בדומה לכך בקשר לט' באב מסופר אצל ירמיהו ;
"ובחודש החמישי בעשור לחודש היא שנת תשע-עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב-טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלים. וישרוף את בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית הגדול שרף באש".
ואילו במקבילה בספר מלכים נקבע מועד הכיבוש בשבעה לחודש תמוז  ב- 7 וב- 19 לאב, אכן מקיימים הקראים את הצום על חורבן הבית. וגם ההשערה, כי התאריך 9 בחודש אב נקבע לפי תאריך חורבן בית שני, אינה סבירה. לפי יוספוס חל יום שריפת המקדש על ידי טיטוס ב- 6 באב.
ושוב נשאלת השאלה, האם מקרה הוא שחודש אב מוכר בלוח הבבלי כחודש הלפידים (אבוקות), ובחגיגות יום ה- 9 באב, לפי אמונתם, עברו הגיבורים המתים את שערי השאול והצטרפו זמנית לבני עמם החוגגים?

נשוב לעניין יום הכיפורים. מעניין שבספר נחמיה  מסופר על חגיגות ראש השנה, וסוכות ועל צום לאחר חגיגות הסוכות ב- 24 לחודש תשרי; ואילו יום הכיפורים אינו מוזכר כלל. אין לפקפק באופיו העתיק של דין שילוח השעיר לעזאזל  ועל טקס טיהורו של ארון ה'. שהם אגב אינם מצווים על השתתפותו של העם בטקסי היום. על סמך הדברים הללו יש חוקרים המניחים שיום הכיפורים הקיים לא היה יום צום. יום הצום עליו מסופר בספר נחמיה מזכיר לנו את הצום שבספר איוב, שהיו צמים, שמא חטאו בשמחת ה"חגיגות" [סוכות]. השקפה זו עשויה להסביר את עניין הבנות הרוקדות, שהרי אין הגיוני לומר, כדעת פרופ' קויפמן , שבריקודי הבתולות היו ריקודים פולחניים שנערכו דווקא ביום צום ועינוי נפש.
מכאן שיש רגליים להשערות שיום הכיפורים בימי קדם היה יום של שמחה וששון, כמו ט"ו באב. התלמוד עצמו מציין בהסבר למשנה :
"יום הכיפורים – משום ראית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו הלוחות האחרונות" לפיכך מסיקים חוקרים אחדים ממשנה זו שיום הכיפורים היה פעם בדומה לט"ו באב, חג עממי שהנוער ניצל אותו לשם קשירת שידוכים.
אין לפקפק בערכם ההיסטורי של מקורות אלה, שהרי על פולחן דומה של מחול נערות, ידוע לנו מן הספרות הבבלית הקדומה, שהתקיים ביום מפנה השמש, שנחשב ליום חתונת האלים בשמים .

יהיה מעניין לציין את דברי הנוסע יוסף יהודה טשראני  על יום הכיפורים בין יהודי דרבנט, עיר בקוקז, על שפת הים הכספי;
"ביום הכיפורים מתפללים כמנהג בלי שום ניגון ובכיה, כמו בשאר הימים, רק מתענים כולם. הבתולות מתקבצות חבורות חבורות והולכין לטייל בחוצות עם תופים ומזמרים ניגונים בהארמוניקות. ויש מן הבחורים שהם גם מתערבים על הבתולות בשמחותיהן".
וברבעון לפולקלור ואתנולוגיה "עדות" א' 33 יש מקורות על מנהגים דומים במקורות אחרים. (אתיופיה)

מנהגי שידוכין בחגיגות חקלאיות
חוקרים רבים רואים בסיפור של בנות שילה הרוקדות בכרמים , מקבילה למסופר במשנתנו. אחר פרשת פילגש בגבעה, ומלחמתם של שבטי ישראל בשבט בנימין מסופר :
"ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאישה ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול. "ויאמרו הנה חג יהוה בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה; ויצו את בני בנימין לאמר: לכו וארבתם בכרמים; וראיתם והנה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילה והלכתם ארץ בנימין; והיה כי יבואו אבותם או אחיהם לרוב אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו".
יש הרואים בסיפור הזה מוטיב פולקלוריסטי  ידוע גם בעמים אחרים, Romulus  מספק בצורה זאת נשים לנתיניו. באגדה היונית מסופר על הבנים שחטפו נשים מ – Lconua בזמן חגיגות לכבוד Artemis. מכל מקום אפשרי שכל הסיפורים הללו מקורם בנוהג עתיק של שידוכים המונים בעת חגיגות עממיות עונתיות

האנתרופולוג רפאל פטאי כותב בספרו "מדע האדם" :
"האפשרות לו לאדם לרכוש לו אשה נגד רצון הוריה (כגון בריחה עם האשה) ואפילו נגד רצון האשה עצמה (כגון חטיפה), שיטות אלה, אף כי הן אפשריות כמעט בכל חברה, ובמקומות מסויימים, כגון בארץ האש, הארכיפלג המליי ועוד, אף משתמשים בהן לעיתים קרובות, כשלא היו השיטות הרגילות או הנורמליות מספקות. הן כגון נהוגות בקשר למלחמה או בשעה שקטה או בלתי נוחה היה לו לאדם לרכוש לו אשה באחת השיטות הרגילות (מוהר)".
לעומתו מציין אנגלס  שגזל הנשים, שלעיתים שכיחות באזורים רבים הוא בגדר כלל, מסתמן מעבר לנשואי הזוג. לפי תאורו קודם השלב הזה לשלב בו עניין הנישואין מוסדר על ידי הורי הזוג לעיתים בלי שאלו הכירו זה את זו.
 Morgenstern מניח איפוא ששני הצומות, זה שב- ג' בתשרי וזה שבט' באב, היו בראשיתם ימי צום לפתיחת שבוע של היטהרות, סגפנית, הינזרות לפני חגיגות העונתיות של חג הבציר או סיום מסיק זיתים. יום הכיפורים וט"ו באב היו לפיכך במקורם חגים כפריים, חקלאיים של חג הבציר וחג מסיק הזיתים, שהיוו הזדמנות נאותה לשידוכים המוניים. Gaster  מביא שורה של הקבלות אצל עמים אחרים למנהגים דומים. אצל שבטים אפריקנים רבים קשורים החגים החקלאיים באורגיות מיניות לפי עדותו היה מקובל בחלקים מסויימים של אוקראינה שביום גיאורג הקדוש היו הזוגות מקיימים יחסי מין בפרהסיה בשדות כדי להבטיח את פוריות האדמה. ב- Areal ו- Santa Tirsa  מקיימים טקס של Rebolada, כלומר להתגלגל ביחד לפני הקציר בחודש מאי. בשבטים רבים מקיימים אירוסין בחגיגות חקלאיות. אחד מהדגמים הנפוצים ביותר של טקסים הם טקסי המעבר במחזור חיי האדם; טקסים אלה הם טקסי לידה (ברית מילה) טקסי התבגרות, נישואין, קבלת תפקיד – מעמד, וטקסי קבורה. במחזור השנה אלה החגים העונתיים הצמודים לרוב לארבע התקופות, ימי שוויון והיום הקצר והארוך של השנה. קו משותף של הטקסים הנ"ל הוא חידלון במעמד מסויים – ותחייה במעמד החדש, בעונה החדשה. האדם כאילו מת בצורתו כילד וקם לתחיה כמתבגר. עונה מסוימת מתחסלת ועונה חדשה מתחילה. הדבר בא לביטוי לרוב בהתרוקנות (צום) והתמלאות (שמחה).

שרידי המנהגים בצורה מעודנת נשארו באוכלוסיה הכפרית במערב אירופה עד ימינו. ב- 15 במאי, מותר לנשק ולהרים בנות בלי להיענש על כך. ב- E Bekshire ב- Hungerford. נהוג hocking day ביום ה' השני לאחר חג הפסחא.
בפולקלור העממי קיימים ימים המיועדים לבחירת בן או בת זוג:
בחלקים מסויימים של אנגליה זהו יום Roch הקדוש (16 באוגוסט) במקומות אחרים יום Luke הקדוש ב- 18 באוקטובר.

רמזים לשרידי המנהגים במסורת היהודית
ההקשר המיני הוא, כנראה, הסיבה שהיהדות הנורמטיבית עשתה כמיטב יכולתה להשכיח את האופי הזה של הימים. יתכן שבדמותו של עזאזל  נשאר רמז כלשהו לאופי הזה של יום הכיפורים.
לפי המדרש  שאלו תלמידיו של רב יוסף מהו עזאזל; אמר להם; "ביום שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה היה הקב"ה מתעצב. מיד עמדו שני מלאכים, שמחזאי ועזאזל, ואמרו לפניו; רבונו של עולם, הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך; "מה אנוש כי תזכרנו ", אמר להם; ועולם מה יהא עליו? אמרו לו; היינו מסתפקים בו. אמר להם; גלוי וידוע לפני, אם אתם שרויים בארץ היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם. אמרו לו; תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשים שמך. אמר להם: רצו ותצורו עמהן. מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות. ולא יכלו לכבוש את יצרן... ועזאזל חיה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני אדם להרהור עבירה… [כשנודע להם על המבול] שמחזאי חזר בתשובה… עזאזל לא חזר בתשובה… עזאזל לא חזר בתשובה ועדיין הוא מועד בקלקול להכות בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים לכך היו ישראל מקרבין קורבנות ביום הכיפורים איל אחד לה', שיכפר על ישראל ואיל אחד לעזאזל, שיסבול עוונותיהם של ישראל, והוא עזאזל שבתורה".

ואולי אף קריאת פרשת איסורי עריות  למנחה ביוה"כ קשור לענין זה.
התלמוד מביא את ההלכה  "ביום הכיפורים… במנחה קורין בעריות ומפטירין ביונה" בלי כל הנמקה. רש"י מסביר: "שמי שיש עבירות בידו יפרוש מהן, לפי שהעריות עבירה מצויה, שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו."
בתוספות  נאמר:  "לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהן. ובמדרש יש שלפיכך קורין בעריות לפי שישראל עושין רמז להקב"ה שכשם שהותיר אותם שלא לגלות ערווה – כך לא תגלה ערוותם בעוונותם".
הרב מונק  מסביר שהנשים מקושטות לקראת החגיגות הגדולות של ריקודי הבנות. הפיתוי של הנשים מזכיר לנו את פיתויי עזאזל. אבודרהם  מזכיר בנידון סיפור תלמודי נוסף על הכנותיו של הכהן הגדול לקראת עבודה ביום הכיפורים. מסופר : שהיו מעסיקים אותו כל הלילה "תנא אין מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכנור (שלא תהא שינה חוטפו), אלא בפח…. תניא אבא שאול אומר: אף בגבולין עושין כך (שלא היו ישנים) זכר למקדש אלא שחוטאים {שהיו אנשים ונשים משחקים ביחד ובאין לידי עבירה}.

הגמרא אף מצביעה על מקרה קונקרטי בנהרדעה ומספרת, כי אליהו הנביא נשאל מדוע אין המשיח בא מיד במוצאי יוה"כ, כי הרי עוונותיהם של ישראל התכפרו ביום זה והוא עונה: "דהאידנא יומא דכיפור ואביעול כמה בתולות בנהרדעא".
זה כמובן חטא, שיום הכיפורים בודאי לא יכפר עליו.

היסטוריזציה של המשמעויות
המאבק בשרידי האלילות הביא לשינויים מהותיים בארבעה המועדים שנידונו. לגבי צום גדליהו, ט' באב וט"ו באב אני עדים להיסטוריזציה, זאת אומרת לנתינת משמעות למנהג ע"י הצמדתו לאירועים היסטוריים.
לפי המסורת ט"ו באב הוא יום טוב עתיק ימים לישראל שאירעו בו עניינים רבים;
יום שכלו בו מתי מדבר, יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה , יום שהותר שבט בנימין  יום ביטול הפוסדאות (משמרות הצבא) שהושיב ירבעם בן נבז בהר אפרים על הדרכים המובילות למלכות יהודה, שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים. ובימי הושע בן אילה (המלך האחרון במלכות אפרים) בוטלו, יום "תבר מגל" {שבירת הקרדום} איסור כריתת עצים כיון שתשש כוחה של חמה ולחלוחית עלתה בעצים, יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה.
כדי להעדיף את התאריך של שבעה עשר בתמוז על התשיעי בו, גילגלו חכמינו ליום זה כמה מאורעות עגומים; בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות {פרשת העגל} ובוטל התמיד (בימי מלחמת האחים הורקונוס ואריסטובולוס) והובקעה העיר, ושרף אפוסטומוס (חיל רומי כעשרים שנה לפני החורבן) את התורה, והועמד צלם בהיכל (פסלו של יופיטר בימי אדריאנוס קיסר) .

לפי מסורת קדומה נקבע ט' באב כיום בכייה לדורות עוד במדבר, בעטיים של המרגלים מוציאי דיבת הארץ. לפי משנת תענית, נחרשה ירושלים ביום ט' באב על ידי אדריאנוס קיסר [132]. בשנת 135 נחרבה ביתר. תהליך ההיסטוריזציה של ט' באב נמשך גם בימי הביניים – זהו יום שנועד לפורענות. ביום 18 ביולי 1290 חתם מלך אנגליה, אדוארד הראשון, על פקודת גירוש כל יהודי אנגליה. בשנת 1306, ב- 22 ביולי {ט' באב נדחה} גורשו היהודים מצרפת. פקודת הגירוש מספרד ניתנה מיום ה- 1 במאי עד סוף יולי אולם היהודים בחרו לצאת מספרד ב- ט' באב. ביום ט' באב 1670 יצאו יהודי אוסטריה לאחר שגורשו על ידי המלך ליאופולד. בתשעה באב נולד המשיח. היו חוגים שרצו בדורנו להעביר את יום השואה ליום הזה.

בדבר גלגולים שעברו על יום הכיפורים יש צורך בדיון רחב. סביר שהוא היה יום טיהור (כיפור) המקדש לפי חגיגות, ראשית השנה בסוכות. את היסוד החקלאי ירש חג האסיף ואילו יום הכיפורים נעשה מצום כפרת המקדש ליום כפרת חטאי העם כולו ובמרוצת הזמנים לאחד מהימים הנוראים, סיום עשרת ימי התשובה.
על הבנת חז"ל, כי תשעה באב קדם לחורבן הבית מעידה הערתם  "כי בתשעה אב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ". בפרשת המרגלים כתוב: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא"   אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות".

Schauss רואה אף בהערתו של התנא כי אלעזר בן צדוק שהיה סוחר בירושלים לפני החורבן עדות לקדמות המועד אפילו מלפני חורבן הבית הראשון:
"אני מבני בניו של סנאב בן בנימין, ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת, ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו הוא".
בהמשך מוסבר שזה היה היום, שבו הביאה המשפחה את קרבן העצים, המערגה, למזבח, יום זה שיש לו מסורת עתיקה נחשב ליום חג האסור בתענית.