו אלא רוחו הבהירה והחדה כתער. האוטונומיה שלו לבדה – וזאת לתמהונם הרב של הרופאים – היא שקבעה לו את מועד מותו ואת דרך מותו, והיא שהותירה אותו כה שבע-רצון כשניתן לו, כמעט באותה שעה שבה בחר, לשחרר סוף סוף את נשמתו מגופו החולה כל כך, ולקרוא לה דרור.
*
עד כאן, נכבדי, מעט על שילוב דרכו של ההוגה, חיים כהן עם הגותו ההומאניסטית. ואני מודה לכם!
|
.jpg){kind=small}
