כופרת מוסרית למופת מאת רינה יצחקי

אייאן חירסי עלי, כופרת, כנרת, זמורה, ביתן, 2008,
תקציר
מה מביא אישה צעירה, סופרת, חוקרת, מדינאית למַתֵג את עצמה ככופרת?
ואילו הייתי דתית – עד כמה דתית הייתי? מתוך שאיפה לשלמות, כפרפקציוניסטית ללא תקנה -מן הסתם הייתי מבקשת להיות מאמינה טובה ככל האפשר. מצב דתי כזה  משתלט על כל תחומי החיים, וגורם לתחושה ולידיעה כי אין מקום, אין פינה "לא דתית" בך כשאת דתית, ואין דרך להשתחרר מן המחויבות עד כדי שעבוד למצוות, להלכות, ולזקנים. מידה מסוימת של עצמאות שיש בי, הייתה מכבידה עלי בקבלת דעות שלא הבנתי את טעמן, ואני עצמי לא הייתי שותפה לקבלתן. הקושי העיקרי בעיני טמון דווקא בטוטאליות ובתלות המוחלטת.
בהיותי מאוד עצמאית וסקרנית, הקושי העיקרי טמון בידיעה, שלהיות מאמינה טובה, פירושו לוותר על החירות, בהנחה שילדים שנולדים אל חיק הדת – כל דת – אינם חופשיים לבחור באופציה הדתית, פירושו לוותר על חופש בכלל ועל חופש המחשבה בפרט. האם הייתי יכולה להאמין מבלי לשאול שאלות?... האם בתנאים כאלה בכלל מתפתחות עצמאות וסקרנות?

"כופרת" הוא עדות אישית, שבמרכזה סיפורה של ילדה סומאלית, שמאפיין ככל הנראה את חייהן של ילדות ומשפחות רבות בארץ מיוסרת זו.
 סומאליה היא המדינה המזרחית ביותר באפריקה ואחת העניות ביותר בה.. תיאורה של הילדה הסומאלית משתרע גם על ארצות אחרות באפריקה, אליהן נדדה כפליטה. בעדותה, היא מתארת ומאפיינת את החינוך המשפחתי והמוסדי שהיא,  אחותה ואחיה קבלו. החינוך בבית ובבית הספר מתאפיין בענישה גופנית והשפלה ללא גבול, שבשיאן טקס אכזרי לכריתת הדגדגן, (= קליטורקטומי, בלע"ז, המתקרא "מילת נשים" כדי לשוות לו ערך דתי מקובל בתרבות) הטקס נערך לכל שלושת הילדים על ידי הסבתא, בבית ולא בבית חולים, ונוסף לזאת - נישואים כפויים. אייאן חירסי בורחת מגורלה להולנד, בה היא מקבלת מקלט מדיני, ומאוחר יותר אף נבחרת לפרלמנט ההולנדי, ויוצרת יחד עם הבמאי תיאו ואן גוך - את הסרט "כניעה"
שמביא לרציחתו האכזרית של ואן גוך ולרדיפה, תוך איום על חייה של איאן תירסי עלי עצמה, וגם למהומות אתניות דתיות ברחבי הולנד.  סיפורה של תירסי מעורר צורך דחוף לבחינה מחודשת של המשנה הפוליטית והיחס של החברה ה"נאורה" – אירופאית, מערבית, דמוקרטית, הומניסטית - לבעיות שמתעוררות עם גלי ההגירה, הבריחה והפליטים המגיעים למדינות המשייכות עצמן לתרבות זו. במיוחד מתחייב השינוי לנוכח, מאמצי ההשתלטות של האסלאם הפונדמנטליסטי, לצד המשמעות המעשית של הגישות הרב-תרבותיות, הרווחות לאחרונה בחברה המערבית. .

שלבים ותהליכים של שינוי
כתב העת "יהדות חופשית" עוסק מזה שנים בהיבטים רבים ומגוונים של הכרת היהדות כתרבות. מתוך כבוד והוקרה לעדותה המרתקת של סופרת המגדירה עצמה ככופרת, ניתנת בזאת במה לתיאור תהליכי החילון שעברה בדרכה מדיכוי קיצוני לחירות אישית; מתלות מוחלטת לאוטונומיה; מאישה נשלטת – למנהיגה. בספרה של אייאן חירסי עלי היא משתפת אותנו בכמה תהליכים שמתרחשים ומשתלבים זה בזה. השלבים שעברה בנפתולי חייה ניתנים לתיאור באמצעות אבחנות נוספות על אלה שצויינו לעיל, בהן -
• תהליך גדילה והתפתחות מילדות לבגרות
• מעבר מדפוסי-חיים של חברה אפריקאית שבטית – פגאנית - פנאטית ומסורתית לאלה של חברה מודרנית באירופה וארצות הברית.
• מהשכלה אלמנטארית מצומצמת ומוגבלת – להרחבת אופקים ברמה אקדמית גבוהה
• התפכחות מאמונה מוחלטת, קיצונית ופונדמנטליסטית, לספקנות ולאתיאיזם
• התפתחות תודעה פמיניסטית – מהמקום שיועד לה כאישה נחותה בחברה פטריארכאלית פאנאטית, למנהיגה במדינה דמוקרטית מודרנית.
 לא כל התהליכים צוינו כאן, אך נראה, שאייאן מצוידת במגפי קפיצת הדרך... תהליכים אלה, שנמשכים בדרך כלל מאות בשנים, מתרחשים כאן, באדם אחד, באשה אחת, בדור אחד – במהלך חייה –  החל מילדות במשפחה שבטית בסומאליה, המשך ברדיפה ובריחה - הגירה ונדודים - בארצות אפריקה, ועד לקבלת מקלט מדיני כפליטה בהולנד, רכישת השכלה גבוהה, והפעלת שיקול דעת מושכל לגבי הדרך והערכים החשובים לה. עד היבחרה כחברת פרלמנט בהולנד – וגירוש נוסף מהולנד לארה"ב, שם היא חיה היום, תחת איום מתמיד על חייה  - והיא רק בת ארבעים.
סיפורי ילדותה של איאן בסומאליה, שמהווים עבורי, כחוקרת זכויות הילד ומעמדו בחברה, עניין מיוחד, מעבירים לנגד עיניי ילדות בלתי אפשרית, מאויימת, מוכה ומנוצלת, ילדות שלא רציתי מעולם להאמין בקיומה. ואולם, פרט לתיאורים מצמררים אלה מתארת אייאן חירסי עלי  את דרכה מאמונה שלמה ומוחלטת, בהתחלה תמימה ואחר כך מושכלת, מאמונה ב"אללה שאין שני לו" – להרהורי כפירה  ועד לכפירה מוחלטת: 
"חשבתי רבות על אלוהים, כיצד לשאת חן בעיניו, ועל היופי שבצייתנות ובכניעה. ניסיתי לדומם את מוחי עד שיהפוך לשרת פשוט של רצונו של אללה ושל דברי הקוראן. אבל נראה שמוחי התעקש לסטות מדרך הישר" ( עמ' 122).

אייאן פותחת בפנינו את עולמה הפנימי - הרגשי מתוך התנסותה האישית בתהליך חילוּן ייחודי ואישי, שמקפל בתוכו מעברים מורכבים ומתמשכים ממצב דתי פונדמנטליסטי לחירות מוחלטת מדת. המעבר הזה מקביל להשתחררותה של הנפש מן החינוך הסמכותי הקפדני, ממשמעת וצייתנות כילדה וכאישה, אל חיים עצמאיים. ממצב של תלות מוחלטת למעמד של מנהיגות. ממסורתיות למודרניות.

אייאן חושפת את האירועים שהשפיעו עליה, והוליכו אותה לחקר הקוראן, כבֵּרוּר שמעורר סימני-שאלה רבים שמטרידים אותה ומערערים את אמונתה. יחד איתם עולות גם הספקנות והתהייה הרציונאלית על מהות האל וקדושתו המוחלטת:
"היה לי צורך להתעמק בשורשי אמונתי. כל הנערות האחרות הסתפקו בקבלת חוקי הדת שלנו כלשונם, אבל אני הרגשתי צורך להבין אותם...היה לי צורך להשתכנע שהאסלאם אמת". (עמ' 133 ).

דווקא הפעילות הדתית וההכוונה הגורפת אל הדת, שדומה לתעמולה יותר מאשר ללימודי דת -  שהיא חוותה כילדה וכנערה - פעילותם של "האחים המוסלמים", בתי הספר לקוראן, דרכי ההוראה הפשטניים, והליכי שטיפת המוח - הם אלה שמעוררים את הספקות.

דווקא בני אדם שדבר האמונה בפיהם אך לא בהתנהגותם – הם שמביאים את אייאן להעמיק את ההתבוננות בחייה ולבחון אותם שוב ושוב. בגיל 17 אייאן נכנסת לוויכוח גלוי עם המרצה המבוקש ביותר בקהילה - בּוֹקוּל סָאוּם, שלדבריה היה פנאטי, אפילו בקנה מידה של קנאי דת. הויכוח הסתיים בצעקה של בוקול סאום:
"אסור לך לפקפק בדברי אללה! כוונתו נסתרת. השטן מדבר אלייך, ילדה! שבי מיד!" ( עמ' 135 ).

אייאן כמו כל הילדים  וגם המבוגרים בסביבתה, נתונה להטפה ולשטיפת מוח מתמדת. אמה מביאה לה "מוּעֲלִים", מורה, שילמד אותה את עיקרי האסלאם, שולחת אותה ל"מַדְרָשָׂה" בית ספר לקוראן, בו -
"על כל שגיאה חוטפים מכה על הידיים או על הרגליים עם מקל דק וחד. בשביל אייאן, מכות הן עניין שבשגרה, עניין  נורמטיבי, והיא עוברת מהמכות ללמידה כאילו חד הם.. לא היה שום דיון במשמעות. לעתים קרובות לא היה לנו מושג מה פירוש המילים." (עמ' 98)
כך מעידה הילדה הסומאלית הקטנה, לא ממש לומדים אין הסברים, נימוקים, דיונים אלא שינון, אין לבטים אלא אמיתות ברורות והחלטיות. אין מקום לערער או להרהר על הכתוב.
אייאן שנמצאת תחת השפעה של מורה כריזמטית ביותר לקוראן האחות עזיזה, מאמצת לעצמה מרצון את תכונותיה:
"רציתי להיות כמו האחות עזיזה. רציתי להיות טהורה, וטובה, ולשרת את אללה, התחלתי להתפלל חמש פעמים ביום... רציתי להבין טוב יותר כיצד לחיות את החיים שאללה, הצודק לאין שיעור, רוצה שאחיה" (עמ' 112 ). 
מעבר לרצון התמים הזה אייאן נסחפת בהתעלות נפשית רליגיוזית ומרגשת:
"אני הייתי כוכב אלוהים. כשפשטתי את ידי, הרגשתי שאני יכולה לעוף"(עמ' 112 ) . 
אולם, אינטואיציה נדירה של צדק  אינה נותנת לאיאן להמשיך ולקבל את הקוראן וציוויו כפשוטו.
"האחות עזיזה אמרה לנו שחובתנו לְאַסְלֵם את בנות כיתתנו הנוצריות...
ניגשתי אל האחות עזיזה ואמרתי,
"הבנות האחרות מסרבות להתאסלם. הוריהן לימדו אותן דתות אחרות. זאת לא אשמתן, ואני לא חושבת שזה הוגן שהן תישרפנה בגיהינום." ... כל הנושא הטריד אותי. אם אללה ברא אותנו, ולפני לידתנו הוא קבע אם נמצא את מנוחתנו בגן-עדן או בגיהינום, למה עלינו לטרוח לנסות להמיר את דתן של הבנות האלה, שגם אותן ברא אלוהים כמות שהן?" ( עמ' 113-114).
לא הקושי הממשי הכרוך בשמירת המצוות ובמספר התפילות הרב מעורר את הרהורי הכפירה, ולא הכאב והסבל, גם לא נהייה אחר מנעמי החיים. אייאן, ספק ילדה ספק נערה, כופרת משום תחושת אי צדק שהולכת ומתגברת בה נוכח אירועים משפחתיים או מדיניים תחושת הצדק והמחויבות האישית שלה מכוונים את פעילותה תוך סיכון, וּוויתור מוחלט על נוחות אישית.
"... אם אללה הוא כול-יכול ורב עוצמה, מדוע אינו הופך פשוט את הכופרים למאמינים ושולח אותם לגן-עדן?" ( עמ' 123)
אייאן יוצאת להציל את בני משפחתה מן הקרבות בסומאליה תוך סיכון רב. היא עושה זאת בהצלחה, אך המראות שהיא רואה - הלחימה, ההרג,  מחזקים את ספקותיה בקדושתו  וצדקתו של האל. התובנות של אייאן מביאות אותה לחשיבה והבנה שלא יעלו על הדעת במקום, בזמן ובחברה בה היא חיה. חברה, בה כל ערעור ושאלה או שינויים בהתנהגות הנגזרים מהם, גורמים לנידוי ולהשפלה נוראים. השמלה שעליה ללבוש אינה שאלה של אופנה, אלא שאלת חיים ומוות. היא מסמלת ואולי גם מסמנת את לובשת השמלה כ"אחת משלנו" שהולכת בתלם - או - כמורדת / כופרת שאין לה מקום בחברה.
בתהליך ההתפכחות של אייאן כרוך תהליך מכאיב של התנתקות מהמשפחה שלגביה היא חשה אחריות ואהבה רבה. הכבוד שהיא רוחשת לאביה אינו מאפשר לה להתנגד לחתן שהוא מביא לה אך הכרתה הצלולה אינה מאפשרת לה לקבל את הבעל שאביה "בחר" לה.
"אמרתי: אני לא מתכוונת להינשא לאדם זר!" ... - אבל אפילו לא פגשתי אותו!" יללתי.
(עמ' 214 ).
"אתה אב לבנות ואני מחפש כלה"... והשניים התהלכו במסגד והכריזו על השידוך הנפלא, מתת אלוהים... כלל לא עלה בדעתם לשאול מה אני חושבת." (עמ' 215).
תחושת הצדק והאמונה בעצמה, הביטחון שזה לא מגיע לה - הם שמוליכים אותה אל מחוץ לחברה המדכאת. בדומה לברון מינכהאוזן¹ , אייאן מחלצת את עצמה מן הבור. וזו מלאכה מורכבת ומסוכנת.
לא רק בני המשפחה המורחבת לדורותיה ולמקומותיה אלא השבט כולו, נזעקים נגדה כפי שהיו במקרה אחר נזעקים לעזרתה אילו נפגעה. "נזעקים נגדה" זה לא רק במילים או בשכנוע "נזעקים נגדה" פירושו ממש להכותה נפש, ולהורגה. דינם של כופרים על פי הקוראן הוא מוות. את הרדיפה המאורגנת הזאת  חוותה אייאן שוב ושוב. ככל שאייאן מתבגרת, היא יותר ביקורתית כלפי האסלאם:
"זה לא חייב להיות כך. המערב עבר תקופות של מלחמה ורדיפות דתיות, אבל אחר כך החברה נחלצה מאחיזתה של הדת המאורגנת... למעשה, חשבתי, יש לנו מזל: יש עכשיו ספרים רבים כל כך שמוסלמים יכולים לקרוא ולעשות את הקפיצה² אל הנאורות, בדיוק כמו שעשו היפנים... כדי שאוכל לחשוב כך הייתי צריכה לבצע את הקפיצה  ולהאמין שהקוראן הוא יחסי – לא מוחלט, לא הברות שהגה אלוהים כלשונן, אלא רק ספר. הייתי צריכה להכחיש את תפיסת הגיהינום שמוראו גרם לי תמיד לחשוש מביקורת כלשהי על האסלאם" (עמ' 335).

הכפירה הרציונאלית:
 מפעם לפעם מתחזקת דעתה של איאן בדבר הטעות הנוראה – העובדה שהאסלאם אינו מוכן לעבור  תהליך של הארה (enlightenment) התהליך שדתות אחרות עברו ובכך הצליחו להתגבר על מלחמות בלתי פוסקות ביניהן ולהגיע לקדמה והתפתחות. האחים המוסלמים מושכים את האסלאם אל עברו הקדום.

אייאן מגלה גם אינטואיציה הומאנית: הספקות הטורדים אותה אינם תולדה בלעדית של הקושי והסבל שהם מנת חלקה, האמפתיה לסבלם של אחרים, היא שחושפת בפניה את יחסו של האסלאם אל לא מוסלמים, ולגלות חמלה.
"... הייתי חושבת: למה? אם אלוהים וחנון מדוע הוא דורש לתלות את ברואיו בפומבי? אם הוא רחום, מדוע על הכופרים לרשת גיהינום? אם אללה הוא כול-יכול ורב עוצמה, מדוע אינו הופך פשוט את הכופרים למאמינים ושולח אותם לגן-עדן?" (עמ' 123 ).

הכפירה העקרונית מוסרית
כופר-בעיקר דינו מוות. במבחן הדיפרנציאל הסמנטי³ המושג כפירה היה מקבל קונוטציה שלילית. אך הצרוף הלשוני הזה  נכנס לשפה בתחומים שונים ולאו דווקא דתיים.  הוא  מודבק לנונקונפורמיסטים, למי שאינם הולכים בתלם שמתווה להם החברה, האמונה. כופר הוא מי שמגלה מעורבות, יוזמה, בקורת וסקרנות. במחשבה נוספת – כופר הוא מי שמגלה חשיבה עצמאית מקורית. מי שמעז להציע פתרונות חדשים, מי ששואל שאלות, מי שמבקש להבין את הסיבות והמניעים, שאילת שאלות היא המצב הטוב ביותר ללמידה ולהתפתחות. מכאן, שללא "כפירה", בֵּרוּר,ספקנות, וחקירה – אין בעצם התפתחות. וכבר שמענו את הפירושים המאוחרים שניתנו לפסוק: "חדש אסור מן התורה".

המצב הדתי כגורם מעכב בהתפתחות הפרט ובהתפתחות החשיבה הקולקטיבית, המצב הדתי של האסלאם הפונדמנטליסטי, ההולך ומשתלט על מדינות אפריקה כמו סומאליה, אתיופיה קניה ואחרות, אינו מכיר בכל אלטרנטיבה דתית  ותרבותית ואף אוסר על מגע איתה או חשיפה אליה, גורם למאמיניו לחיות בעולם הרמטי בו אין יוצא ואין בא. יש פחד וחסימה מפני קבלת השפעות או זרימה הדדית של רעיונות, ומפני היכולת לתת ביטוי למחשבות ורעיונות עצמאיים, המכוונים להבנת אושיות הקיום של היחיד והקבוצה אליה הוא משתייך. חשיפה למדעים – עלולה לערער את האמונה באֵל כל יכול. עולם זה מתעלם מן השונות האינדיבידואלית, מן  ההבדל בין ילדים ומבוגרים ומצרכיהם הייחודיים של ילדים על מנת להתפתח, ולממש את הפוטנציאל הגלום בהם. האפשרות לשאול, לבחון, לבאר הן מיומנויות חשיבה גבוהות לעומת האימה והפחד שמכריחים בני אדם – צעירים במיוחד להתנהג "כראוי".
"(אי)מָא לימדה אותנו לומר אמת כי אחרת ניענש ונגיע לגיהינום.
  אבינו לימד אותנו להיות ישרים כי האמת טובה בזכות עצמה" (עמ' 63 ).
האבחנה הזאת אינה מתמצית בהבדלי הגישה של אימא ואבא. היא משקפת עמדה שרווחת בחינוך – הביתי המוסדי והקהילתי – שבכולם שלטת גישתה של האם. עמדה זו החותרת להשיג את הנאמנות המוחלטת לדת – אסלאם ונצרות⁴  כאחד – על ידי הפחדה ואיומים. תופעה זו – שמקורה לא רק בחינוך הדתי, אלא במקורות הדת עצמה, בקוראן - פוגעת בהתפתחות השיפוט המוסרי אצל הילד. כפי שקבע קולברג⁵  – השלב הנמוך ביותר של התנהגות מוסרית נובע מפחד מפני העונש הצפוי, ואילו השלב הגבוה מקורו בתובנה עמוקה של ערכי יסוד. קולברג מתנגד להטפה וקורא לפיתוח של כושר השיפוט הרציונאלי, בצורה מוּבְנֵית, על ידי הצגת דילמות מוסריות כחלק מתוכנית הלימודים. מתוך הנחה שפיתוח זה הוא המפְתֵח לעיצוב עצמאי של ערכי מוסר בעלי אופי אוניברסלי.

שיטתו החינוכית של האסלאם פוגעת בהתפתחות של מיקוד שליטה פנימי, מצמצמת ומגבילה את מושג האחריות ואת  אחריותו של היחיד לגורלו, ומציגה במקומם את המזל, הגורל ואצבע אלוהים. גישה זו מגדלת אנשים שנסחפים בקלות אחר מנהיג חזק,  שמחליף עבורם את דמות האב הסמכותי. מן המפורסמות הוא שילדים לאבות סמכותיים מחפשים בהתבגרותם מנהיג חזק שאליו הם מעבירים את נאמנותם, המבוססת על כניעה ותלות.

שיטת החינוך של האסלאם אינה אלא יצירה של המונים נבערים מדעת. מדאיג ביותר האופן שבו בונה האסלאם את ערכי הרוח – במיוחד בשנים המעצבות ומכוננות את חייו של האדם הצעיר:
"שמענו הכול על אודות הגיהינום. זה היה עיסוקו העיקרי של בית הספר לקוראן:      הגיהינום וכל הטעויות העלולות להוביל אותנו לשם. הקוראן, מונה את עינויי הגיהינום בפירוט מוחשי: פצעים, מים רותחים, עור מתקלף, בשר חרוך... אש התמיד שורפת אותך לנצח נצחים... הפרטים האלה מהממים אותך, מוודאים שתציית". (עמ' 106-107 )
המודעות לסבל של הילדים והידיעה, לאן חינוך כזה מוביל צריכה להטריד כל אחד מאיתנו. הידיעה שהחינוך הדתי פוגע ומגביל את התפתחותם של הילדים בהיותו מנוגד לתפישת החינוך האיכותי⁶ שמטרתה  העיקרית היא פיתוח מלוא הפוטנציאל הגלום בילד. אך מעבר לשאלת החינוך, ומעבר לפגיעה בבריאות הגוף והנפש, ובזכויות היסוד של הילדים – מציקה שאלת קיומם של המונים נבערים מדעת ונשלטים על ידי מוסכמות – מפחידים ומאיימים על עצם הקיום.
מה היה לאייאן לומר על כך?
אייאן הצעירה מייחסת את החינוך הנוקשה לקוראן ולממסד הדתי. לאור ספקותיה והסתייגויותיה, היא בודקת ומשווה את הכתוב בקוראן אל הכתוב בחֲדִית – הפרשנות לקוראן. היא מוצאת שחלק ניכר מ"הרעיונות החינוכיים ערכיים" מקורם בקוראן עצמו. ברור שגם הממסד הדתי ודובריו תרמו לא מעט למצבם הקשה של ילדים ונשים.
איך מתמודדים עם דת כל כך נוקשה?
במשך שנים, אוספת אייאן בתודעתה את הספקות מצד אחד ואת הידע מצד שני, והיא מדחיקה אותם - תוך שמירה על כללי המשחק כראוי לנערה מוסלמית. אולם ספקותיה הולכים ומתעצמים, ויחד עם הנישואים הכפויים מיוזמתו של אביה האהוב, הם מביאים אותה לנקיטת צעדים מרחיקי לכת תרתי משמע: גם לאובדן האמונה והתרחקות מהדת המאכזבת, וגם להתרחקות פיזית וגיאוגרפית. היא בורחת ומקבלת מקלט כפליטה בהולנד.