לא אחת יצאנו בעבר בטענות קשות כנגד אישים ומנהיגי ציבור ישראלים, שמתייחסים בכבוד-יתר ובגינוני התרפסות והתגמדות אל "רב" כאל אישיות מכובדת מעצם היותו נושא תואר זה ^2,1. תכופות אף שאלנו את עצמנו, ואת כלל המתרפסים, בהם שרים, ראשי עיר, חברי כנסת, נשיאים או "סתם" אנשי תקשורת ומראיינים למיניהם - מהי הסיבה ליחס מיוחד זה. מה יש ב"רב" שמזכה אותו ביחס מיוחד, שכמותו לא מוענק לשום איש-רוח או מנהיג בחברה החופשית? שהרי בכל פגישה בין "רב" לבין מנהיג שאיננו דתי, המנהיג החילוני הוא זה שמתגמד בפני "הרב", חובש לכבודו כיפה לראשו, ולאו דווקא בבית-כנסת, אלא בכל מקום-מפגש שהוא. לעתים נושק את ידו, גם את קצה זקנו או את שולי אדרתו, וכל כולו רטט וכניעה מפני הדמות הדתית, הרבנית, שעמה הוא נפגש.
אין ספק שיש רבנים שאישיותם, חכמתכם ותבונתם מקנות להם מעמד ציבורי מכובד בזכות עצמם ולא בחסדי התואר. אבל היחס הכנוע הגורף לכל נושא תואר "רב" הוא שגוי ברבים מן המקרים. לציבור זיכרון חלש. אפילו חלש מאד. עיון קצר בכרוניקה של העיתונות הכללית משלוש השנים האחרונות בלבד מראה³, שלפנינו כמות עצומה של אירועים, שעניינם חשדות, האשמות, העמדה לדין והרשעות במעשים פליליים של רבנים וכלי-קודש אחרים, המעמידים את בעליהם במדרגה נמוכה מאין-כמוה בסולם הערכים המוסריים. רשימת העבירות היא כה גדולה, שלא ניתן בכתבה אחת להציגן מבלי להלאות את הקורא יתר על המידה. לא נביא כאן, אפוא, את הרשימה האינסופית של עבירות ממון, גניבת כספים, רמאויות, זיופים, הונאות, מתן שוחד ולקיחתו, העלמות מס וניצול פלילי של כספי ציבור, שנעשו בידי רבנים, כמו זו של הרב אריה ויינברג, ראש ישיבת החוזרים בתשובה "לב בנים", שהורשע בדין יחד עם הרב אריה דרעי;  לא נציג את הרשימה הארוכה של קללות, גידופים והשמצות, שרבנים, כולל "גדולים בתורה" - אותה תורה האומרת "לא תלבין פני חברך ברבים" - הוציאו מפיהם הן כלפי יריביהם החרדים, הן כלפי מנהיגים וראשי ציבור או סקטורים שלמים (שופטים, קיבוצניקים, חברי כנסת של מפלגות חילוניות, ערבים וכו') בציבור הישראלי, כמו דבריהם הבזויים של הרב עובדיה יוסף כלפי ראש ממשלה בישראל "ברק נחש צפע, שונא ישראל" (חדשות וואלה, 24.1.2001) או "שונא יהדות ושונא ישראל" (כל העיתונות החופשית, 24.1.2001); לא נתייחס למאבקי הכוח שבין הרבנים בתוך חצרותיהם, כמו הידיעה ממעריב (18.9.199) בדבר מלחמת הרבנים והתצהירים הכוזבים שהפיצו נגד הרב איפרגן. מרבית המידע בתחום זה אינו מגיע לידיעת כלל הציבור אלא נגנז בחדרי-חדריה של החברה החרדית; לא נצביע גם על אלימות פיסית בה משתמשים  רבנים, כמו הרשעתו של טוען רבני ששפך מים רותחים על אשתו וגרם לה כוויה (הארץ, 8.7.1999), גם לא על רצח או סיוע לרצח, כמו הרשעתו של נוילאנדר, הרב של בית הכנסת "מקור שלום" בניו-ג'רסי בעוון הזמנת רצח אשתו קרול (מעריב, 21.6.2000), וגם לא חטיפות, כמו הרב שלמה הלביס, שהורשע בחטיפת הילד שי פימה ב1994- וגורש מארה"ב לישראל (הארץ, 14.5.2000); לא נתייחס לאיומים המושמעים השכם והערב מפי רבנים, כמו, הרב חיים מילר, סגן ראש עיריית ירושלים, שחוייב בידי בית משפט השלום בירושלים, לפצות את חברת המועצה רוני אלוני בסך 16,500 שקלים על הוצאת דיבה ואיומים (ידיעות אחרונות ומעריב, 21.7.2000); לא נביא רשימה ארוכה של מעשי ביגמיה, שנעשו בידי רבנים שנשאו יותר מאישה אחת, או ביגמיה  שאושרה והותרה לגברים אחרים בידי רבנים בכהונתם, כמו המקרה של שלום ברזילי, רב היישוב שער אפרים (מעריב, 11.7.1999), שהורשע על ביגמיה; לא נופלות מאלה במספרן ובמידת חומרתן עבירות פליליות של רבנים, כגון מקרהו של הרב משה מילשטיין  מברוקלין, שנשלח לכלא לתקופה ארוכה לאחר שהורשע במכירה ובהפצה של תרופות הפרייה מזוייפות ומזוהמות (ידיעות אחרונות, 27.9.2000), או כמו פרשיית ה"דיבוק", שהוצאתו בידי הרב בצרי מגופה של יהודית סיגאוקר מדימונה, נעשתה כחלק מטקס מתוקשר היטב בטלוויזיה. לעניין זה ראוי לציין, שהשותפה לדבר עבירה הודתה מאוחר יותר, שהכל היה מפוברק (הארץ, 22.12.1999).
בכתבה זו אתרכז בנושא אחד בלבד - קשה, מזעזע וחמור מאין-כמוהו - עבירות מין ואלימות מינית, שנעשו בידי רבנים, מקובלים וכלי-קודש אחרים, ביניהם בכירים בעדות החרדיות. החומר שיובא להלן הוא לקט חלקי בלבד מהמבחר שפורסם בעיתונות החופשית. כאן גם המקום להבהיר, שמדובר במידע שחרג מבין חומות השתיקה החרדית לעולמנו הפתוח. לעניין זה ראוי להקדים ולומר, כי מרבית פשעיהם של אנשים בחברה החרדית, ובעיקר של רבניהם-מנהיגיהם, עדיין חסויים מעין-כל, והשתיקה שנוקטים ראשי הציבור החרדי, כולל ובייחוד רבנים, מונעת מאתנו להתוודע להיקף האמיתי של העבריינות בחברה החרדית, ולחלקם ותרומתם של רבנים לעבריינות כזאת. דוגמה אופיינית לשתיקה עבריינית כזאת היא שתיקתם של הרבנים אליהו גרוסברג והרב רוזנברג, בפרשת הרב קופולביץ. קופולביץ הורשע בעשיית מעשים מגונים בתלמידיו, והפרקליטות המליצה להעמיד לדין את שני הרבנים הנ"ל, שידעו על מעשיו של הרב העבריין קופולביץ ושתקו (הארץ, 11.10.1999): 
• הרב קופולביץ, לשעבר ראש ישיבת "נתיב מאיר" הורשע בעיסקת טיעון ב12- מקרים של עבירות מין (כל העיתונות החופשית, 11.10.1999);
• רב ומורה בתלמוד-תורה בחיפה, חשוד בהתעללות מינית בילדי תלמוד התורה (הארץ וידיעות אחרונות, 15.1.2001). הרב התעלל בעשרות ילדים בני 5 ו6-, וסולק מהישיבה רק לאחר שההורים התלוננו, אבל מנהלי הישיבה לא דיווחו על כך למשטרה (מעריב, 15.1.2001);
• 175 אנשים העידו בארה"ב נגד רב המואשם בהתעללות מינית בעשרות ילדים (ידיעות אחרונות, 28.12.2000);
•  רב בן 50 מדרום הארץ הורשע בביצוע מעשה מגונה בכלתו לפני יותר מ3- שנים (ידיעות  אחרונות, 7.12.2000);
•  רב מצפון הארץ נידון אתמול בבית המשפט המחוזי בחיפה ל15- שנות מאסר על אונס בתו מאז שהיתה בת 12 (ידיעות אחרונות ומעריב, 26.10.2000);
• רב מצפון הארץ הורשע אתמול באונס בתו מאז היותה בת 9 (חדשות וואלה, 3.5.2000);
• הרב ישראל עבדי, מורה לתורה, הורשע במעשי סדום ב3- תלמידיו, בעת שהכינם לבר-מצווה, והוטלו עליו 12 שנות מאסר (ידיעות אחרונות, 17.5.2000);
• המשטרה מנהלת חקירה נגד הרב מישיבת "מרכז הרב" בחשד שהטריד מינית וביצע מעשים מגונים בתלמידיו (כל העיתונות החופשית, 11.1.2000);
• שני רבנים אחים הורשעו באונס בנותיהם במשך שנים מאז היותן בנות 12: רב מצפון הארץ נידון בבית המשפט המחוזי בחיפה ל15- שנות מאסר על אונס בתו מאז שהיתה בת 12 (ידיעות אחרונות ומעריב, 26.10.2000). אחיו, גם הוא רב, נידון חודש לפני כן ל15- שנות מאסר על אונס בתו במשך 3 שנים (מעריב, 27.11.2000);
• רב ממרכז הארץ מאשם בהתעללות מינית בשני ילדים בני 10, אותם לימד תורה. הוא מואשם בכך, שקשר תלמיד בחבל וביצע בו מעשה-סדום (כל העיתונות החופשית, 30.4.1999);
• רב מראשי העדה החרדית בירושלים נעצר בחשד, שבמשך שנים התעלל בילדיו (מעריב, 8.10.1997).
שלושה מאפיינים משותפים למרבית האירועים ברשימה זו: (א) רובן המכריע של עבירות המין שצויינו כאן נעשו בילדים וילדות, חלק לא מבוטל מהן - כגילוי עריות, כלומר - בנותיו או בניו של הרב המתעלל; (ב) גם לגבי חלקה האחר של הרשימה  - הפשעים נעשו תוך כדי מעילה באמון, של רב ומורה בתלמידיו או בנזקקים לשירותיו; (ג) מרבית השמות שהובאו בתקשורת חסויים. לגבי חלקם - הדבר מובן בשל ילדי הנאשם, קורבנות הפשע, שיש להגן עליהם. אבל בחלק מן המקרים אין כל סיבה להסוות את שמו של הפושע, כשם שאין מסווים את שמו של פושע שאיננו רב.
קובץ חלקי זה הובא לא כדי להראות שרק במחנה החרדי עבירות כאלה מתרחשות. הן, בהחלט, מתרחשות גם בעולם החופשי. חומר זה מובא משני טעמים: ראשית - לשמש תשובה לטיעון, שהחברה החרדית "טהורה" ו"מוסרית" יותר מהחברה החילונית, שכביכול הדת עושה את האדם הגון יותר, "צדיק" יותר, ולשמש מסר לכל מיני "מחפשי זהות ודרך", שאם זו הסיבה בגינה הם נוטשים את עולמנו ומוותרים על ערכינו והשקפת-עולמנו - הם פשוט מחליפים את הרע ברע ממנו. רע ממנו - כיוון שעל מעשי העוולה הללו נוספים גם צביעות, שקר והיתממות מעושה. שנית - וזה עיקר וחשוב לא פחות מקודמו - לעורר ולעודד את שליחי הציבור שלנו ונבחרינו לחדול מהנוהג הפסול של כניעה, התרפסות והתגמדות גורפת בפני כל נושא תואר "רב". 
רק לאחרונה פורסמו בתקשורת דברי התקפה חדשים בשם הרב עובדיה, ייחודיים, משום מה, כנגד ח"כים ממפלגות מרצ ושינוי, דברים שנאמרו "במסגרת שיעורו המסורתי של עובדיה בבית הכנסת 'תפארת ירושלים': ח"כים משינוי או ממרצ פסולים לעדות... הם בחזקת רשעים בכלל, מעשנים בשבת ואוכלים טרפות" (מעריב, 22.1.2001). לצערנו, דברי בלע כאלה, ששורשיהם פחד ושנאה, לא יביאו את מנהיגינו לחדול ממנהגם הפסול. כל עיתונאי, מראיין ואיש תקשורת, הפונה למרואיין הדתי בתואר "כבוד הרב", חייב לשאול את עצמו בכנות, אם לא גם הוא – המראיין - נמנה עם אותם "רשעים", "מחללי-שבת", "בועלי-נידות" ו"אוכלי-טריפות" להם מתכוון "כבוד הרב" בדבריו. להתרפסות ולהרכנת-הראש החילוני בפני נושא-תואר רב יש משמעות מעבר לטקסיות ולנימוס כשלעצמם. יש בכך משום הודאה באדנותו של בעל התואר "רב" ובסמכותו, לכאורה. במעשה כזה יש משום הכרה בעליונותו של הדתי על החילוני - בעליונותו של הרב על נשיא המדינה במפגש בין השניים, או בעליונותו של הרב כמנהיג דתי על כל מנהיג ונבחר ציבור חילוני, ללא כל יחס לערכם האמיתי ולמשקלם הסגולי של שני האישים.
אם החברה החילונית רוצה לשמור על זכותה לחיות על פי השקפת-עולמה, חובה עליה, ובראש וראשונה על מנהיגיה, להגיע להכרה, שלא החברה החרדית/דתית מסכנת אותה, אלא הבנה שגויה שלה עצמה את הביטוי החיצוני למקומה בחברה הכללית. ביטוי חיצוני כזה מתרחש קודם כל במפגש בין מנהיגי שתי החברות. הראשון ש"ממצמץ", קרי - מכבד את זולתו בקבלת סמליו, מבלי שזולתו מקיים גם הוא, בהדדיות, מחווה של כבוד כלפיו - מפסיד את ה"מערכה" מראש.

1. דן מלר: התרפסות המזמינה השתלטות. מאמר שפורסם ב"על המשמר", 25.11.1992.
2. דן מלר: מלחמת תרבות: התרפסות המזמינה השתלטות. מאמר שהתפרסם ב"יהדות חופשית", גיליון מס' 3, עמודים 37-36, 1994.
3. החומר מתוך העיתונות לוקט מ"יומני חופש" באתר האינטרנט החילוני www.hofesh.org.il, המדור http://www.hofesh.org.il/crime/crime.html