הנימה האישית שבה נוקט ישעיהו לייבוביץ בהרצאתו המופיעה כאן בדפוס מזמינה דברי תשובה שיהיו אף הם בנימה אישית. בימים רחוקים, כשהייתי סטודנט בירושלים, זכיתי ללמוד (עם קבוצה קטנה) אצל ליבוביץ את "מורה נבוכים" של הרמב"ם במשך שנתיים רצופות. מאז נתחוור לי שמומחים גדולים בחקר הרמב"ם חולקים על פרשנותו, ואיני מוסמך לפסוק ביניהם. מאותםימים ואילך נתקיימה בעין ידידות שבמחלוקת בינינו, ואוכל להסתמך על דברים שאמר לי ועל דברים שהשאיר בכתובים. היום אני עומד נזוף שהיר אניוחברי ההומאניסטים קרויים בפיו, "מרמים את עצמם"; חובה עלי להשיב על מיתקפתו נגד הנסיון לחבר הומאניזם עם דביקות בעם היהודי ובתרבותו.
יהדות – עניין של הכרעה אישית
ליבוביץ מטריח יצור מעולם אחר כדי להגדיר מה היא "יהדות" ומה מיוחד לה. הוא יוצא מהנחה שכולנו מסכימים שהיהודים הם עם. אבל מעולם לא שמעתי הגדרה של צרפתיות או של אנגליות; הזדהות עם עם היא עניין היסטורי מסובך, שכולל רכיבים רבים, כגון לשון, ספרות, מנהגים, הכרת תולדותיו, דמויות מופת, מקום מגורים (טריטוריה), התארגנות דתית, התארגנות מדינית, ועוד כהנה וכהנה – לאו דווקא כולם יחד או כל אחד ואחד מהם ללא החסר. איני יכול להסכים עם נסיונו להגדיר לי מה זהותי ומה צריכות להיות השקפותי.
לאמיתו של דבר גישתו של ליבוביץ אינה שתלטנית. "היהדות" שלו, שכרוכה בתורה ומצוות, היא בעיניו עניין של הכרעה אישית וקבוצתית, החלטה חופשית לקבל עול תורה ומצוות. בזאת הוא מכיר באוטונומיה של בני האדם ובהכרעתם המצפונית, ומבחינה זאת הוא קרוב מאוד להומאניזם, שכן לגבי דידו הכל בידי בני אדם ולא בידי שמים. למה איפוא לא נשאל את היהודים עצמם מה טיב הזדהותם עם עמם? ליבוביץ, בהמשך דבריו, שואל וגם עונה לבדו, וזאת ממש באופן גרוטסקי, כפי שנראה.
היות אדם הגון
מימרות כמו זו של הלל הזקן, "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", נאמרו לא רק על ידי יהודים, כפי שמציין גם ליבוביץ; אבל הלל הזקן אמר מייד אחרי זה, "זאת היא כל התורה כולה". האם הלל לא ידע מה זאת "יהדות?" יתר על כן: נכון שהמשפט הראשון מצביע על ערך אוניברסאלי (אם כי שלילי בלבד), ויש בכך עמדה הומאניסטית מובהקת. אבל אנחנו הרי יודעים שאין זאת כל התורה; במסגרת "היהדות" (בה"א רבתי) של ליבוביץ המילה "חברך" נתפרשה לעיתים קרובות כבני=ברית בלבד, ולא כ"כל הגויים" (ואף הרמב"ם נגוע ב"גזענות" זו); ואילו ליבוביץ באמת מכיר בערכים אוניברסליים רבים, שאינם מבחינים בין עם לעם ובין דת לדת. ברגע שהוא מרים ראשו מעל למסגרת הצרה של "ש"ס ופוסקים", הוא נשמע כהומניסט אמיתי. באחת השיחות עמי שאלתיו מה מקור הסמכות והבסיס הנורמאטיבי של "הגינות", "היות אדם הגון", שהוא מרבה להשתמש בהם, ושאינם מן התורה (שהרי יש גם "נבל ברשות התורה"). הוא ענה שכל אדם נבון מבין שאין צריך לנהוג. ובכן, זהו מוסר אוטונומי.
ומכאן סיכום שלי: כל דבר שייחשב לייחוד יהודי – היסטורי או אידיאולוגי – חייב לעמוד במבחן של ערכים כלל אנושיים כפי שהתפתחו באקלים הרוחני של ההומאניזם, והם קודמים ומהווים תשתית לכל ייחוד לאומי או דתי. למעשה נהג כך ליבוביץ כל ימיו, ולפיכך ארשה לעצמי לומר, כי האנטי הומאניזם המוצהר שלו היה ביסודו ובעיקרו פוזה ריטורית.
ליבוביץ כחריג
"היהדות" מזוהה כאן עם המימרה של סעדיה גאון "אומתנו אינה אומה אלא בתורתה", ואיפיון זה מיוחס על ידי ליבוביץ לעם ישראל במשך 3500 שנים (להוציא 200 השנים באחרונות). ולא היא. עם ישראל היה חי וקיים, ישב בארצו ודיבר בלשונו, במשך כמעט 1000 השנים הראשונות מתוך 3500 הללו, והוא עובד אלילים או עובד את "אלוהי ישראל" בדמות ראשי בקר. כשליש מתולדות העם הם עידן פאגאני, כשקבוצה קטנה יחסית של מונותאיסטים לוחמת נואשות למען הדת הפאנאטית החדשה; אבל אלה הם שכתבו את ההיסטוריה במה שהפך לספר הספרים. מה שייחודי לעם ישראל הוא מאבק פנימי מתמיד על המוסכמות החברתיות והרוחניות, מאבק שבתקופת גלות ארוכה נתעמעם לטובת שררה תורנית*רבנית, שהיסטוריון לא יהודי קרא לה בשם קאתדרוקראטיה. כך שבראשית קיום העם ובאחריתו אין הוא מצטיין דווקא בתורה ומצוות נוסח המסורת הרבנית. בעידן של "יהדות סטנדארטית ונורמטיבית", כדברי ליבוביץ, היו לדבריו "חריגים" רבים שאינם ממין "היהדות", ברם, חריגים אלה, מימי סנבלט בראשית ימי בית שני ועד ימי יעקב פראנק במאה ה – 18, "הוחרגו", נהפכו לחריגים, משום שהמימסד הקאתדרוקראטי השכיל לסלקם מקרב עמם (ולא רק מקרב דתם). האירוניה שבדבר היא, שליבוביץ בימי חייו היה בעצמו כעין "חריג" כלפי המימסד הדתי*ממלכתי במדינת ישראל.
יהדות היא מה שיהודים עושים
העם היהודי החי בימינו איבד, לדעת ליבוביץ, את התכונות הספציפיות שייחדו אותו בעבר, ואין לו עוד תוכן משותף. אולם יש לציבור זה רבות מן התכונות המציינות עם בימינו (בדומה לארמנים, לצוענים, אפילו לגרמנים), אם כי לא כולן; ויש כיום זהות יהודית המודרת על ידי היהודים עצמם, כפי שליבוביץ מציין בצער. מדינת ישראל הפכה לחלק מן ההגדרה הזאת. כיום, לא פחות מבכל תקופה אחרת, אפשר לומר כי "יהדות היא מה שהיהודים עושים" – ויהודים עושים גם דברים רעים (לא בעיני יהוה, אלא בפני המצפון האנושי).
הומאניסטים יהודים משתדלים בכוחותיהם הדלים לגרום לכך שיהודים יעשו הטוב בעיני אלוהים ואדם. "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך" (מיכה, ו'). העובדה שאין תשובה קולקטיבית לשאלת התוכן היהודי, שמדאיגה כל כך את ליבובי, אינה מדאיגה אותי; זו תכונתו של עם נורמלי, או של עם בדרך לנורמליזציה. בדורנו זה שבענו די והותר מן הקולקטיביות הרעיונית. מוטב שיהיה כל אחד מאתנו יהודי על פי דרכו, ובלבד שלא תלך לאיבוד תחושת השייכות והסולידאריות בינינו (פרט לפורשים מן העם, כפי שהיה תמיד). ומכאן לשלושת "הטיפוסים" של יהודים, שליבוביץ מביא כדוגמא של יהודים "על פי דרכם".
שלושה טיפוסי 'יהודי'
הטיפוס הראשון, היהודי של הספורט" תיאורו של ליבוביץהוא ממש גרוטסקי. ידוע זלזולו בספורט, במיוחד התחרותי. ממרומי רמתו האינטלקטואלית הוא משלח חיצים שליוהרה במי שמזדהה עם נבחרת כדורגל מנצחת מבני עמו; אבל מה לעשות, בני אדם שונים מתעניינים בדברים שונים, ברמות שונות. ונבחרת כדורגל עשויה להיות מושא של גאווה לאומית כמו חתן פרס נובל למדעים או מדינאי דגול או סופר או אמן נודע, ולא כל היהודים (וגם לא כל הגויים) מוצאים אתמופתיהם באותו תחום. גם לחובב הספורט המושבע ביותר יש נושאים לאומיים נוספים המעסיקים אותו.
הטיפוס השני, האדם הספוג ידע בש"ס ופוסקים, ראוי לכבוד גדול, ובוודאי שהוא יהודי אותנטי, גם בעיני ההומאניסטים. אבל מה לעשות, רבים מבין אלה נראים לי לקויים ובעלי מום רוחני, גם בשל שנאת חינם בינם לבין עצמם, גם בשל התעלמותם ובורותם ביחס לערכים תרבותיים שנראים לי חשובים וגם בשל פלגנותם בתוך העם היהודי. אדם שכרסו מלאה ש"ס ופוסקים, אם הוא במקרה אדם נלוז או מגוחך, בעיניי – באשר יהודי הוא, אחים אנחנו, ויש לי מעורבות כלפיו; באשר אדם הוא, אל יהא חלקי עמהם.
הטיפוס השלישי גם הוא מתואר באופן גרוטסקי. ההתסמרות לדגל ("שיתנופף על קבר חמור אבי שכם בהר גריזים") יכולה להיות שנויה במחלוקת; אבל דגל אינו – לפי דברי ליבוביץ במקום אחר – "סמרטוטתלוי על מוט" אלא סמל, וסמל שנראה לבני אדם רבים כמייצג ערך חשוב; לאומיות יהודית*ישראלית כוללת הרבה יותר מאשר דגל- זוהי שותפות חיים בעלת תכנים רבים, ואם היא מוגדרת כדמוקרטית (ערך אוניברסאלי), כרוכה היא בחילוקי דעות נוקבים ומעמיקים ולגיטימיים. מקום הצבתו של הדגל היא אחד מהם, ולא דווקא המרכזי שביניהם.
אומתנו אומה בהומאניות שלה
יפה מצידו של ליבוביץ שהוא מרשה לנו לקרוא לעצמנו יהודים הומאניסטיים, לצד שאר "הטיפוסים" היהודים שלו. אולי הוא לא יסכים למימרה הבאה, אף שהיא תקפה לגביו כמו לגבי רבים וטובים מבני ישראל – בהחלט לא כולם: "אין אומתנו אומה אלא בהומאניות שלה", אמנם כן, ליבוביץ מבחין בין הומאניות להומאיזם. הומאניות היא לדבריו ענין אנושי כללי, אם כי רוב בני האדם אינם מקיימים אותה. האם אני שומע מדבריו שהומאניות היא דבר רצוי אם כי לא כל כך מצוי, ושאינה מבחינה בין דתות שונות? אם זה פוסטולאט, הרימדובר בהומאניזם כהשקפה, והומאניזם של יהודים הוא הומאניזם יהודי – כל עם ועם על פי סגנונו.
מכאן הוא עובר לוויכוח הגדול שלו עם ההומאניזם באשר הוא. קודם כל הוא מגדיר, בשרירות לה: הומאניזם הוא "ראיית האיניבידום האנושי כערך עליון". אך לאמיתו של דבר אחת התכונות המהותיות של ההומאניזם הואי שאין לו ערך עליון בכלל, אלא ריבוי ערכים ללא טוטאליטריות מעליהם (ניסיתי להבהיר עניין זה בפרק על פלוראליזם, בספרי "הומאניזם – הרעיון ותולדותיו"). ליבוביץ עצמו, באחד מכתביו, מוסיף להגדרה דלעיל "...או האנושות". המין האנושי, על הישגיו וערכיו, הוא לא פחות חשוב מן היחיד – מה גם שהמאמץ הדרוש כיום למען עצם קיומו של המין האנושי בעתיד (לנוכח שואה אקולוגית, גרעינית, דמוגרפית וכו') יהיה כרוך בפגיעה ביחידים רבים, במאווייהם ובאינטרסים שלהם; ואף על פי כן הרי זה הומאניזם.
ההומאניזם אינו "מושג" שניתן להגדירו במשפט קולע, כדרכו הבוטה של ליבוביץ. מדובר בתופעה היסטורית רבת שינויים ורבת גוונים, שרק מלוא העושר היצירתי הכלול בה יכול לתת "מושג" על מהותה. כמי שמגדיר אצמו כלא הומאניסט אין לו רשות וזכאות להכתיב לי ולחבריי מי אנחנו ומה אנחנו חייבים לחשוב: למעשה, בהרצאה המופיעה כאן בדפוס, הוא מקים דחליל ומנתץ אותו. נראה זאת על פי ארבעת הקומפלקסים שהוא מונה בהומאניזם.
הגדרות ההומניסט
קריטריון ראשון: "הומאניסט חייב להיות קוסמופוליט, ולא ייתכן שיהיה לאומי". קביעה זו נוגדת את העובדות ההיסטוריות. מרבית ההומאניסטים היו אנשים לאומיים, והלאומיות האירופית בראשיתה צמחה, לפחות בחלקה, על רקע הומאניסטי. להיות אנושי אין פירושו להיות אדם סתם, אלא אדם בתרבות מסוימת, בעל מורשת ומנטאליות – ולדעת הומאניסטים, גם בעל כושר ביקורת על אותה מורשת (לא פחות מנביאי ישראל). מה שאפשר לדרוש מהומאניסט הוא יחס של כבוד והבנה לעמים אחרים ותרבותם, ואכן, יש לאומיות הומניסטית ויש לאומיות אנטי הומאניסטית. כמו כן יכול הומאניסט להיות גם לאומי וגם "קוסמופוליט", שהרי "שום דבר אנושי אינו זר לו".
קריטריון שני: "הומאניסט צריך להיות פאציפיס במובן העמוק ביותר...". לא מניה ולא מקצתיה. אין זה נכון שהאדם היחיד אינו ניתן להקרבה למען ערך כלשהו, מחמת גישה הומאניסטית. היו חוקרים בתחום הרפואה שהקריבו את חייהם למען גילוי תרופה חדשה, לטובה חייהם של אחרים. הורים עשויים להקריב חייהם למען ילדיהם. אידיאלים הומאניסטיים כגון שוויון זכויות, חופש מעריצות וכדומה הביאו למאבקים ולמלחמות שבהם הוקרבו חיי אדם או נגרם סבל. רצוי היה, כמובן, שכל הקרבה – כגון שירות צבאי בעת מלחמה או בכלל – תיעשה מרצון חופשי ובהתנדבות; אבל דבר זה אינו אפשרי למעשה, גם מנקודת ראות הומאניסטית, כפי שיתברר בקטע הבא. מכל מקום עובדה היסטורית היא שהומאניסטים השתתפו במלחמות, והתלבטו עם זאת בשאלות האם המלחמה צודקת. ליבוביץ יגיד שאינם הומאניסטים אמיתיים, וזאת התנשאות בלתי נסבלת. היו בין ההומאניסטים גם פאציפיסטים, במספר מועט, והקרבתם העצמית למען אידיאל זה ראויה לכבוד ולהערכה, אבל לא הם שיצרו את התנאים המעשיים לפיתוח החברה בכיוון הומאניסטי, אלא הנאבקים והלוחמים.
ומכאן לקריטריון השלישי: "הומאניסט הוא בהכרח אנארכיסט. הוא איננו מכיר בכל צורה של שלטון..." עורבא פרח. כל נורמה שהומאניסטים נלחמים למענה, כגון שוויון בפני החוק (נכון, חוק!), חירות מפחד, פיתוח הפוטנציאל האנושי, שיתוף בהחלטות על חיינו וגורלנו, חופש ההבעה, המחקר והיצירה, אפילו חייו, חירותו וקניינו של כל יחיד – כל נורמה כזאת תלויה בחברה המאורגנת ובהפעלת כוחה למען מטרות אלה ולמניעת פגיעה בהן מצד מי שיש לו אינטרס בכך. נכון, שכל שלטון נוטה להיות א-הומאניסטי, ולפיכך יש צורך בלתי פוסק במאבק מאורגן ובאמצעים פוליטיים להשגת מערכת ציבורית ומדינית בעלת אופי הומאניסטי ולשמירה עליה. מידה של כפייה – מבוקרת ! – הכרחית למען חיי ציבור מתוקנים, ואין בכך סתירה להומאניזם. ובדרך אגב, האנארכיסטים המעטים מאוד שהיו "נחמדים" ולא אלימים, כמו קרופוטקין, הסתפקו בהבעה בכתב, שהרי כל התארגנות ממוסדת סותרת את דעותיהם.
הומאניסט הוא אתאיסט
הקריטריון הרביעי והאחרון: "הומניסט הוא אתיאיסט". אני נוטה אישית לקבל קביעה זו של ליבוביץ, כיוון שאני סבור – אישית! – שהאמונה באל כלשהו אינה סבירה מבחינה אינטלקטואלית ואינה קבילה מבחינה מוסרית. אבל כאמור זו דעה אישית; רבים מן האנשים שאני מכיר בהם כהומאניסטים במלוא מובן המילה מאמינים באלוה כלשהו או טוענים שזו שאלה שאין לה פתרון. ברם, יחד עם זאת אינם מקבלים מימסד דתי המדבר בשם אותו אלוה, קנאות דתית חסרת סובלנות, או אמונות מופרכות רק משום שנמסרו מדורי דורות. ליבוביץ עצמו מרחיק לכת ומזהה את עצם האמונה באלוהים עם קבלת עול מצוות. זאת ראייה יהודית צרת אופק; הומאניזם אמיתי יכלול בליבון בעיון מיטאפיזיות את כל הדתותוהאמונות שבעולם (ועד היום רוב האנושות אפילו לא גודלים במונותיאיזם). קבלת עול מלכות שמיים במובן של קבלת מרותשל פוסקי הלכות, של אפיפיור, של אייאטולה, ואפילו של טקסט כתוב כלשהו ("כתבי קודש") – לא, תודה! ליבוביץ עצמו לא היה טיפוס שמקבל מרות, ושאל תמיד רק את עצמו. לנוכח הגדרותיו שלו הייתי אומר שהוא היה שלושת רבעי הומאניסט, אך מי אני – או אנחנו – שנגדיר אותו מצידנו, ונדביק בו תוויות שאינו רוצה בה. הלוואי והיו רבים כמוהו, דתיים אך שותפים למאבק למען צדק חברתי, נגד שלטון בעם זר, ואפילו למען שוויון זכויות לנשים.
קשה להיות הומאניסט
נכון, כפי שהוא טען שהומאניסטים אותנטיים היו מעטים, אך לא מן הטעמים שבפיו. קשה להיות תהומאניסט, אם כי רבים משתדלים להגיע לכך. קל יותר לקחת חלק בתנועה שחרתה רעיון זה על דגלה, תנועה שמבקשת לתקן את המציאות החברתית והתרבותית ברוח זו. לשם כך דווקא דרושה המדינה, כמו גם מוסדות וחוקים בין מדינתיים. האופן שבו ראה ליבוביץ את התנועה ואת האקלים הרוחני של ההומאניזם מעוות וגרוטסקי, ואני דוחה אותו מכל וכול; ויסולח לי אם אני ממשיך להיות סבור שכל הטיעון הזה נעשה לשם הריטוריקה בלבד. ואיזה ריטוריקן גדולה הוא היה!
אשר לעם היהודי: ליבוביץ צודק באבחנו קרע עמוק בתוך העם היהודי. הוא, וכמוהו כל מי שחי על פי ההלכה, רואה בכאב אמיתי את התרחקותו של העם מאורח חיים זה. זה דבר עצוב מבחינתו; אך מי שמנסה לבסס את המשך קיומו של העם היהודי, במדינתו העצמאית ובתפוצות, על תשתית ועל ערכים של המתוקנים שבאומות, על דמוקרטיה, קידמה, ורווחת המין האנושי כולו – הרי זה אנחנו ההומאניסטים, על כל חולשותינו, ולא חשוב אם ניקרא בשם זה או אחר. המשך התרבות והיצירה העברית והיהודית הוא בידי הציבור החילוני, ואנחנו הם אלה שרשאים לומר במלוא הכנות: עם ישראל חי.