בחרתי להתחיל את הפרק על התפתחות מקומו ומעמדו של הילד במשפחה ובחברה בתמונות-ילדות של דמויות שכולנו מכירים, תוך צירוף פסוקים מן המקרא, עבודת אומנות ויזואלית ושיר, ישראלי בן זמננו.
האם חשבנו פעם על יצחק וישמעאל, אבות העם היהודי והעם הערבי - כילדים?

ההתפתחות המשוערת של יחסי הורים-ילדים ב- 2000  השנים האחרונות, ע"פ דה-מאוס (1987 Maher)
 
ההקשר ההיסטורי והתרבותי של ההתעללות בילדים, על-פי דה-מאוס 1987

 
מְשׁוֹרֵר יְוָנִי הָיָה כּוֹתֵב זֹאת
טוֹב יוֹתֵר:
מַה הוֹדִיעַ הָאָב בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר לַאֲמָתוֹ מָה
רָמַז לִבְנוֹ
הַאִם שִׂיחִים וַאֲבָנִים טִפְטְפוּ  בְּאָזְנָיו
מַשֶׁהוּ עַל יֹבֶש בַּמִדְבָּר                               
הַאִם הִסְפִּיקָה הָגָר הַמְבֻלְבָּלָה לוֹמַר
לַמֵּד אוֹתִי לְפָחוֹת נִוּוּט
אוֹ שֶׁחָרַב קוֹלָה וְרַק יְלָלָה קְטוּעָה
הִשְמִיעָה; שׁוּם תַּן אוֹ צָבוֹעַ לֹא
הָיָה עוֹשֶׂה זֹאת טוֹב יוֹתֵר.
בּוֹא נִרְאֶה אֶת הַנַּעַר שֶׁרַק נִמּוֹל
אֵיךְ הוּא מְקַבֵּל אֶת הַכְּאֵב בְּהֲבָנָה...
מְשׁוֹרֵר יְוָנִי הָיָה יוֹדֵעַ
כִּי תִּצְמַח כָּאן רַק רָעָה,
הָיָה מִתְקָרֵב לִרְאוֹת   
בְּמוֹת הַנַּעַר;
...מַקְהֵלָה  יְוָנִית הָיְתָה זוֹכֶרֶת זֹאת
טוֹב יוֹתֵר.                                     

בחרתי בתצריף (קולאג') של טקסט מקראי עתיק, ציורים מהמאה ה16 וה- 19, ושירים מהספרות העברית בת-זמננו, בהנחה שהצרוף מאפשר קריאה אחרת של הסיפור המקראי, ומעורר מגוון שאלות: האם ואיך מתעד הסיפור המקראי חוויות וזיכרונות ילדות? מה התכוון הסופר המקראי לתעד בסיפוריו על אברהם, יצחק, הגר וישמעאל? מהם המסרים שהוא מבקש לצרוב בתודעת הקוראים לדורותיהם? אל מי מהדמויות היה קרוב המספר המקראי, ואל מי אנחנו מתחברים תוך קריאתם כאן? האם הסיפורים רלוונטיים לחיינו ומהדהדים בעולם הרגשות שלנו כבני-אדם מודרניים, כבוגרים וכילדים? איזה נקודות מבט מוסיפים הציירים והמשורר לטקסט המקראי? מדובר בכתיבה ספרותית מודרנית המתייחסת לטקסט קנוני ואולי אף מקודש, האם יש בה נאמנות גבוהה לטקסט המקראי? האם היא מכוונת לעולמות תוכן נוספים? מה תרומתה להבנת ההיסטוריה של הילדות, ולזכויות הילד?
                    
אני חוזרת וקוראת את המשפטים הדחוסים והטעונים, הכתובים כדיווח עיתונאי, כמעט ככרוניקה... אני מתחברת בהרף עין לקביעתו הערכית-מוסרית המובהקת, של אברהם – "וַיֵרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אֹדוֹת בְּנוֹ;"  ולשני מעגלים מסעירים ומרגשים ביותר- מעגל יחסי הנשים שרה והגר, הגבירה והאמה, נשותיו של אברהם, ומעגל יחסי אם-ילד. המתח הרגשי שבין שרה להגר, קנאתה של שרה המתורגמת לדאגה קיצונית לירושת בנה: "לֹא יִירַש בֶּן-הָאָמָה הַזֹאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק" , וכאבה של הגר על גורל בנה "אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיֶּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָׂא אֶת- קוֹלָהּ וַתֵּבְךְּ;".

הרישום של רמברנדט הוא רישום אקספרסיבי, דרמטי וסוער מלא תנועה, שמרתק את העין ומעורר רגשות עזים ואמפתיה עם הדמויות שבמרכזו. קווי המִתְאַר של הנוף, ההזוי מעט כנוף מדברי, משקפים את סערת הנפש - הן של הדמויות שהן מושא הציור והן את זו של האמן, המבקש לתת ביטוי לאירוע הקשה. הרישום מבטא בעוצמה את הבהלה והחרדה של הגר וכמעט שאינו מבטא את רגשותיו של ישמעאל, המוטל בצד מכונס בתוך עצמו. אולם, רמברנדט ממקד את תשומת ליבֵּנוּ אל הגר והמלאך. הם נמצאים במרכז הציור ויש ביניהם קשר עין, ואילו ישמעאל? קולו ודמותו כמעט נעלמים.  נראה כי לא רק הגר הניחה את בנה הרחק ממנה כי לא יכלה לראותו גווע בצמא, גם הצייר מניח אותו מאחורי השיחים כך שקשה לראותו ופניו נטולות הבעה, ועוזר לנו "להתעלם" ממנו. (ראו יצירות נוספות בהמשך)

שאלה מתבקשת, כמובן, היא: האם האמן מבקש להאיר בציור דברים שאינם נמצאים בטקסט במפורש? האם הוא נאמן לאיזו השקפת עולם כוללת ומחייבת, הבאה להאדיר את האל המושיע, או שהוא מביא נקודת מבט ייחודית משלו? נראה כי הצייר מרוכז יותר במלאך הגואל, המרמז לסוף אופטימי, לגאולה מידי האל. אבל ללא מחאה על העוול שנעשה להגר ולישמעאל. הפחד, הצער והכאב של ישמעאל  כמעט שאינם נראים, וככל הנראה גם אינם נחשבים. רמברנדט אינו מעלים את העובדות, הילד ישמעאל נמצא בציור אך אינו מעורר בנו תגובה הולמת למצבו.

החלפת נקודת המבט עולה יפה תוך השוואת הציורים (ראו להלן)  של רמברנדט 1640-42  לציורו של דיורנד durand) 1975). דיורנד מעוניין בחידה שבחיי היום יום שלנו יותר מאשר במוסכמות. 
 

דורנד - הגר וישמעל 1975 http://www.durand-gallery.com/pages/about.html

רמברנדט  - הגר וישמעאל במדבר

גם בציורו של דוֹרֶה (לעיל), דמותה של הגר תופסת את מרכז הציור, דמות בתנועה, שפת גוף שמעבירה כאב גדול. ישמעאל מונח פרקדן, דמות סטאטית, ספק מעולף,  וכמעט נבלע ברקע של המדבר המאיים.
             
מתוך רצון להבין את מקומם ומעמדם של ילדים במשפחה, ואת הזיקה שבין חברת המבוגרים לילדיה, רצוי לחפש עדויות או אותות של מוּדָעוּת חברתית לייחודיותה ולחשיבותה של 'ילדות', בעבר וכיום. על כן, אני קוראת את הטקסטים האלה שוב, תוך התבוננות מיוחדת בתפקידו של הילד בסיפור ובתמונה – האם הוא נושא היצירה או אמצעי להנעת הסיפור? זאת - בניסיון לגלות מסרים סמויים ולהבין את מטרת הסופר, האמן והמשורר.
מן הטקסטים שקראנו משתמעים כמה דברים:
לסופר המקראי יש תפקיד חשוב בהצגת האירועים. חוקרת המקרא יאירה אמית⁶ כותבת: בסיפור עקידת יצחק "המספר יוצר בקורא את הרושם שקורבן אדם הוא מעשה אכזרי וקשה ביותר... הוא מקפיד בברירת המילים היוצרות קונוטציה של הריגה: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו" (בראשית כב 9-10). הסיפור המקראי מעיד על מנהגים מחיי יום יום של המשפחה בעת העתיקה ועל דרכים שהיו נהוגות ומקובלות אז - למשל כדי למנוע את הירושה - בולט במיוחד הגירוש - נוהג שנקרא לימים "דפוס הנטישה"⁷ .
פרופ' אוריאל סימון אומר: "צד שווה בעקידת ישמעאל ובעקידת יצחק, הוא שלכאב הנורא של פרידה סופית מבן, הִתְלָוָוה הקושי המצפוני שבעשיית מעשה לא מוסרי ביסודו."⁸
בציורים של רמברנדט (מאה 17) ושל דוֹרֶה (מאה 19): ישמעאל ה'נטוש' נמצא בשני הציורים, אך בדומה לפרשנים אחרים של הסיפור המקראי גם הציירים מדגישים את צייתנותו וכניעתו המוחלטת של אברהם לאלוהים - 'אברהם המאמין למופת" ואם תרצו – כפי שכתוב "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהוָה" (משלי כ"א 30).
תפיסה זאת מאפיינת את הפרשנות של שלוש הדתות, היהדות האיסלם והנצרות, שמחויבות ( (committedלדבר אלוהים ולכן, מצדיקות באופן מוחלט את התנהגותו של אברהם. אך יש כעין ההתעלמות מהחוויה הקשה של הילד. אותו אמן מופלא שמגלה רגישות כה גבוהה לכאבה של הגר – אינו נדרש לחרדותיו ולסבלו של ישמעאל.

אם מבצעת רצח-תינוק בעזרת נציגו של השטן Mother commits infanticide with help of her devil alter

הסבר אחד לכך נמצא בחוקי הירושה של אותם ימים שאפשרו את העברת ילדי השפחות ממעמדם כ"בן-יורש". ייתכן שזו רוח הזמן בו חיים הציירים  כלומר, הדימוי של הילד באותה תקופה,  ההנחה שאינו ממש בן-אדם אלא יצור הנע בין מלאך לבן-שטן.
ולכן כנראה, ילדים אינם סובלים, אינם נעלבים אינם  מרגישים... וייתכן משקעים עתיקי יומין, גם זה משקף טענה מאוחרת של חוקרי הילדות בדבר שוּליוּתוֹ של  הילד בחברה, לפחות עד ימיו של ז'. ז'אק רוסו - בראשית המאה ה- 18.

לאורנט ד ל-הייר 1606-1656 ילד "פוטי" שר

רמברנדט 1655 – פרט מתחריט "עקידת יצחק" – מוזיאון ישראל, ירושלים קטלוג מס. 4 תשכ"ה

 גם היום, עם כל הפתיחות ועם המגוון הרחב של כלי המחקר, הרישום והתיעוד, עדיין קשה לחדור לצפונות היחסים בין הורים לילדיהם. על אף הידע הבלתי מבוטל שהצטבר בידינו על עברם ועל סבלם של עמים, אומות, שבטים, ידע שתועד ונחקר על ידי היסטוריונים, לא תמיד יש בידינו נתונים ועובדות דומות על ילדים – בחברות ובזמנים שונים -  כולל בימינו אנו.

לסיפור עקדת יצחק, רבדים אחדים. ניתן לקרוא בו – על פי כוונת מחבריו - על אברהם המאמין הגדול, המציית לדבר אלוהים, וניתן גם לחלץ מתוכו משהו על תפיסת הילדות באותם ימים. מקריאת הטקסט המקראי, מתגלה הבדל תהומי בין אברהם התובע צדק, המתמרד ושואל: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִיק עִם רָשָע"  בראשית יח 24   "הֲשׁוֹפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" בראשית יח 25 – כשאלוהים מגלה לו את תוכניתו לגבי סדום ועמורה, לבין תגובתו כאשר הוא נקרא לשחוט את בנו כהוכחה לנאמנותו לאלוהים. "פרשת העקידה היא חידה. אברהם מקבל על עצמו לשחוט את בנו יחידו במו ידיו, ועל ידי כך הוא נעשה כאחד מעובדי האלילים, המקריבים את ילדיהם לאלים שלהם"¹⁴. לא ניכנס כאן לשאלת האמונה, אך נתבונן בתגובת אברהם לתביעה הקשה מנשוא: 
מהו סדר העדיפויות  שלו – מאמין גדול? אב? בן-זוגה של שרה? מה מקומו של הציווי האלוהי לעומת הציווי המוסרי? איך הוא מבין את תפקידו כהורה?
הסופר דב אלבוים¹⁵ סבור, שאברהם כלל לא קלט את מהות הניסיון בו הועמד. לדבריו, היה אברהם אמור להוכיח את אנושיותו ולא את נאמנותו. אלבוים אף סבור שעל כן, לא הוסיף אלוהים לדבר עוד אל אברהם. למיטב הבנתי, את חוסר ההתמודדות של אברהם עם תביעה זו, ניתן להסביר בשתי דרכים:
הדרך האחת - הנורמה החברתית והחוקית שרווחה בעולם העתיק, בדבר זכויותיו של הילד שהיו קשורות גם לשיוך המעמדי. במקרה שלנו, ישמעאל הוא בן האמה ואילו יצחק הוא בן הגבירה. על אף המניפולציה האינטרסנטית, האישית והכלכלית של שרה, היא בכל זאת פעלה במסגרת החוק.
חוקי הירושה הכירו בהבדלי המעמד. כאשר אומרת שרה "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם- בְּנִי עִם-יִצְחָק" בראשית כא 10, היא נשענת מן הסתם על הנורמה ועל ידיעת החוקים,  המאפשרים לה להבטיח שבנה יצחק יהיה יורש יחיד של אברהם. גם על פי חוקי חמורבי  סעיפים 170 ו - 171, הייתה לאב אפשרות להשוות את בן האמה עם בן הגבירה "להחליט להכיר בילדיו מאמתו כילדים חוקיים ושווי זכויות לילדי הגבירה, אך היה עליו לעשות לשם כך טקס הכרה בילדים אלה, בפורום קבוע (שם)". מכאן שהרחקת ישמעאל מבטלת אפשרות כזאת ומשאירה את יצחק כיורש חוקי יחיד. שרה, כאם וכאישה קנאית, רצתה להגן על זכותו של יצחק בנה להיות היורש הבלעדי, דבר שאנחנו יכולים להבין מבחינה פסיכולוגית, אך מתקשים לקבל מבחינה מוסרית. שכן, שרה פגעה בישמעאל פעמיים – בכך שגורש מביתו אל המדבר בעודו ילד, ובכך שלא הובטחו לו תנאי מחייה כיורש של אביו אברהם. שרה מעוניינת לקבוע את המצב המשפטי עוד בחיי אברהם: הוא זה שיקבע בחייו, במעשים ברורים, כי "לא יירש בן האמה" עם יצחק. דבר מעין זה עתיד לעשות אברהם ביזמתו שלו הרבה אחרי הסתלקותה של שרה, ביחס לבני פילגשיו: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָנֹת וַיְשַלְחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חָי... בראשית כ"ה 5-6

הדרך השנייה להסביר את התנהלותו של אברהם - בכך שהקרבת ילדים לא הייתה עניין בלתי מוכר. הקרבת קורבנות אדם הייתה מנהג קדום ביותר ונתמשך דורות רבים גם בתקופת הרומאים ושנים לאחריה. הרטום¹⁷ אומר: "בעמים השכנים לישראל נפוץ היה המנהג להקריב את הבכור לאלים, אם כהכרת טובה לאלוהות ואם כסגולה להגנה ולהמשכת ההצלחה". והמקרא עוסק בתקופת-מעבר בה החל מאבק - בעיקר של הנביאים - נגד הקרבת קורבנות אדם. בספר דברים נאמר: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ... לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם הָהֵם; לֹא-יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵׁף; דברים יח 9,10 "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתּׁפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי; ירמיה  ז' 31 על המלך אחז  נכתב:  " וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת- בְּנוֹ הֱעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָה אתם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵר בַּבָּמוֹת וְעַל-הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן". בדברי הימים נאמר, כי המלך מנשה "הֶעֱבִיר אֶת-בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵּי בֶן-הִנוֹם". דברי הימים ב' לג 6

חשוב לציין שאברהם לא היה נטול-ערכים. הוא בהחלט הבחין וידע כי הוא עומד לעשות מעשה רע מאד, אך הנורמה, הצייתנות והציווי הדתי, הלחץ החברתי תרבותי ואם תרצו דבקות מופרזת,  פנאטיות  - היו חזקים מן האבחנה המוסרית של אברהם והצורך להגן על ילדים, או מקדושת החיים של ילד. ואכן זהו אחד השינויים שהתרחשו מאז, באופן שהחברה מתייחסת לילדיה היום.
בסיפור המקראי על שילוח הגר בראשית כא 13-20, מופיעה תגובה ערכית מוסרית חשובה: וַיֵרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אֹדוֹת בְּנוֹ. בסיפור העקידה אין כלל התייחסות של אברהם, זולתי הצייתנות. מתבקשת השאלה, מדוע לא התפתח הרעיון הזה, שהיה ככל הנראה ניצן למחשבה יותר כוללת על חיי אדם, על עשה ואל תעשה. אך האמירה נשארה ללא הד. נושא מרתק לחוקרי התפתחות השיפוט המוסרי של החברה האנושית. גם כשעקרונות מוסר היו לאבן יסוד במשפט ובנוהלי חברה עדיין, עד ימינו - אנשים הנאמנים לערכי המוסר נחשבים ל"אוטופיסטים או נאיווים, יפי-נפש".
בסיפור העקדה שני מסרים מנוגדים. התביעה להקרבת הבן – הנני והיד האוחזת בסכין והאיסור לגעת בו – דבריו וידיו של המלאך. בצד הציווי האלוהי ... "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה... מופיעים בעצמה דבריו של מלאך האלוהים: "... אַבְרָהָם אַבְרָהָם... אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה..." בראשית כב 12   פעמיים אברהם, ואמירה כפולה: אַל תִּשְלַח... וְאַל תַּעֲש ... המבשרת על ראשית צמיחתו של גרעין, זרע קטנטן שיתפתח אחר כך לאחריות הורית ולהגנה על הילד. גילו של הטקסט המקראי כ – 3000 שנה. הסיפורים מספר בראשית, חושפים בפנינו משהו מחוויותיהם של ילדים באותם ימים.
מנקודת מבט סוציולוגית, התפתחותה של מגמת " אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ... "– היא ראשיתה המוקדמת  של ילדות חדשה, המתרחשת הודות לעליית המודעות והתפתחות מושג הילדות. התודעה החברתית  וההבנה כי ילדות היא תקופה ייחודית בעלת צרכים מיוחדים, ההכרה באחריות המבוגרים במשפחה ובממסד לקיומם ולהתפתחותם של ילדים - הגדירו את הילדות, את מאפייניה ואת צרכיה, וזו הייתה נקודת-מוצא להתייחסות אחרת אל ילדים. תרצו, זאת ההכרה בצורך להגן על ילדים.

פרשת העקידה היא חידה. אברהם מקבל על עצמו לשחוט את בנו יחידו במו ידיו, ועל ידי כך הוא נעשה כאחד מעובדי האלילים, המקריבים את ילדיהם לאלים שלהם. בין אם מדובר בגויים ובין אם מדובר בעברים, מנקודת התצפית של המאה ה-21 נראים המנהגים הקדומים כבלתי אפשריים, ויש האומרים: תרבות של התעללות בילדים. עלינו להיזהר משיפוט כזה, כי מדובר בתקופה רחוקה בה היו אמות מידה שונות, ותנאי-חיים שונים. בכל מקרה זה שיעור מעניין בהתפתחות שעברה האנושות, ללמדנו, שתפיסתנו היום את תפקיד המשפחה, את תפקידנו כהורים, ואת הילד כאדם אוטונומי, עצמאי  שונה לגמרי מזו שרווחה אלפי שנים קודם לכן. מכיוון שקשה מאוד לדעת אם ואיך אהבו הורים את ילדיהם, אפשר רק להניח כי גם אז היה קשה לאבד ילד. מאידך, בהיעדר המדע המודרני, הרפואה ועוד, היתה תפיסת עולם מוגבלת ורווחו אמונות ופולחנים שבדרכם הקלו על בני אדם לנהל את חייהם. מכאן נוכל אולי להבין את גודל השפעתה של הדת, ואת מקומם של ציווים דתיים טקסים ופולחנים, בחיי היחיד והמשפחה. כמו כן, אפשר לברר איך הבינו את תפקידם כהורים, מה היו הנורמות החברתיות לגבי הורות, ולמה ציפו הורים מילדיהם, בהתחשב בתנאי חיים קשים ושונים משלנו, ובהעדר ידע ותשובות מדעיות שיסבירו את תופעות החיים, כשהתשובה לכל היא "רצון האל" או ציווּי אלוהי.
בֵּרוּר שאלות אלה יסייע לנו להבין את מנהגינו אנו כיום, את המיתוסים שמשפיעים עלינו,  ואת האתוס העכשווי. הבנת דברים אלה יכולה לסייע לנו להשתחרר מכמה מיתוסים שהיו אולי נכונים לזמנם, אך אינם מתאימים עוד לחברה דמוקרטית בה אנו חיים ומגדלים את ילדינו.

 אני יצחק ילדים/  רינה יצחקי

אֲנִי יִצְחָק
עוֹבֵר עַל "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ..."
אֲנִי יִצְחָק קוֹרֵא תִיגָר
עַל אָבִינוּ אַבְרָהָם,
שֶׁלֹא נִרְתָע, שֶׁלֹא קָרָא לְצֶדֶק
אֶת "שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ"

אֲנִי יִצְחָק
אֲחִי יִשְׁמָעאֵל
אֲנִי יְלָדִים
עַל מִזְבֵּחַ
בְּצָו אֱלוֹהִי.

אֲבִי הֲמוֹן גּוֹיִים
אֵינוֹ אָבִי
עֶבֶד הָאֱלוֹהִים,
אֲנִי יִצְחָק
עוֹבֵר עַל "כַּבֵּד אֶת..."

מִן הַמִזְבֵּחַ
אֲנִי קוֹרֵא תִיגָר.
אֲנִי יִצְחָק
אֲנִי הַיְלָדִים כּוּלָם
מוּשְׁלָכִים לְגוֹרָלָם
עַל מִזְבְּחוֹת
רוֹדְפֵי כָּבוֹד
לַדֶּגֶל, לַכֶּסֶף לַכּוֹחַ.

אֲנִי עוֹבֵר עַל "כַּבֵּד"
שֶׁמַה לְכָבוֹד וּלְהַקְרָבָת יְלָדִים?
אֲנִי יִצְחָק יְלָדִים
קוֹרֵא מִן הַמִזְבֵּחֹ:
מַה לוֹ לְאָבִי וֹלְכָבוֹד?!