תהליך החילון הושלם עם השמדתה של יהדות אירופה במלחמת-העולם השניה ועם הצלחתה של הציונות המדינית לאחר-מכן, הציונים היו היהודים היחידים שלא היו זקוקים לשום שידוד-מערכות במושגיהם כדי שיוכלו לעמוד בפני השואה. לכן אין שום הפתעה בדבר שהניצולים קיבלו באורח טבעי בהחלט את העמדות הציוניות הבסיסיות.
הציונות יורשת מקומה של הדת
הציונות היתה מוכנה: היו עמה משנותיו של אחד-העם, היתה לה גם תכנית לפעולה. אם לפני מלחמת-העולם השניה היה בית-הכנסת, בכללו של דבר, אנטי-ציוני, הרי לאחריה אימץ לו את הציונות עד כדי כך שפעמים נראה היה כאילו תפשה זו את מקומה של הדת. אמת-נכון, עדיין יהודים הולכים לבתי-הכנסת, ובימים נוראים הם מרבים ללכת אליהם; הורים יהודים עודם מעניקים מעין חינוך יהודי לילדיהם; תכנו של זה בהכרח הוא דתי, אבל המניע להשתייכות לבית-הכנסת ולהליכה אליו, או לחינוך היהודי, הוא עכשיו האידיאל החילוני של הליכוד הקבוצתי ולא האידיאל ההלכתי של עשיית הישר בעיני אלוהים. העובדה שאמירת-הן לאידיאל הליכוד לובשת צורה דתית אין מנוס ממנה בתרבות שלא פיתחה אלא את הממד הדתי שלה. כיום אין להטיל ספק בכך שצדק הממסד הדתי כאשר השמיע זעקת-שבר עם ראשית הופעתם של ההשכלה והציונות; תנועות אלו אכן חילוניות היו, ומתוך כך קמו להרוס את מרות ההלכה.
ההוה הציוני בעימות עם העבר הדתי
לאמיתו של דבר הוקמה המדינה היהודית על-ידי אנשים ששוב לא ראו עצמם בחינת מכשירים לרצון אלוהי, ששוב לא היו בעיני עצמם רק מסתכלים בהיסטוריה, אלא אנשים הלוקחים חלק פעיל בעיצוב גורלם שלהם. זוהי עובדת חילונו של העם היהודי. בכל-זאת אין הדברים האלה מוכרים עדיין כהוייתם.
גם כאן ההכרה מפגרת אחרי עובדות ההיסטוריה. העובדה היא שתנאי-החיים של העם היהודי מחייבים גישה חילונית לחיים. אולם לא הרי דבר זה כהרי הודאה גלויה בגישה מעין זו. אחרי ככלות הכל, אין זה מפתיע כל-כך שדור אשר מבשרו חזה שינויים באמת-מידה שאפשר להשוותה רק לנסיון דורם של עזרא ונחמיה עודו קשור אל דפוסי המחשבה הקודמים שלו – ושהוא מנסה לבטא את המציאות החדשה בלשון-המושגים של המציאות הישנה.
מהו בסיס הלגיטימיות?
תקותה של ישראל היא שבמרוצת הזמן תיעשה מדינה נורמלית. כל כמה שהישגיה בכיוון הנורמליות רבי-רושם, יש להודות כי עדיין רבה הדרך עד למטרה הסופית הזאת. אחד המכשולים העיקריים באותה דרך טמון בכך שבמחלוקת המרה סביב הגדרת תפקידה של הדת במדינה לא הוכרע עדיין מה יהיה בסיס הלגיטימיות. האם אנו אומה? האם אנו דת? מה יכול להיות פירושו של דבר שמדינה ליברלית-דמוקרטית מודרנית יש לה דת לאומית שההשתייכות אליה (באיזה מובן?) היא אמת-מידה לזכאותו של אדם לאזרחות? בלי הבדל מה שאר המטרות האידיאליסטיות הנעלות שהיו לתנועה הלאומית בראשיתה, אין כל ספק שתנאי מוקדם להגשמת כל המטרות הללו היה הנורמליזציה של העם היהודי בארץ משלו.
שפינוזה צדק בהחלט כאשר טען כי הדת היהודית, על רעיונותיה התיאוקרטיים התלושים מן המציאות, בלתי-נמנע הוא שתביא הרס למדינה ממשית בעולם הממשי. המתח הקיים בישראל, שהיא בודאי מדינה ממשית בעולם הממשי, כפועל-יוצא מירושתה של מסורת כזאת, אין בו כדי להפתיע. אם יש משהו מפתיע הריהו אולי זה שעד כה היטיבו כל כך לרסן את הפולמוס הרעיוני הבסיסי על עצם הלגיטימיות של המדינה – גם אם לא התגברו עליו. פרדיננד צוייג תיאר את רוחה של ישראל כשדה-התגוששות בין מיתוס האלימות ומיתוס הגאולה. התגוששות מעין זו משפיעה על עצם השרשים של ההבנה-העצמית הלאומית והיא יוצרת דימוי-עצמי לאומי שבמקרה הטוב ביותר הוא מבולבל ובמקרה גרוע הוא נושא עמו פוטנציאל של הרס-עצמי. הדגשת ה"עצמי" היא כאן מכוונת, שכן אפילו תיפתרנה כל יתר הבעיות העומדות במרכז הוויתה של ישראל כיום, עדיין תישאר משימת הגבורה של התגברות על המורשה הרוחנית של אלפים שנות מחשבה תיאוקרטית, כלומר אנטי-מדינית. רק כאשר יושג דבר זה אפשר יהיה לומרשהתנועה הלאומית החילונית היא עצמה הוכתרה בהצלחה היסטורית. זוהי משימה כבירה. פירושה הוא להפנים את העיקרון של שלטון החוק כאשר החוק הוא מעשה-ידיהם של הכפופים לו, ולדחות את משטר הציוויים המחוסן מפני ביקורת בהתימרו להיות אלוהי. עתידה של ישראל תלוי לא מעט בכך שתוכל לעמוד במבחן וליצור לעצמה לגיטימיות חדשה וחילופית.