כמו באמריקה מאת אודי מנור*

ישראל, שנות אלפיים. חברות ביטוח, מרכזים מסחריים, קבוצות כדורסל, דגלונים ביום העצמאות. המון רוצים כאן אמריקה. חברת מהגרים שמתקרבת לפרקה, מחפשת את עצמה בדמותה של חברת מהגרים אחרת, מקווה שהדוד מאמריקה ישרה מהצלחתו על בן הדוד העני מאסיה. והערגה הזו אל המיתוס של "אמריקה" מזמנת פתח לדיון באמריקה הממשית, זו שבתחילת המאה הקודמת, עסוקה היתה גם היא בחיפוש עצמי. אחד הביטויים לחיפוש העצמי הזה בא בסיפורה של דורותי, הילדה הקטנה מקנזס, שרוח רעה ועזה הרימה את ביתה, והעיפה אותו הרחק משם לארץ רחוקה.
עוץ כמשל
על פי פרשנות ידועה למסעה של דורותי אל הקוסם מארץ עוץ, אותו חיבר פעיל שמאל בשם פרנק באום, גיבורי הסיפור מסמלים גורמים שונים בחברה האמריקנית: הדחליל מסמל את החוואי  שאיבד את יבוליו ואת שכלו, מכיוון שאיננו מבין שרוב רווחיו הולכים למערכת האשראי החונקת שבבעלות המערכת הפיננסית של ניו יורק – הלא היא המכשפה הרעה של המזרח. איש הפח מסמל את הפועל, שהחלודה שבמפרקיו מסמלת את חוסר יכולתו לזוז, כלומר להתארגן, ואילו ליבו החסר מסמל את הניכור שבהוויה התעשייתית והעירונית. האריה הפחדן מסמל את הרדיקליזם של המערב התיכון, המסוגל לשאוג את שאגת התיקון והצדק, אבל רק ביער הסקטוריאלי שלו. ידידיה של  דורותי מלווים אותה לעיר הברקת – וושינגטון שהכל נראה בה "ירוק",  צבע השטר – שם יגלו ש'הקוסם מארץ עוץ', הוא לא יותר מאשר איש קטן ומניפולטור גדול. דורותי, הדמות האנושית היחידה, המסמלת את מה שאמריקה יכולה להיות, היא הראשונה להבין לא רק את מהותו האמיתית של הקוסם מארץ עוץ, אלא גם את האמת היסודית ש"אין כמו בבית". פרנק באום רוצה לומר, שהמחפש את אמריקה הטובה אל ירחיק נדוד. אמריקה כאן, בהישג יד, בבית. או ליתר דיוק: אמריקה – ולמעשה כל מקום אחר – מתחילה בבית. בחיים הראשוניים והיום-יומיים. הפרנסה, הבטחון, השכנות, והעתיד.
את הסיפור החביב על דורותי פרסם באום בעיצומה של מערכת הבחירות הראשונה שהתקיימה בארה"ב במאה העשרים. אחד ויליאם מקינלי, הנשיא הרפובליקני המכהן, נבחר בהפרש קטן לתפוס שוב את כיסאו של 'הקוסם מארץ עוץ'. כמה חודשים לאחר מכן, נרצח מקינלי בידי אחד האריות מוגי הלב, אנרכיסט מהמערב התיכון. רצח מקינלי לא תפס מקום בזיכרון, פשוט מכיוון שרצח לינקולן ורצח קנדי מאפילים עליו. אלא שמנקודת המבט של החיים הממשיים, לרצח מקינלי היו השלכות מרובות, כפי שהיו ויהיו השלכות כאלו לכל רצח של כל מי שעומד ויעמוד בראש מדינה כלשהיא. את מקומו של מקינלי תפס תיאודור רוזוולט, אחד מהקוסמים הפוליטיים הגדולים בכל הזמנים. לא היה כמו רוזוולט, "תדי" בפי העם, לשנינות מניפולטיבית העושה מהדימוי עיקר ומהמציאות תפל. כך בעניני חוץ כמו הפיליפינים, מלחמת רוסיה-יפן ומשבר מרוקו, וכך גם בעניני פנים כמו ריכוזי ההון, שערי המכס ויחסי העבודה. "תדי" ישב כמעט עשור בבית הלבן, אך גם מחוצה לו המשיך להטיל את צילו הארוך על אמריקה.
נעלי הקסם של דורותי
באום כאמור לקח את דורותי למסע של חיפוש עצמי, אליו הוטלה בכוחה האדיר של סופת טורנדו המסמלת את הטלטלה שעברה חברת המהגרים האמריקנית בין מלחמת האזרחים למלחמת העולם השניה: פרוגרסיביזם מול נייטיביזם; חוקה שהבטיחה זכויות לשחורים ונשים מול חוקה שאפשרה קו-קלוקס-קלאן ושוביניזם; חופש ביטוי ללמד את דארווין מול חופש תיאולוגי להיצמד לתנ"ך כפשוטו הפונדמנטליסטי; תביעה לשיבה לנורמליות שקיפלה בתוכה גם בדלנות בינלאומית מופקרת; געגועים לאמריקה האגררית של פעם תוך סגידה להבטחה שבטכנולוגיה החדשה.
 שלושה עשורים לאחר דורותי של גרסת המקור הספרותית, יצרה הוליווד את דורותי בדמותה של ג'ודי גרלנד שרקדה את כל דרכה לעיר הברקת על דרך הלבנים הצהובות, כאשר לרגליה נעליים אדומות. לעומת דורותי הפשוטה והאפורה משהו של ספר הילדים הצנוע, נראתה גרלנד-דורותי זוהרת ונפלאה, והרי זוהר ופלא היו המוצרים שנמכרו טוב מאד באמריקה אחרי משבר 1929. יתכן ובהוליווד בחרו שלא להבין שהקסם בנעליה של דורותי המקורית, היה דווקא בכסף – החומר “silver” ולא השטר. בשנת 1900 ידע באום שקוראיו יבינו שהדרך לבית בטוח עוברת במערכת אשראי רחבה, שויונית ודמוקרטית יותר. ואמנם, שאלת הכסף והאשראי היתה במרכז הדיון הציבורי באמריקה של 1900. השמרנים רצו להדפיס שטרות כמידת הזהב שרבץ במרתפי הבנקים, בעוד שמבקריהם רצו שכמות השטרות תשקף את כמות הכסף המצוי במכרות. במלים אחרות, השמרנים דגלו במערכת אשראי צרה, ומתנגדיהם דגלו במערכת אשראי רחב. לשתי אסכולות כלכליות מנוגדות אלו היתה כמובן תמונת חברה -  ותמונת 'זהות' - מנוגדות בתכלית.
ב-1929 התרסקה האסכולה השמרנית יחד עם הוול-סטריט. השפל הביא אל כס הקוסם את רוזוולט השני, שהנהיג באמריקה 'סדר חדש'. אחד המבצרים האחרונים של השמרנים היה הוליווד, ולעת הזאת מאבקם יתנהל במישור הדימויים יותר מאשר בשדה החברתי והפוליטי. לא פלא שנעלי הקסם של דורותי יצבעו באדום של המיסתורין הנשי, במקום ב"כסף" של הכוח הפוליטי.  "הסדר החדש" שנולד לאיטו לאחר 'השפל הגדול', עתיד היה לשקם את האמון ההדדי באמריקה, ולשמר אותו במידה ידועה של הצלחה, עד לסוף שנות ה60-'. העקרון שעמד מאחורי 'הסדר החדש' היה פשוט כמו סיפור ילדים: אמון הדדי מתחיל ביחידים, וחיים של סדר מתחילים בבית. כל בית. אלא שכדי שכל יחיד יבסס את בטחונו בביתו הפרטי, חייבת לקום מערכת רחבה ואוניברסלית עד כמה שניתן. סדר חדש כזה לא יכול להיות עדתי, גזעי או 'אתני', אלא  סדר תבוני היוצא מהאדם – כל אדם – ושב אליו.
אמריקה כמשל
זה כמה שנים נושבת כאן בארץ שלנו רוח רעה וחזקה, המאיימת להעיף את הבית הישראלי הרחק מכאן. יש הרוצים שהבית הישראלי יעוף ויהיה לאמריקה. כמה וכמה "אמריקות" מחפשים כאן, ולא רק בעלי הסלנג העברי שזה מכבר הכניסו את ההכרזה "אמריקה!" לשפת הרחוב, בבואם לתאר ענין מוצלח במיוחד. אנשי 'חוקה לישראל' רוצים חוקה ליברלית "כמו באמריקה". את חוק הבחירה הישירה "הנשיאותי" הם כבר עיצבו כאן "כמו באמריקה". האקטיביזם השיפוטי הוא עוד צעד ענק באותו כיוון. הולכים ומתרבים אזרחי ישראל הרואים את יחסיהם החברתיים דרך המשקפיים המשפטיים, "כמו באמריקה". ולצד "האמריקה" המשפטית-פוליטית-חברתית, צומחת לה כאן עוד "אמריקה", זו הכלכלית. רוח ההפרטה כבשה לה בחסות כהני הגלובליזציה וה'מילניום' מקום מרכזי בתודעה הציבורית הישראלית, המתייחסת – "כמו באמריקה" – באדישות לעוני המנוול ולמשכורות העתק, לבתים הנרטבים בכל חורף תל-אביבי ולארמונות של קיסריה. "תמיד היו עניים" היא הרי נערת הליווי של סיסמה אחרת, "מי רוצה להיות מליונר".
והתרבות לא נותרת מאחור. ולא מדובר בענין המוכר של "האמריקניזציה" של שמות החנויות, לוחות המשדרים וצורתם של בתי הקולנוע – ענינים חשובים לכשעצמם  - אלא בענין עמוק הרבה יותר. כאילו כתגובה לביטול העצמי אל מול המקדונלדס, האינטרנט והגלובליזציה, עולה כפורחת הנהיה אחר "יהדות", כשהדגם הוא שוב, "אמריקה". שהרי שם, מעבר לים, שוכנת לה לבטח יהדות אמריקה היוצרת "כמו בבבל". בעוד אנו תקועים כאן עם "הנרטיב הציוני" שדיכא לא רק ערבים, מזרחיים ונשים, אלא את השכל היוצר הגלותי במהותו – שכן איך תתכן יצירה חופשית ללא ריחוק וניכור, כלומר גלות? – הנה יהודי אמריקה שולחים ידיהם בכל תחומי היהדות. באמריקה יש תנועה אדירה של קבוצות לימוד וולונטריות, המקיימות בגופן את ההכרזה שכאן בארץ היא רק סיסמה: "עם הספר". קהילות קהילות של יהודי בבל החופשיים, לומדים הכל, מ'הומוסקסואליות במקרא' ועד 'תיקון העולם בקולנוע היידישיסטי'. וכאילו אין די בכך, בהשוואה לקרתנות ולצעקנות הישראלית, הרי שיהדות אמריקה היא מופת לסובלנות המתקיימת שם בין "הזרמים". אך גולת הכותרת של המשתוקקים לאמריקה היא הרב-תרבותיות. הנוסחה החברתית-תרבותית-פוליטית הזו שתשים קץ לנוסחאות כולן. איש תחת גפנו התרבותית ותחת תאנתו העדתית. "כמו באמריקה" חרדים-ישראלים וערבים-ישראלים ורוסים-ישראלים ומזרחיים-ישראלים ואולי אפילו ישראלים-ישראלים. הרב-תרבותיות, אם רק תיושם, תקדם על פי טענה רווחת את החברה הישראלית מהיותה "חברה של בוגדים" בלשונו של העיתונאי אמנון לוי, לחברה של אנשים נאמנים לתרבותם שלא ויתרו על מורשתם וזהותם, ועוד בשביל איזו ישראליות בן-גוריוניסטית, מפא"יניקית אשכנזית וצברית ר"ל.
עוד לא קם לנו הפרנק באום הישראלי שיתרגם את הנהיות הללו ל"אמריקה" לשפת האלגוריה של ספרות הילדים. חוואים ופועלים אמנם כבר כמעט אין פה, אבל יש די והותר אנשים חסרי שכל, חסרי לב, ומוגים. שאלת הכסף או הזהב כבר חלפה מן העולם הכלכלי-פוליטי, אבל הקשר בין אפשרויות חומריות לקיומה של חברה חופשית חזק מאי פעם. 'קוסמים' לא חסרים לנו בארץ הזו, אך תכנית שתשים את הכלכלה והפרט בגבולות החברה חסרה ועוד איך. וחסרים גם מעט שכל ישר, לב טוב ואומץ ציבורי, תכונות אנושיות הנגזרות מהתבונה, שלמרות הקמים עליה בשם מסורתניות לסוגיה או ניהיליזם למיניו, היא היא תקוותו היחידה של המין האנושי. תבונה, תבונת כפיים, תבונת לב, תבונת שכל – אלו המרכיבים באמצעותם ישרטט איש הדמיון את דמותה של החברה הישראלית השבה הביתה.
אין כמו בבית
והבית, מעבר להיותו סמל הסמלים של הזהות העצמית ושל הוודאות והחום, חייב לשמש כנקודת מוצא לדיון בעתידה של חברה אנושית כלשהיא, כמו החברה הישראלית. "אין כמו בבית" אומרת דורותי בסוף הסיפור, ומזמינה אותנו בכך לבדוק מה יש בכל בית, בקנזס או ברמת אביב, בניו יורק או בקרית שמונה. איך נראים חייהם הממשיים של כל דורותי. מה סיכוייו של כל אחד מהדורותי'ז של הדורות הבאים. כיצד נראים מרכיבי חייהם הממשיים: פרנסה, חינוך, בריאות, בטחון פנים וחוץ, ומעל לכל, אפשרויות לעתיד קרוב ורחוק. את הפילוסופיה החברתית הפשוטה הזו ניתן לחלץ מנסיון חייו של כל ילד. מאותם אלו שנהנים ממידה ידועה של וודאות, סדירות, בטחון, אהבה, עתיד וכבוד, כמו גם מאלו שלא נהנים מאלפבית אנושי זה. רק עיוור, חרש, שוטה או רשע לא ידע או לא ירצה לתרגם את מרכיבי "האין" לשפת "היש".
מבחינות רבות – הגודל, העוצמה, הקצב והגיוון - סיפורה של אמריקה איננו הסיפור שלנו. מבחינות אחרות, "סיפורה" של אמריקה הוא גם לא הסיפור של אמריקה, אם ב"סיפור" הכוונה לדימויים ולסיסמאות, ולא לדברים כפי שהתרחשו. שהאמריקאים נוטים להתרפק על עברם , אם בספורי ילדים ואם בקולנוע הוליוודי, הרי זה ענין ידוע. יתכן וקצב החיים לא מאפשר להם יותר מאשר לשוחח אחד עם השני בדימויים וסיסמאות, ואולי טענה זו כולה היא עוד דימוי. כך או אחרת, מבחינת החברה הישראלית, גם אם קצב חייה כבר דומה מאד לזה האמריקאי, דיון ציבורי הבנוי על דימויים וסיסמאות הוא בבחינת מותרות.  יש מה ללמוד מאמריקה, בדיוק כפי שיש הרבה מה ללמוד משוודיה, יפן, צרפת ויוון. ואם ללמוד, אז ללמוד. ואין כמו מבט השוואתי – במימדי הזמן והמרחב – כדי לפתוח אופקים ולקבל השראה. אמריקה של תדי היא לא אמריקה של וילסון. אמריקה של המערב התיכון היא לא אמריקה של הדרום. שוודיה במאה ה16- היא לא שוודיה של המאה העשרים. 70 פנים לגלובליזציה, ויותר מדרך אחת לארגן תחבורה, שוק, דמוקרטיה, חינוך או בריאות.
ובכל מקרה – ותמיד - אין לימוד ללא נקודת מוצא, כפי שאין לימוד ללא נקודת יחוס. ונקודת המוצא של הבעיה הישראלית היא היותו של העם היושב בציון, עם של מהגרים שברובם הגיעו הנה מארצות של 'עולם שלישי', כלומר נטולי נסיון דמוקרטי. ונקודת היחוס היא מידת נגישותם של המהגרים היהודים וצאצאיהם למרחב האפשרויות של הציויליזציה המודרנית. ואין ברירה אלא להגיע למסקנה שלמרות ההישגים הברורים הניתנים למדידה ביחס לנקודת המוצא ונקודת היחוס גם יחד, הדמוקרטיה הישראלית תלויה על בלימה. ולכן, לא אקטיביזם שיפוטי צריך כאן, כי אם אקטיביזם של סולידריות חברתית. לא כלכלה חופשית ומופרטת צריך כאן, אלא כלכלה חברתית. לא 'בבל' צריך כאן, כי אם 'ירושלים' – ואם בסמלים עסקינן, אולי אפילו לא 'ירושלים' אלא מספיק 'חיפה' (או 'אשדוד' כפי שהציע פעם עמוס עוז). לא רב-תרבותיות צריך כאן, אלא שכל ציבורי ישר. והשכל הישר הרי מבין מה שמבין כל ילד: החיים מתחילים ונגמרים ביחיד. אלא שבמציאות הזו, מכיוון שכל יחיד תלוי לקיומו הפיזי באופן מוחלט בציבור, הרי שככל ש"הציבור" יהיה רחב ופתוח יותר, כך גדולים סיכוייו של היחיד לחיים של כבוד.
חברת המהגרים הישראלית תהיה חברה חופשית אמיתית ויציבה יותר, ככל שתעמיק ותכה שורש הישראליות הרחבה של השכל הישר. הקושי בהגדרת הישראליות לא מוכיח את אי קיומה. ישראליות היא סך כל המאמצים ליצור כאן תנאים לחיים של חופש וכבוד. האיום על הישראליות נובע מדיון בחלופות השקריות – אשליית "אמריקה" מחד גיסא והעדתיות המדומיינת מאידך גיסא. שתי אלו הן חלופות שקריות לא רק בשל אי הלימתן את עקרונות כינונה של חברה חופשית ומאפשרת. אשליות מדומיינות אלו מסיטות – מעצם הגדרתן ככאלו – את תשומת הלב מהבית הממשי, אל ממלכות של קסם הזוי. לא זמן אחר נחוץ לנו, וגם לא מקום אחר. הזמן שלנו ממשי – זמן החיים – כמו גם המרחב. ממשותו מתחילה ונגמרת בבית.