יהדות IN ראיון עם ד"ר יערה בראון,
ראש מטה שנהר/ קרמניצר במשרד החינוך

יהדות חופשית: לפני 6 שנים, מיד לאחר שהתפרסם דו"ח ועדת שנהר, ערכנו ב"יהדות חופשית" ראיון עם פרופ' עליזה שנהר. בין שאר הדברים היא אמרה לנו: "מצאנו בקרב התלמידים החילוניים מידה רבה של בוז כלפי לימודי היהדות. יש מצב של פיחות זוחל בתחום הזה והתוצאה היא בורות הולכת וגוברת וחוסר ידע בסיסי" ובמקום אחר: "החברה החילונית איננה יכולה לוותר על הוראת היהדות ואיננה יכולה לתת אותה בקבלנות לכאלה שהשקפת עולמם שונה". האם להערכתך, דברים אלה, שנאמרו כאמור לפני שש שנים, בעינם עומדים? ובתור מי שמובילה את תהליך ישום הדו"ח, האם את רואה איזשהו שינוי במצב כתוצאה מהעבודה של הוועדה או של יישום המסקנות?
יערה בראון: אין ספק שלימודי היהדות סובלים מתהליכי הפוליטיזציה של הדת, והם לא התחילו אתמול. זה נכון שיש יחס אמביוולנטי ואפילו חשדנות של הקהילות החילוניות, ואני מדברת גם על הורים, גם על מורים וגם על התלמידים עצמם כלפי לימודי היהדות, בבחינת אתם מנסים להחזיר אותנו בתשובה, אתם מנסים  לכפות עלינו דת. המטרה שלנו, כמשרד החינוך, היא לשכנעם שאיננו מנסים לכפות דת. אנחנו מנסים לחנך לאור ערכי ומקורות התרבות היהודית.
אני בתפקיד שנה וחצי, וזה זמן מועט. אני רואה את עצמי כמי שממשיכה תהליך שכבר מתקיים לפחות שש שנים, ואולי אפילו התחיל לפני הקמת הוועדה. יש מגמות סותרות בחברה הישראלית, מצד אחד ישנה פוליטיזציה של הדת הגורמת להתנכרות ועוינות מצד קהלים גדולים בציבור החילוני, והמסורתי ביחס אל העיסוק ביהדות. מצד שני אני רואה תהליך הסותר את אותה עוינות. תהליך הדרגתי של התקרבות אל התרבות היהודית, מתוך תפישה שאומרת שמותר לנו לפרשה כרצוננו, מותר לנו להשתמש בטכסטים בצורה יצירתית ולהכניס את תפישת עולמנו ואת גישתנו הערכית, האידיאולוגית והחינוכית, אל תוך עולם היהדות. ישנה פתיחות לתובנה, שיהדות היא תרבות ולא דת, שאפשר לפרש אותה בדרכים שונות, שצריך ליצור דיאלוג מתמיד בין עבר להווה. ובה בעת  אמירה שאיננו חייבים לדקדק בשמירת מסורת ולקבל אותה כלשונה, אלא זו מסורת שכל הזמן מתפתחת ואנחנו כל הזמן מעצבים אותה מחדש.
שאלה: של מי האמירה הזאת?
תשובה: האמירה הזו היא גם של משרד החינוך, אבל היא גם של הרבה מאוד ארגונים שעוסקים בתחום.
שאלה: את קוראת אותה בשטח בקרב מנהלים ומורים?
תשובה: כן בהחלט. אני חושבת שהעיקרון הבסיסי, שיהדות היא דבר שאפשר לפרש אותו, לא כזה 'ראה וקדש', אלא כזה 'ראה וחדש', הרעיון שמסורת זה לא דבר רק שמשמרים אותו אלא תהליך תמידי ודינאמי, או בלשון הדו"ח:  'תרבות יהודית בעולם משתנה', חלחל בשטח, בקרב אנשים שעוסקים ביהדות, בין אם זה מנהלים, מפקחים ומורים, וגם בקרב הורים ותלמידים.
הוא חלחל בעזרת מנגנונים שונים, כמו בית יציב ואחרים, המקיימים השתלמויות הניתנות על ידי אנשים חילוניים וזהו השינוי הגדול. מעבירי ההכשרה הם אנשים חילוניים שמסוגלים לתת ולעצב השקפת עולם חילונית. העובדה שהיום עומדת בראש יישום דו"ח ועדת שנהר אישה חילונית, שאין לה שום קשר אל הדת, משפיע אף הוא רבות. אמר לי, לא מזמן, ראש רשות מקומית שהעובדה שהיום העוסקים במלאכה הם אנשים חילוניים, עוזרת לו להתחבר לזה. "אני לא מרגיש יותר שמנסים לגנוב את דעתי או להחזיר אותי בתשובה, אני מרגיש שזה עניין תרבותי, ערכי וחברתי של עיסוק לימודי במסורת". אני חושבת שלארגונים שעוסקים ביהדות יש בזה חלק מאוד חשוב.
שאלה:  האם ניתנת לך ע"י המשרד חירות מלאה להוביל את המהלך אותו את מתארת?
תשובה: אני לא מרגישה שאני נתקלת בהתנגדויות בתוך המשרד. לא שמעתי מישהו שיאמר, את חילונית, את לא מחוברת להלכה, את לא מחוברת למצוות, את לא מחוברת למסורת היהודית באורח החיים, ולכן אין לך זכות דיבור. העיסוק במקורות היהודיים הוא היום נחלת הכלל וישנה פתיחות גדולה לכל גוון.
רנסנס יהודי
שאלה: ד"ר אליעזר מרכוס, שנמנה על חברי ועדת שנהר אמר בזמנו ל"יהדות חופשית", ש"אחרי שלוש שנים של עבודה במסגרת הוועדה, ברור לי כי הילדים שלנו שונאים ללמוד יהדות, בראש וראשונה בגלל הפוליטיזציה של הדת במדינת ישראל". האם גם כאן את רואה שינוי?
תשובה: ברמת מטה המשרד בוודאי. יישום המלצות שנהר נהיה למשהו שמאד מקובל במערכת. השאלה האם זה חלחל אל אחרון הילדים ואל אחרון ההורים? פה אני לא יכולה להגיד לך תשובה חד משמעית. אני יכולה להגיד שאני רואה מגמה של שינוי, שהיום יותר ויותר מורים רוצים לעסוק בתחומים האלה. כשאנחנו מקיימים כנסים או ימי עיון שעוסקים בדו"ח שנהר, ישנה התעניינות עצומה, התעניינות שלצערי הרב אני לא מצליחה למצוא בנושאים אחרים, כמו דמוקרטיה או אזרחות. העיסוק בוועדת שנהר הוא עיסוק שמעניין את כולם. המון מנהלים מגויסים לזה. אני מבקשת לציין מושג ששמעתי בתוך המשרד, וגם בקרב אנשים שעוסקים במערכת החינוך, מושג של רנסנס יהודי. יש איזושהי תחושה של התחדשות. התחדשות יהודית שהיא מאוד פלורליסטית. עוסקים בזה אנשי קיבוצים,  עוסקים בזה עירוניים הבאים ממעמד גבוה ונמוך ובינוני ועוסקים בזה אנשים ממקצועות חופשיים, עורכי דין ורואי חשבון. ישנה איזושהי תחושה שאנחנו מחפשים מחדש את התרבות שלנו, והתרבות שלנו צריכה להיות גם ממקורות אחרים, אבל בוודאי גם ממקורות היהדות ושיש לנו לגיטימציה לעסוק בה כרצוננו. ראוי להדגיש כאן את תרומתם של כל המוסדות שקמו, מוסדות חוץ ממסדיים שמעודדים מאד תהליך זה, כי הם מאפשרים לקהילות ליצור את בתי המדרש שלהם, את החברותות שלהם, ולעסוק בתכנים האלה בצורה שמתאימה להם.
שאלה: בזמנו אמר השר המנוח, זבולון המר, כי היה רוצה לראות יותר ויותר אירגונים חיצוניים מעורבים בעבודה החינוכית. השר שבא אחריו, יצחק לוי, סגר הרבה דלתות. מהי מדיניות המשרד כלפי עבודתם של ארגונים חיצוניים?
תשובה: אני יכולה להגיד שבשנה וחצי שאני בתפקיד הזה, הפתיחות והרצון לשיתוף פעולה הם מלאים. זה מתבטא במתן תקציבים שמיועדים לפעילויות של הארגונים. זה מתבטא בתקנות תמיכה חדשות שייסד השר יוסי שריד.
שאלה: עם כניסתך לעבודה הרבית לדבר על הצורך בבניית מרכזי מורים, כמה מרכזי מורים פועלים כעת?
תשובה: יש לנו חמישה עשר מרכזי מורים. חלקם ותיקים וחלקם חדשים, הנמצאים עדיין בשלבי התארגנות. רוב מרכזי המורים ממוקמים בכוונה תחילה בפריפריה - בצפון ובדרום - על פי העיקרון המנחה, שיש להביא לצמצום פערים, וגם מתוך הנחה שבתל אביב וירושלים יש המון השתלמויות ומורים יכולים לבוא ולבחור. העיקרון המרכזי של מרכז המורים הוא הגישה היישומית. הסדנאות אמורות להיות מבוססות על בירור צרכים, מה באמת המורה צריך, למה בית הספר זקוק. המורים אמורים לצאת מההשתלמות עם הבנה מה יקרה מחר בשיעור, מה יקרה מחר לתלמידים בכיתה.
שאלה: בראשית השנה הודעתם כי בכוונתכם לחזק את חדרי המורים, והקצבתם 24 שעות לימוד לביצוע השתלמויות בנושאי זהות יהודית בבתי ספר. האם מהלך זה, שמהותו עבודה בתוך בית הספר, אינו עומד בניגוד למרכז המורים, המושך את המורים אליו החוצה?
תשובה: לא אין פה ניגוד. ההשתלמות בחדר המורים אמורה ליצור את התשתית הרוחבית. תשתית שתגייס את מורי בית הספר לעניין, ותעזור להם להתגבר על העוינות, או הרתיעה, מלעסוק בלימודי היהדות. אם חדר המורים יושב ולומד בצורה של חברותה, בצורה בית מדרשית, והמורים נחשפים לטכסטים ודיבור על טכסטים, להשוואה בין עבר והווה, להעלאת שאלות רלוונטיות וערכיות מתוך המקורות היהודיים, כל אלה יוצרים נכונות ופתיחות, שהם תנאי לבניית אותה תשתית שאחריה נוכל לבנות את תכנית בית הספר.
שאלה: מה דעתך על ה'טרנד' שהולך ומתפתח בשנים האחרונות להקים רשתות חינוך בית ספריות?
תשובה: בינתיים אני לא יכולה להגיד שזו הצלחה. יש כאן התחלה של איזשהו מהלך ליצור שותפות בין מורים מבתי ספר שונים, שיכולים להזין אחד את השני במידע ובניסיון. העקרונות העומדים ביסוד הרשתות הן תפיסה, שלא כל הידע מצוי בבית ספר אחד, שחשוב שבתי ספר יחליפו ביניהם התנסויות וידע, ויתלבטו יחד, ושבתי ספר מפסידים מזה שהם עובדים לבד. האם יש הגיון שכל  בית ספר יכתוב תכנית לימודים משלו? אולי בית ספר סמוך כתב תכנית דומה שניתן להתאימה לצורכי האוכלוסייה שלך? אני, עקרונית, מעדיפה רשתות שהן רשתות אזוריות, בגלל שאני מעדיפה גם מרכזי מורים אזוריים. אני מאמינה  בהתארגנויות אזוריות וקהילתיות, בשותפות של רשויות מקומיות ושל ארגונים לא ממסדיים, שעובדים באזור גיאוגרפי מסוים ומכירים את צרכי האוכלוסייה.
היהדות מגוייסת לעיסוק חברתי
שאלה:  דיברת קודם על תופעה של 'רנסנס יהודי' בקרב הציבור החילוני. כיצד זה בא לידי ביטוי ומה מעורבות המשרד בעידוד התופעה? 
תשובה: זו באמת תופעה. אנחנו לא יזמנו אותה אבל אנחנו ממשיכים אותה. יש כאן שילוב של יוזמה מקומית עם תמיכה, עידוד, ייעוץ והכוונה של המשרד, כלומר של הממלכה. החיבור הזה, בין יוזמות מקומיות שמעלות צרכים מקומיים, ובין הכוונה ממלכתית הוא, לדעתי, סוד ההצלחה.
שאלה: למשל?
תשובה: אחת היוזמות היפות היא הקמה של בתי מדרש וקהילות לומדות שפזורות על כל הארץ, עם דגש מאוד חזק על הפריפריה. יש לנו היום שישים או שבעים קבוצות כאלה. קבוצות למידה שיושבות ולומדות את מקורות היהדות מתוך ראיה יצירתית, מקורית וחדשנית של התרבות היהודית, ולצידה, התרבות הישראלית על כל גווניה ומאפייניה. אני רואה את ההתמסרות ואת ההתלהבות ואת התענוג. אני חושבת שזה דבר נהדר. העיסוק ביהדות מגיע עכשיו להרבה מאוד אנשים, גם דתיים וגם חילוניים, ונוצרת  חשיבה חברתית חדשה, של רצון ליצור שינוי חברתי. היהדות מגויסת לעיסוק חברתי והצרכים החברתיים מגויסים ללימודי יהדות. האינטראקציה בין יהדות וחברה היא אחד ממקורות ההצלחה ואני רואה אותם בחשיבות עליונה.
אני מסתכלת על המפה ורואה שמאילת ועד מטולה פזורות קהילות, שיושבים בהן לפחות אלף וחמש מאות אנשים, שיושבים וקוראים יהדות. וזה בנוסף לפעילות שאנחנו עושים בבתי ספר. זה קורה אחר הצהרים או בערב. בחלק מבתי המדרש יושבים הורים ומורים ולומדים יחד. זו תופעה נפלאה. בקרוב נוציא מכרז שאמור לחזק את התופעה וליצור חוזים עם גופים שיפעילו קהילות לומדות. אנחנו מקווים שגופים יצרו ביניהם קואליציות כדי שיותר ויותר גופים יהיו מעורבים בפעילות הזאת שתופעל ותמומן ע"י משרד החינוך.
מסתכלת בהשתאות על הנוער
שאלה: אחת הבעיות עליהן מצביע דו"ח שנהר, היא הבורות. סטודנטית בסמינר למורים טענה לאחרונה שקבר רחל מצוי על הר הבית ותלמיד יב' משוכנע שבית המקדש חרב אחרי ימי הביניים. איך אתם מתמודדים עם התופעה?
תשובה: הבורות היא תמיד מכשול. בפרספקטיבה היסטורית הבורות היתה תמיד מכשול בפני התקדמות החברה. אני חושבת שהיום, בתחילת המאה עשרים ואחת, יותר שכבות בחברה הן משכילות . הרף  עולה, אבל עימו עולה גם רמת הציפיות שלנו. אני מסכימה שיש בעיה של ידע. יש הרבה מורים שלא יודעים. אבל צריך לזכור שהדרישות שלנו ממורה הן שיידע המון. לשלוט במחשבים ותקשורת, להבין בסוציולוגיה, לדעת על העולם שמסביב.
שאלה: אבל לא להיות מעורב, לא להביע דעה, לברוח מויכוח, להיות ניטראלי.
תשובה: זו בעיה אחרת. זה קשור להידרדרות העומק של החברה המודרנית והזיפופ התרבותי המתמיד.
שאלה: מזפזפים את קבר רחל להר הבית.
תשובה: בדיוק. זיפזופ כאורח חיים. וידיאו-קליפיות' של החברה. קשה לבסס מסד רציני ומעמיק של ידע בתרבות שהיא כל כך מזפזפת. אבל זה מעלה בעיה נוספת שהיא חמורה לא פחות. הקושי לחנך בתרבות שאין הסכמה על ערכים המחייבים שלה. מקום שאין בו קונצנזוס, מקום שאין בו בהירות של החברה, מה הם הערכים המחייבים, מה האידיאולוגיה, מה זה אומר היום להיות ציוני והאם בכלל אנחנו צריכים להיות ציוניים, מאוד קשה להפוך את המחנך לסוכן של אותה תרבות שלא יודעת מי היא. שתי הבעיות האלה משפיעות על הידע. אבל בוא נזכור, זה לא 'הולך ופוחת הדור', גם לפני חמישים שנה היו בעיות עם הידע.
שאלה: הרצפלד אמר על הדור שלנו ש"זה לא נוער זה בררה", ואריסטו קונן על צעירי זמנו ש"אם הנוער הזה הוא עתידה של אתונה, אבוי לאתונה".
תשובה: בדיוק. אני דווקא מסתכלת בהשתאות על הנוער של היום. נכון, חלקם לא יודעים מי זה הרצל, אבל הם יודעים המון דברים אחרים שאנחנו לא ידענו בגילם. יש להם תפישות של מחויבות לחברה והם עושים את זה בצורה ביקורתית, עם רגישויות לזולת ולצדק חברתי, שאני לא יודעת אם אנחנו היינו מסוגלים לכך כשהיינו צעירים.
שאלה: אחרי שנה וחצי בתפקיד, ועם שרה חדשה במשרד, האם את רואה את עצמך ממשיכה בתפקיד?
תשובה: בוודאי. אני חושבת שאני עושה תפקיד שהוא נורא חשוב ונורא קשה. אחד הדברים הכי קשים בתפקיד הזה הוא לדעת אם הצלחתי או נכשלתי. מאוד קשה, כאשר אתה יושב במטה משרד החינוך, לדעת אם נוצר באמת שינוי. אני יכולה להביא נתונים, אני יכולה להגיד בתי הספר מלמדים ככה וככה שעות, ככה וככה מורים יוצאים להשתלמויות, אבל בסופו של דבר איך מודדים האם הצלחת להשפיע על תפישת העולם ועל הידע של אחרון התלמידים בכיתה ג', ד'?