במשך 3500 שנות התפתחות התרבות הפלורליסטית הקרויה "יהדות", פעלו בה, בכל אחד מעידניה, זרמים שונים ומנוגדים אלה לאלה. בניגוד לזרמים אחרים שהוגדרו על ידי מנהיגויותיהם והצורות הייחודיות להם, התפתחה היהדות החילונית כמו מעצמה, ללא צורה מאחדת ותבנית מייחדת ומוגדרת, ללא מנהיגות אשר נתנה ביטוי מנוסח להשקפותיה ואמונותיה. בימינו, כבכל העידנים של תולדותיו, מחולק העם היהודי לזרמים שונים אלה מאלה תכלית שינוי: אורתודוכסים לסוגיהם ותנועותיהם המתנגשות, רפורמים, קונסרבטיבים, רקונסטרוקציוניסטים, ליברלים, והחטיבה הגדולה ביותר: החילונים. אף שהחילוניות ביהדות לובשת ופושטת צורות, יש בה מן המשותף המאפיין את היהודים החילונים כולם, אשר רבים מהם חיים חיים יהודיים, חוגגים חגים יהודיים, שייכים לעתים לקהילות יהודיות דתיות ואחרות. משותפת להם אי­האמונה באלוהות, ובאורח חיים הנקבע לפי ההלכה. אף שאין החילונים שייכים לאף ארגון גג אחד (ואולי אינם מסוגלים להתארגן כלל), הם מונים כ7- מיליון יהודים, משמע: רובה של היהדות. היהדות החילונית היא תרבותם של רוב היהודים בעולם, ובהתפתחותה גרמה לשינוי של עצם הגדרתה של היהדות.
יהדות היא כל מה שהיהודים יוצרים וחיים בו
פרופ' יהודה באואר, חתן פרס ישראל למדעי הרוח, אומר: "תנ"ך הוא יהדות, תלמוד הוא יהדות, חיי יומיום יהודיים הם יהדות, היסטוריה יהודית, שירה יהודית, מנהגים יהודיים, מאכלים יהודיים ­ כל אלה יהדות, בדיחות יהודיות הן יהדות ודת יהודית היא יהדות. אך טעות היא לטעון כי לאמונות הדתיות היהודיות יש עמדת בכורה, ראשית ­ משום שאמונות אלה הן שונות ולעתים מנוגדות אלה לאלה, ושנית מפני שהדת היהודית היא רק אחד האספקטים הרבים של הקיום היהודי; בחיי יהודים רבים בימינו אין הדת ממלאה אפילו תפקיד זה. "יהדות" היא אם כן כל מה שהיהודים יצרו במשך ההיסטוריה הארוכה שלהם. "יהדות היא ציויליזציה יהודית. יהדות היא תרבות יהודית".
כשלון ההתארגנויות של יהודים חילוניים בתפוצה
במשך מאה וחמישים השנים, עד סוף המאה ה20-, ניסו קבוצות של יהודים חילוניים להקים ארגונים בעלי אידיאולוגיה ומבנה מוגדרים. כזאת היתה תנועת הבונד האידישיסטית באירופה, תנועות ציוניות חילוניות וסוציאליסטיות, תנועות ואגודות לתרבות אידיש בצפון ודרום אמריקה ­ עם בתי ספר באידיש ופעילות תרבותית עניפה.  כל אלה, לבד מהארגונים הציוניים, נעלמו מהבמה הציבורית אחרי מלחמת העולם השניה. נותרה חטיבה גדולה והולכת של יהודים המודעים לכך שאינם חיים לפי מצוות ההלכה ואינם מאמינים באלוהים.  יהודים רבים פסקו להאמין באלוהים כתוצאה מהשואה. אך גם הם, כמו היהודים החילונים האחרים, המעיטו לחיות ולעשות לחינוך ילדיהם בתרבות היהודית, לבד אולי מקטעי מנהגים מסורתיים מעטים. חילוניים רבים הצטרפו לקהילות דתיות בזרמים השונים, רק למען נוחיות סדורי טקסי חתונה, טקסי אבל, בר ובת מצוה וכד'. יש חילוניים שהצטרפו אפילו לקהילות אורתודוכסיות, כפי שמעיד מחקר קאלמב בבריטניה משנת 1992, אך נשארו חילוניים באמונותיהם באורחות חייהם. לבד מהקהילות החילוניות המאורגנות בקיבוצים, אשר החלו לפתח צורות ומסורות תרבותיות יהודיות חילוניות מראשית המאה העשרים, הופיעו באמצע השני של המאה העשרים קהילות חילוניות פעילות בעיקר בצפון אמריקה ובמספר ארצות תפוצה אחרות (כגון: אוסטרליה, מכסיקו, איטליה וצרפת). כ60- קהילות ובתי ספר חילוניים מעין אלה מאורגנים בתנועה החילונית ההומניסטית היהודית בארה"ב, המקיימת בית ספר למדריכים ורבנים חילוניים. בקהילות חילוניות רבות עורכים מפגשי קבלת שבת וחגים, מערכות חינוך וטקסי בת ובר מצוה, חתונות וטקסי אבל.
רוב ההורים החילונים חיים באמונותיהם ההומניסטיות
בישראל של ימינו אין כמעט קהילות חילוניות פעילות מעין אלה, אך רוב ההורים הישראלים שולחים את ילדיהם לבתי ספר ומוסדות השכלה חילוניים בהם לומדים קרוב למיליון תלמידים, ובהם מתקיימות תוכניות לימוד לא דתיות ללימודי תנ"ך, היסטוריה וספרות יהודית, ובמקרים רבים ­ לימודי תלמוד ומחשבת ישראל. רוב היהודים החילוניים הללו חיים ביהדות כשהיא מוגדרת כמכלול היצירה היהודית בכל התחומים ­ משמע: תרבותו של העם היהודי הכוללת את דתו, הציביליזציה שלו ואורח חייו. הם אינם מאמינים באלוה היכול, או יכולה, להשגיח או להשפיע על חייהם. כיוון שיהודים חילוניים אינם יכולים להסתמך על צווים של כח עליון, הם חייבים לקבל על עצמם את האחריות המלאה להתנהגותם המוסרית והחברתית. בסופו של דבר חייבים יהודים חילוניים לנסח את שולחנם הערוך מחדש. הם יהודים המאמינים בקדושת חיי האדם, בעצמאותו ובזכויותיו, משמע: בגישה הומניסטית ודמוקרטית לחברה ותרבות פלורליסטית, בשוויון בין גברים ונשים ובזכות ילדים להתפתחות חופשית ממגבלות שרירותיות. הם מאמינים בייחודה של היהדות כתרבות לאומית, כמו של כל תרבות לאומית אחרת, ובהיות היהדות חלק בלתי נפרד מתרבות העולם. הם חיים בה באמונה ובחופש הבחירה של כל אדם, כאמונתם של יוצרי פרקי אבות והרמב"ם. אף שיהודים חילוניים אינם מאמינים כי אנו עם נבחר, הם מאמינים בתרומה הייחודית שהיהדות יכולה לתרום לאנושות: בתחומי עשיית צדק וצדקה, בהחשבת הלימוד והחינוך המתמיד, בהתנגדות עקבית לקפוח וכפייה.
פתוח מסורות התרבות היהודית ללא כניעה לסמכות על­ טבעית
יהודים חילוניים רבים מבקשים להמשיך בפתוח מסורות יהודיות, כשהם חופשיים מכל כפיה של סמכות על­טבעית או של דובריה. גם אם רוב החילוניים עוסקים פחות בלימודי היהדות מיהודים אורתודוכסיים ­ הם שייכים כמוהם במלוא מובן המילה לעם ולתרבות היהודית.
החיים במסורת תרבותית לאומית הם מאפיין אוניברסלי בחיי כל העמים. מסורת החגים והמועדים הלאומיים מארגנת את הזמן, יוצרת קצב ללוח השנה, מכוננת קביעות בחיים המשתנים תדיר. יהודים חילוניים רבים מקיימים על כן מסורות ­ כגון הדלקת נרות בארוחות חגיגיות בשבת, המוקדשת למפגשי משפחה וידידים, סדר פסח כחגיגה מיוחדת המוקדשת לתולדות העם היהודי, לזיקה לאבות אבותיו ולטפוח היחס בין הווה לרבדי העבר.
ד"ר ישראל שייפר, פרופסור לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת הארוורד, כותב על מערכת הסמלים בטקסים ובפולחני היהדות: "אין זו מערכת של סמלים מאגיים, אמונות תפלות, תיאוריות רציונליות, טכנולוגיה קוסמית או תיאולוגיה מיושנת. זוהי מערכת לשונית המכוננת ארגונו של העולם בונה את הזמן והחלל, ממקמת יהודים בהיסטוריה, קושרת אותם לקהילה, ומפתחת רגישותם להבטים בחיים אשר אבות אבותיהם ייחסו להם חשיבות ­ חירות, אחריות, כנות, ענוה, נאמנות, דאגה לזולת ומחוייבות. האינטרפרטציות שניתנו למערכות סימבוליות אלה השתנו בהיסטוריה של העם היהודי בתכיפות גדולה יותר מאשר מערכות הסמלים עצמן. יש לחזור ולעיין ברצינות במערכות הסמלים הללו, על מנת לשחזר את כוחם ולהיות משאבים בחינוך היהודי".
לימודי התנ"ך והמורשת התרבותית שהתפתחה בהתייחסות אליו
אחת הדרכים ללימוד מערכות סימבוליות אלה ומקורן ביהדות היא הכרות עם התנ"ך. יהודים חילוניים רואים בתנ"ך אסופה של יצירות המייצגות את תרבותנו המתפתחת באלף הראשון לפני הספירה ואשר מחבריהם בלתי ידועים. יהודים חילוניים קוראים את התנ"ך בדרכם ולפי האינטרפרטציה שלהם ­ רואים בהם יצירות ספרות, יצירות בעלות מסרים מוסריים, תעודות היסטוריות המייצגות מציאות וסיפורי אגדה. ביקורתם את היצירות התנ"כיות תתבסס על מודעותם לעובדות אשר נתגלו במחקר ההיסטורי והארכיאולוגי, ואף שאין הם מתייחסים תמיד לדמויות הפועלות בסיפורים כדמויות היסטוריות, הם רואים בהן גיבורי יצירות ספרותיות אשר באמצעותם הועברו מסרים מוסריים או הועלו לדיון דילמות מוסריות.  בעשור האחרון של המאה העשרים חידשו מספר ארגונים ומוסדות בישראל את מאמציהם ופעילותם להגברת מודעות היהודים החילוניים לתרבותם ומורשתם ההיסטורית. יהודים חילוניים רואים את זיקתם ליהדות כתרבותם הלאומית כבעיה קיומית, המשפיעה על תהליכים פוליטיים ודרכים בהנהגת המדינה. משך שנים רבות עבר החינוך ליהדות של יהודים חילוניים לרשות סמכויות של שרים דתיים­אורתודוכסים והתרבו המורים הדתיים למקצועות היהדות בבתי הספר החילוניים.
התעוררות ויוזמות השכלה חדשות ביהדות החילונית
השסע בין דתיים לחילוניים בישראל עודד יהודים חילונים רבים להתמודד עם הבעיה על ידי יוזמות חינוכיות חדשות. בישראל ובתפוצה נוסדו על ידי יהודים חילוניים בשנים האחרונות עשרות מוסדות השכלה והשתלמות ביהדות, בלימודי תרבותה, דתה, הפילוסופיה והמיסטיקה שהתפתחו בה, ובהתוודעות למקורותיה ויצירותיה בכל העידנים. על סף האלף השלישי אנו עדים להתעוררות בזרם היהדות החילונית בישראל ובעולם. קולות חדשים נשמעים בה, יותר ויותר מלומדים וחוקרים יהודים חילוניים נוטלים על עצמם תפקידי מפתח במערכות החינוך וההשכלה ביהדות, באוניברסיטאות ומחוצה להן, סופרים והוגים יהודיים חילוניים מגלים מעורבות גוברת בתנועה זו, הורים ישראליים חילוניים מגבירים ועומדים על מילוי דרישותיהם לחינוך ילדיהם ברוחה של היהדות החילונית.
אחד מספריו של אלאן דרשוביץ נקרא "היהודי האמריקני ההולך ונעלם" ­ על שם כותרתו של מאמר שהתפרסם בכתב העת "לוק" ב1964- בו נטען כי יהודי אמריקה יעלמו עד סוף המאה העשרים, מי שלא שרד היה כמובן כתב העת עצמו. דרשוביץ טוען בספרו כי ההישג הגדול ביותר של ההיסטוריה היהודית הוא היהודי החילוני המודרני. כפי ששרוין ויין מתמצת את טענותיו: "ההשגים הגדולים והיצירות הגדולות ביותר של היהודים בימינו לא היו של יהודים דתיים אלא של יהודים חילוניים. היהודים החילוניים היו אלה שזכו בפרסי הנובל, היהודים החילוניים הנהיגו תנועות חברתיות ופוליטיות שהשפיעו על העולם כולו, הם היו בין מפיצי החזון בימינו של צדק עולמי וזכויות האדם. במשך שמונה עשרה מאות השנים בהן שלטה הרבנות האורתודוכסית ביהדות היא התמקדה בעולמה היהודי הסגור". האירוניה בשאיפותינו לעתיד העם היהודי היא בדיוקנו של היהודי שאנו מבקשים לפתח ולשמור על המשכיות קיומו היהודי, שעה שאין אנו יכולים להפריד אותו מאידיאל החופש האישי והמעורבות המתמזגת בתרבויות העמים ­ מה שמסכן את קיומם של היהודים כקבוצה לאומית. היהודים החילוניים המצליחים הם אלה שניחנו בצירוף המבטיח של אנרגיה רוחנית וזעם שאפיין יהודים אורתודוכסים והניע את האמביציה והיצירתיות של הוגים ואמנים יהודים למרוד בכל המוסכמות של החברה הסובבת ­ כשכל אלה ממוזגים ברוח ההלניזם, הפתיחות והרציונליזם, האהבה להומניות וליופי, שהם התנאי להישג אינטלקטואלי ואמנותי.
לסכום, הרשוני להביע תקוותי לעתיד. ראשית אני מקווה כי תתרחב מודעות החילונים לחשיבות התחנכותם ביהדות. תקוותי היא כי כבר בעשור הקרוב ילמדו יהודים בתפוצה לבחור כנציגיהם לא רק מנהיגי קהילות דתיות מאורגנות אלא גם נציגים של רוב העם היהודי בכל אחת מהתפוצות ­ הרוב החילוני חסר הארגונים המייצגים אותו. ההתעלמות ואי ההכללה של נציגים כאלה במנהיגות ובמשלחות המייצגות את ארצות התפוצה היא משגה שניתן להסבירו אך אין להצדיקו. גם אם אין ארגונים מייצגים תמיד ניתן לבחור אישויות יהודיות חילוניות מייצגות ­ מחנכים, אנשי רוח, אישי ציבור ­ אשר יוכלו למלא תפקידים אלה. למעשה ­ רבים מאנשי הארגונים והקהילות הדתיות הם אנשים חילוניים באמונתם ובחייהם, אף שרשמית הם מייצגים את ארגוניהם הדתיים. אני מקווה כי בעתיד הנראה לעין יתארגנו יהודים חילוניים, ולו גם בארגונים רופפים, על מנת שיוכלו למלא תפקיד גדול יותר בחיי הקהילה בתפוצה. אני מקווה כי יהודים חילוניים ימשיכו להמנע מכל נסיון לפתות או לשכנע אנשים דתיים להצטרף למחנה החילוני, כפי שעשו בעבר, ונתייחדו בכך מזרמים אחרים ביהדות.
נראה לי כי יהודים חילוניים, חייבם לזכור תמיד שאף על פי שהם משוכנעים במאה אחוזים שהם צודקים, יתכן שהם טועים, על כן אל להם להיות בלתי סובלניים או להשפיל דתיים או בני זרם אחר בדת כלשהי. יהיה בזה מילוי עיקרו של הלל "לא תעשה לרעך מה ששנוא עליך ­ זו כל התורה".