אלוהים אם הוא קיים, אוהב יותר מכל את האתאיסטים ואת אלה שאינם מאמינים כלל, משום שהם אלה שמתייחסים אליו ברצינות הרבה ביותר. (גאלן סטרוס)

איש חכם אמר פעם כי "החילונים ההומניסטים הם היחידים שמתייחסים לאלוהים ברצינות". יומן זה, שילווה מעתה את גליונות "יהדות חופשית", הוא יומנו של מאמין אתאיסט, המתייחס לאלוהים ברצינות רבה. הוא מתייחס ברצינות גם למאמיניו ודווקא משום כך הוא מנסה לבדוק, להבין, ועיקר לשאול. הכיצד הוא שמה שכל כך ברור ומובן לאנשים אתאיסטים כמוני, מה שנהיה גלוי ונהיר לחכמי ההשכלה, ואחריהם לכל אלה שבחרו  בחופש על פני האמונה הדתית לסוגיה, נחשב עדיין בקרב רבים כל כך לכפירה מגונה, לסטיה מסוכנת לבחירה בדרך הרע?  ישעיהו ברלין טען פעם כי האתאיסט חרש לצליל קולו של אלוהים. אם נכון הדבר, הריני מהלך כל ימי בעולם זה כסומא וכחרש. אולם ישנה גם אפשרות אחרת, הפוכה בתכלית., אולי לא אני הוא החרש או העיוור, אולי זהו ההמון מסביב הרואה את המלך צועד לפניו ערום כביום הוולדו ומריע בקול ל"בגדיו החדשים".

פליאה
אלוהים הוא פליאה. לא משום פלאו, וגם לא משום נפלאותיו. אלה מצויים בעיני רואיו ובאוזני שומעיו ואני אינני ביניהם. לדידו של אתאיסט כמוני אלוהים הוא פליאה. נפלאה ממני להבין מה יש בו שמעורר כה רבים להאמין בקיומו. נפלאה ממני לתפוס כיצד יכולים רבים כל כך לאורך זמן ארוך כל כך להאחז בדבר כה מופשט וכה מופרך. נפלאה ממני להסביר כיצד אנשים משכילים, המתנהלים באורח רציונלי בחייהם ושופטים את הנעשה סביבם על בסיס הגיון, נאחזים באמונות שווא בבואם למחוזות האמונה. נפלאה ממני להבין מה יש בה בדת, המתיימרת להסביר ולנמק ולתת תשובות מוחלטות לכל בשם האלוהים, שמצליח לרתק אליה אין ספור אנשים, למרות שסיפור תולדותיה  מפריך לכל אורכו את קיומו. נפלאה ממני לתרץ את זה הכוח המושך כה רבים כל העת אל הנסתר והלא מוסבר ומעדיפם על הגלוי והמבואר.
לדידו של אתאיסט כמוני אלוהים הוא פיקציה¹, צל שמטיל היקום על פני האינטליגנציה האנושית, פיקציה גאונית שהגוה אנשים חכמים, למטרות ראויות אם יותר ואם פחות. האיך וכיצד שרדה פיקציה זו את מבחני הזמן? מדוע הצליחה להתנחל כה עמוק בלבבות? כיצד שרדה בתודעה האנושית גם בזמנים של השכלה ופכחון ? כל אלה פליאות הם בעיני.   

אלוהים כגיבור חינוכי
מושג האלוהים מעסיק אותי כמעט מאז עמדתי על דעתי. מאז שאני זוכר עצמי מרחפת לה רוחו מסביב, בגלוי, ובעיקר בנסתר, מצויה ונעלמת, ישנה אבל איננה, כתובה ונמחקת. מין חידה קולוסאלית, גדולה מלהבין, נשגבה מלהכיל, מסקרנת עד כדי אובססיה, מין יש שבנוי כולו על אין. אקסיומה שכל כולה פיקציה. מוסכמה שתהילתה מגיעה עד קצווי עולם למרות שכל מהותה אינות גמורה.
סביבת ילדותי דחתה אותו מחייה. היא ביטלה את קיומו, הקיפה עצמה בגדר ונעלה בפניו את שעריה. התפישה שרווחה היתה שאלוהים שייך "להם", ליהודים הישנים הגרים בגיטאות החרדיים בעיר, או ליהודים אחרים, לא כמונו, שעלו לא מכבר מצפון אפריקה וחיים במושבים שמסביב. וכן, גם לסבא וסבתא אנשי האתמול, שתמונותיהם מקשטים את אלבומי התמונות שלנו. לנו לא היה בו צורך. הוא היה מין אנכרוניזם, אנטיתיזה לעולם החדש שאליו נולדנו ובו חיינו. עולם יהודי-ישראלי היושב על אדמתו, לומד את עברו, מחדש את חגיו וטקסיו, ומייתר לחלוטין כל צורך באותה פיקציה ששמה אלוהים. 
היום אני יודע שזה היה מקום מיוחד במינו. דיברו שם בגלוי ובחופשי על יהדות שאינה זקוקה לאמונה דתית, על יהודים שאין להם צורך באלוהים. זו היתה סביבה יהודית-ישראלית בכל נימיה למרות שחבריה הגדירו עצמם כאתאיסטים. מבחינתם לא היתה כל סתירה בין היות יהודי שלם לבין כפירה במציאות האל שהוא אחד מיסודות האמונה היהדות.         
ואעפ"כ אלוהים היה שם. הוא נכנס אל תוך עולמנו כאילו משום מקום. התוודעתי אליו בראשונה בכיתה ב', כשלמדנו את סיפורי 'בראשית'. הוא הופיע יחד עם אברהם בפרשת "לך לך", יחד עם יעקב השורה עם מלאכו על הירדן, יחד עם משה הפוגש בו במדבר. "דמות" מוזרה, בלתי מובנת, בלתי מתיישבת עם מציאות חיינו, מנוגדת להגיון עליו מושתתים הדברים. ממרחק של זמן קשה לזכור כיצד הוסברה הסתירה כביכול, בין זה שאיננו לבין זה שנוכחותו כה מוחשית בטקסט הנלמד. ההכרה כי אלוהים הוא פנומן רב עוצמה של תרבות רבת דורות, וככזה צריך שיהיה לו ממשות ותוקף גם בקרב חילונים גמורים, התפתחה מאוחר יותר, לפחות כדיסציפלינה לימודית.  
הוא שב ופקד אותנו מאז בעקשנות וברציפות, נוכח, מסרב להעלם. מצוי בכיתה לאורך אחד-עשרה שנות הלימודים. לעיתים גלוי, לרוב נסתר. רוחו מרחפת לה בחלל בית הספר, מוזמנת לעיתים להתייצב נוכחנו ולהשמיע קולה, נקראת באין ספור שמותיה למעט זה האחד והיחיד שלמרות שהוא כתוב במפורש אסור להזכירו בשמו. הוא היה שם בשעורי התנ"ך, החל ב"לך לך" ופרשת העקדה, המשך בנפלאות שראון אפילו שפחות חרופות על הים במצרים. הוא היה שם בהבטחותיו וכעסיו, בנחמותיו וחרון אפו. עוצמת ידו מצאה את ביטויה בעלילות המתוארות במקרא, במגילות ובספרות הנביאים, שמו הוזכר בשירה, באמנות, בספרות ובמוסיקה. ידו היתה בכל. רוחו שורה על פני ארץ. המורים דברו עליו, מי בגלוי ומי בשפת סתר. שמו הוזכר תדירות בכתבים עתיקים, בספרי הלימוד,  בטקסים ובימי זכרון. איש לא העז לדבר בגנותו, גם אם בסתר לב פקפקנו במציאותו. אלוהים הרי הוא קודש, גיבור כל יכול של דברי הימים, מעוזם ומקור נחמתם של סבא וסבתא עליהם השלום, הסבר ומניע לאין ספור עלילות ותקוות ומעשים. וכך, לאורך השנים, חיה לה הפיקציה הפנומנלית הזו, רוחשת עמוק בלבבות, נוכחת גם בליבות שולליה. ויתכן שמתקיימים כאן דבריו של ריקרדו ריש, גיבור ספרו של ז'וז'ה סארמאגו ('שנת מותו של ריקארדו ריש'): "מי שאין לו אלוהים מחפש אלים, ומי שנטש אלים ממציא אלוהים, יום אחד נשתחרר מזה ומאלה".

הדרך למציאת האור
זה זמן שיש לה ל'רוחניות' עדנה. גבירים ונגידים מפארים את שמה ומשתחווים לה אפיים. גבירה עתירת ממון העומדת בראש מוסד פיננסי שכולו חולין, מגלגלת עיניים ומעידה על קשריה הטובים עם עולמות עליונים. תעשיינים, פוליטיקאים ואנשי מעשה, שכל הוויתם ארציות לשמה, עולים לרגל, תרתי משמע, כד ללחך פינכתו של רב-מג דרומי, שקשריו עם שלוחי הבורא ידועים ומוכרים כולי עלמא. רב גאון אחר שחסידיו רבים, מזהיר מפני שדים ורוחות הסובבים אותנו, ובמיוחד מפני אחד, כתב מרירי שמו, שפגיעתו רעה ועשה לו מנהג להתנכל לעוברי אורח תמימים בדיוק בצהרי היום. 
לאחרונה הוזמנתי לאירוע חגיגי, שנערך באכסניה מכובדת בירושלים, לכבוד השקת ספר חדש של ידידה. הספר, ובאופן טבעי גם האירוע שנערך סביבו, מוקדש למה שנהוג לקרוא לאחרונה בסלנג הישראלי: 'רוחניות', או במילים אחרות, 'הדרך למציאת האור'. האולם היה מלא עד אפס מקום והקהל המגוון האזין בקשב רב לדבריה של המחברת, וכן של משתתפים אחרים, שנגעו רובם בתחומי הטמיר והנסתר, והפליגו בשבחם של עולמות עליונים כמתכונים בדוקים למימוש עצמי ומציאת אושר. ידיד אחר פרסם אף הוא לא מכבר ספר העוסק בהגותו על הרב קוק. הידיד, שהוא 'חילוני' מוצהר על פי הגדרתו, נדרש בספר לשאלת דרכו הרוחנית של הרב קוק, וניכר בו שנשבה בקסמו. הארוע הציבורי, שקויים לכבודו באולם מוכר בירושלים, הוקדש ל'מהפכת ההארה' של הרב ותלמידיו ומשך קהל גדול של מתעניינים וסקרנים.
מדובר בתופעה רחבה ונפוצה השוטפת את החברה הישראלית בנחשולי ענק ומרעילה את שפיותה. מדי שבוע ניתן למצוא עשרות אירועים, פסטיבלים, ימי עיון, תוכניות רדיו וטלביזיה המוקדשים לנושאי קבלה, קלפים, תורת הנסתר, רוחניות, פתיחה בקפה, נומרולוגיה ואסטרולוגיה. יושבים להם מיני תמהונים אכסצנטרים ומדברים בידענות מופלגת על עולמות נסתרים, תוך שהם מאבחנים ומפענחים הכל, החל ברזי הלב וכל מה שבינו לבינה וכלה בסודות הבריאה.
והעם רואה את הקולות. הוא רואה את שועיו ופרנסיו, אותם שבחר כדי לנהל את עינייניו, אותם המופקדים על נכסיו וממונו, משתטים כהדיוטות, מקשיבים בחרדת קודש לאיצטגנינים ונוהגים בהם בכבוד מלכים, כי הרי מדובר לא בפשוטי אדם כמונו, כי אם במי שיש להם חלק ונחלה עם כוחות על, ומה שנסתר מעיניינו גלוי ונהיר לעיניהם. ואתה מביט ומקשיב לגיבובי הדברים, למלל שכולו בוקי סרוקי, ותמה שאין מסביב איש או אשה נאורים שיקומו ויסירו את מעטה האווילות ויאמרו את שגלוי לעין כל, כי זוהי בפשוטה עבודת אלילים מודרנית.

קסמו של הנסתר, עלבונו של הגלוי
במאמר המתפרסם בגליון אינטרנטי זה שואל יעקב מלכין ("אתאיזם והאמונה באדם"), מדוע נוטים רבים בימינו, החיים בחברות חילוניות מערביות, לוותר על זכותם לריבונות על חייהם, לפעול מתוך חירות בבחירת דרכם בחיים, להעדיף את מצוות מנהיגי דת ופסקי ההלכה שלהם על כללי צדק ועיקרים הומניסטיים, כאשר יש ניגוד ביניהם?
אני מבקש לצרף לשאלה זו כמה שתי שאלות נוספות שיחדדו את הדילמה. כיצד ניתן להסביר שאנשים משכילים, המתנהלים באורח רציונלי בחייהם ושופטים את הנעשה סביבם על בסיס הגיון, נאחזים באמונות שווא בבואם למחוזות האמונה? כיצד ניתן להבין שאחרי שנים רבות של 'השכלה' ורציונליזם מפנים להם אנשים כה רבים עורף, נמשכים אל הנסתר והלא מוסבר ומעדיפים אותם על הגלוי והמבואר?
בספרו 'העולם של אתמול' (זמורה ביתן, עמ' 14), נותן סטפן צוויג ביטוי לנאיביות ולאמונה בשכל וברציונליזם שאפיינו את שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20: "...מתוך האידיאליזם הליברלי שלה היתה המאה התשע-עשרה משוכנעת בתום לב, שהיא צועדת בדרך הישרה והבטוחה לקראת עולם שכולו טוב. בבוז הסתכלו הבריות על התקופות הקודמות, על המלחמות, הרעב והמהפכות שבהן, ואמרו כי בימים ההם עוד לא הגיעה האנושות לבגרותה, והשכלתה מועטת היתה. ואילו עתה לא יחלפו אלא כמה עשורים עד שנתגבר סופית על שרידי הרשע והאלימות. אמונה זו ב"התקדמות" הרצופה באין עוצר היתה בזמן ההוא מעין דת. אנשים האמינו בקידמה זו יותר משהאמינו בכתבי הקודש, והאמונה עצמה הוכחה ללא ספק יום יום על ידי הפלאים החדשים של המדע והטכניקה".
האמונה בשכל הישר וברציונליזם היא ממאפיניו הבולטים של תור ההשכלה, שעוררו את רוח האדם, הוציאהו מלפיתת החנק של האמונה הדתית לסוגיה והבטיחו עידן חדש בו יורש השכל את מקום האמונה הדתית, המדע בא במקום הרליגזיה, או בלשונו המתומצתת של אפיקורוס, האדם (ולא האל) הוא מידת הדברים.
האידיאליזם עליו כותב סטפן צוויג הוא ביטוי לאמונה ולהכרה כי תם העידן התאיסטי שנמשך קרוב לאלפיים שנים, כי חלף זמנם של הכנסיה, הכמורה והכהונה, כי בא הקץ למונופול שלהם על הידע, על הלימוד והקריאה, וכי נקרא דרור לרוחו של האדם. וולטר, רוסו, גתה, בטהובן, הם ממבטאיה של תקופה חדשה, של עולם חדש המושתת על השכל וההיגיון האנושי ונותן דרור לכוחות היצירה האנושית.
מה קרה לו לאותו אידיאליזם? מה עלה בגורלה של התקווה הגדולה שהפעימה את אנשי המאה ה-19? מדוע נתבלעו הדברים, או בלשונו של מלכין, מדוע מוכנים אנשים כה רבים בימינו לוותר על זכותם לריבונות על חייהם ולהעדיף מצוות דת ופסקי הלכה?