יומן של מאמין אתאיסט
מאת אורי בן צבי

מסדר 'תנורו של עכנאי'
במסכת 'בבא מציעא', נט, מובא סיפור על 'תנורו של עכנאי'. מתקיים בו ויכוח בבית המדרש על סוגיית כשרותו של תנור, כשמצד אחד ניצב ר' אליעזר בן הורקנוס, ומן הצד השני ר' יהושע בן חנניה וחכמים אחרים, והוא מן הסיפורים המופלאים המצויים בתלמוד. הסיפור כולל בחובו כמה מכמני לשון שנהיו לנכסי צאן ברזל בתרבות היהודית. מרצים ומנחים הנמנים על מחנה ה'התחדשות היהודית' עשו זאת למנהג, לספר סיפור זה שוב ושוב בסמינרים ומפגשי בתי מדרש, משום שיש בו, לכאורה, התרסה אנושית מול אלוהים ("כי לא בשמים היא" ו"...נאמר בתורה בהר סיני שאין משגיחים בבת קול",), ואפילו "הוכחה" לגישה דמוקרטית בעולם החכמים ("אחרי רבים להטות"). כה רב השימוש שנעשה במדרש זה, עד שאחת הדוברות הרהוטות של המחנה, רות קלדרון, מייסדת 'עלמא', הגדירה פעם בנימה סרקסטית את משתמשיו כ"חברי כבוד במסדר תנורו של עכנאי".
ואכן, מעקב שטחי אחר ארועים המתקיימים במחנה ההתחדשות היהודית (הכוונה לארגונים וגופים המשייכים עצמם לזרם החילוני והפלורליסטי), יגלה זיקה בולטת לשמות, מונחים ואמרות הלקוחים מן העולם המדרשי. רבים ממובילי הפעילות (מרצים, מנחים, סטודנטים, אחרים) במוסדות אלו ('בינה', 'המדרשה' באורנים, 'עלמא', מית"ר, 'תמורה', 'קולות בנגב' ואחרים) באים מתחום לימודי היהדות. רבים מהם אף למדו במכון שכטר, המזוהה עם היהדות הקונסרבטיבית או בהיברו יוניון קולג' השייך לתנועה הרפורמית. באופן טבעי עולה כי שטחי העניין וההתמחות של רבים מהם קשורים לעולם התלמוד, הקבלה או הציונות הדתית.  זיקה זו אין בה מתום משום עצמה, שהרי כבר נאמר בספר 'בראשית' כי "נעים להשכיל", אולם מאחר ומדובר באליתה המתיימרת להפיץ ולהשריש תפיסת עולם יהודית-חילונית, מעורר הדבר תמיהה. ההגות החילונית, שהתפתחה מאד במאה השנים האחרונות, פרצה נתיב חדש במחשבה היהודית. היא עשירה לא רק בהלכה (ברדיצ'בסקי, אחד העם, ברנר, כצנלסון, יזהר, חיים כהן, יהושע, עוז ורבים נוספים) כי אם, ובעיקר במעשה. מאה ויותר שנות ציונות מעשית שינו ללא הכר את פני העם היהודי והעשירו יותר מאי פעם את יצירתו ותרבותו. על רקע זה מתמיהה העובדה שרבים מבוגריה של המערכת האקדמית מעדיפים לעסוק במשנתם של חז"ל, הרמב"ם, הרב קוק ודומיהם על לימוד והתמחות במשנתם של הוגים ציונים ואחרים בני התקופה המודרנית.
לתופעה זו יש כמובן מחיר. מי שבוחר להתמחות בעבר הרחוק נוטע שם את שורשיו. האוריינטציה שלו מתמקדת בתקופה זו וההתבוננות שלו סביב נעשית דרך אספקלריה של ימים קדומים. במשתמע, יש בכך גם כדי להצביע על סדר עדיפויות. העבר קודם להווה וחשוב ממנו. התרבות צריכה להילמד מן העבר אל ההווה, וההיררכיה מובנת מאליה. 'שם' מצוי החשוב, שהרי מי שמתמחה בהגות חז"ל (או הרמב"ם או הראי"ה) יתבונן על התרבות היהודית (בעיקר) דרך עיניהם. כך נמצא שרבים מחברינו הנמנים דה-פקטו על המחנה ההומניסטי-חילוני, הם בעצם חברים, גלויים או סמויים, במסדר 'תנורו של עכנאי'. חיצונית אין להטיל ספק בזיקתם לתרבות היהודית-חילונית, אולם הם עצמם, עולם המושגים וההתייחסויות שלהם, נטועים  בעולם רליגיוזי ומקורות השראתם שאובים מן היהדות הרליגיוזית.         
 
חינוך לערכים נוסח משרד החינוך
שר החינוך גדעון סער, הכריז בשורה של ראיונות שנתן ערב פתיחת שנת הלימודים, כי בעייתה של מערכת החינוך נעוצה, בין השאר, בהעדר חינוך לערכים. "החברה שלנו כמהה לשיח שיתבסס על ערכים", הכריז, והורה להפסיק תוכנית לגיבוש זהות וערכים יהודיים, שהנהיגה שרת החינוך הקודמת, יולי תמיר, משום ש"אין בה חיבור בין המימד היהודי לציוני" (אור קשתי, 'הארץ' 28.8.09)
עיון בהצהרותיהם של שרי חינוך שקדמו לו מעלה כי כך בדיוק אמרו גם כל קודמיו.
שרת החינוך פרופ' יולי תמיר, החליטה לגנוז את התוכנית של "מאה מושגים וערכים בציונות, ביהדות ובדמוקרטיה", שיזמה שרת החינוך שקדמה לה, לימור לבנת, משום ש"היא מעשה לא מקצועי ולא חינוכי משום שהמושגים נותנים ידע חלקי בלבד".
שרת חינוך לימור לבנת פסלה אף היא את יוזמותיהם של שרי החינוך הקודמים, ובכלל זה של שר החינוך יוסי שריד, ליישום מסקנות ועדת שנהר לחיזוק ערכי היהדות בבתי הספר הממלכתיים. פרופ' יעקב כץ, יו"ר המזכירות הפדגוגית, הכריז בשמה כי "משרד החינוך איננו מכיר בדו"ח ועדת שנהר". 
שר החינוך יוסי שריד הורה על ביטול המנהל לחינוך ערכי, שהוקם ע"י קודמו זבולון המר, בטיעון כי מדובר באקט שתכליתו להטמיע ערכים יהודים ברוח דתית במערכת החינוך ולחזק את אחיזת המפד"ל בחינוך הממלכתי.
שר החינוך זבולון המר החליט לפעול לתיקון הקלקולים שחלו בנושא החינוך לערכים בימי קודמיו, והורה על הקמת מנהל לחינוך ערכי שיפעל לחיזוק התודעה והמורשת לערכים יהודים בקרב תלמידי מערכת החינוך הממלכתי-חילוני.
תשעה שרי חינוך היו לה למדינת ישראל בעשרים השנים האחרונות (ועוד ארבעה ששימשו זמן קצר). תשעה שרים. כל אחד וערכיו, כל אחד ופסילותיו.
ונראה שבחד גדיא זה נמצא חלק מההסבר למצבו הבעייתי של החינוך לערכים. 
 
השופר האילם
ליהודים רבים ראש השנה הוא יום של דין. יהודי שומר מצוות מאמין כי ביום זה הוא עומד לדין בפני בורא עולם. כל מעשיו מונחים על הכף לחסד או לשבט. מכאן מתחילים עשרה ימים נוראים, עשרת ימי תשובה, שבסופם, ביום הכיפורים, ייחתם דינו.
בימים אלה מתמלא חלל האוויר בתקיעת שופרות. מכל עבר נשמעות תקיעות, חלקן עזות וחדות, חלקן ארוכות ומסתלסלות. תקיעות המבקשות, מי בלשון תביעה ומי בלשון תחינה, כי יפתחו שערי שמים ובקשת הסליחה והמחילה תתקבל במרום ותזכה את המאמינים בחתימה לחיים טובים.
גם לי יש שופר. למרות שאינני דתי, שנולדתי למשפחה יהודית שורשית סוציאליסטת ואתאיסטית, יש לי בביתי שופר. שופר נאה שקיבלתיו מאבי שקיבלו מאביו שלו, שופר זהוב שעובר במשפחה מזה כמה דורות, שמקורו בימים רחוקים מערבות רוסיה הלבנה.   
ואני, אף על פי שאינני שומר מצוות דתיות, נהגתי מדי שנה, ביום האחרון של השנה, בכ"ט באלול, לצאת מביתי לעת ערב, סמוך לשקיעת השמש, לנסוע למקום רחוק מישוב, לעלות על גבעה חשופה, לפתוח שם שולחן, לשים עליו מפה לבנה, ועליה צנצנת פרחים, צלוחית דבש, כמה תפוחים אדומים ושופר, אותו  שופר העובר מזה שנים מאב לבן במשפחתנו. ושם בראש הגבעה לשבת ולהתבונן בשמש השוקעת אל תוך הים הכחול.
יש שם אווירה מיוחדת של חג, של סוף שהוא בעצם התחלה. הנה הנה השמש שוקעת ביומה האחרון של השנה. כשתזרח בפעם הבאה כבר תהיה שנה חדשה. ואנחנו יושבים ומביטים ואחר מדברים ומספרים, בעצמנו ובאחרים, אומרים דברים של רצינות כיהא למקום ולשעה.
ומתישהו, בדיוק ברגע בו גוועת השמש מעבר לאופק, אני נוטל את השופר, ונושף בו במלוא עוזו. זה השופר של סבא, שעבר לאבא, והתגלגל אלינו. ואני, ואחרי בני ביתי, נושפים במלוא ראותינו ועושים כל שבכוחנו להשמיע תרועה שתלווה בברכת פרידה את השנה החולפת, ומי יודע אולי תפתח גם עבורנו את שערי התשובה בשמים. ואף על פי שאנחנו מנסים ונושפים ומתנשפים בכל מעודנו אין יוצא קול. השופר ממאן לתקוע, מסרב להשמיע קולו. כך שנה אחר שנה.
הצינקנים ביניינו אומרים כי השופר נדם משום שנהיינו אפיקורסים והוא מסרב להשמיע קול כמחאה על שאיננו הולכים בדרך אבותינו. ואכן, כמו יהודים רבים אחרים בימינו איננו מקבלים את אימת הדין. איננו שותפים לסיפור או למנהג. לדידנו באין בורא אין יום של דין.
מה אם כן משמעותו של יום זה, ראש השנה, ליהודי שאיננו שומר מצוות? שאיננו מקבל את דיני התורה? שהריטואל הדתי זר לו לאופיו, לאורח חייו ולאמונתו? כיצד יביא לידי ביטוי יום זה מבלי להנתק מהכלל? האם יש  משמעות לראש השנה שהיא מעבר לציווי הדתי שלו? האם יש לו, ליהודי החילוני תוכן משלו שהוא בעל משמעות לציין חג זה?
הביטוי שלנו הוא אישי ומשפחתי. אנחנו מציינים את ראש השנה כמועד של סוף ושל התחלה. לכולנו זוהי עת של חשבון נפש בינינו ובין עצמנו, ביניינו לבין זולתנו. איננו זקוקים לחסדי שמים. החשבון והדין והחסד הם בתוכנו.
והשופר תשאלו... מה עם השופר? ובכן, נראה ששופרנו הזהוב נדם משמצא עצמו בידיהם של אתאיסטים כמונו. כי מה ערך יש לה לתרועה לגבי מי שמאמין כי השמים ריקים?