ה"חזרה בשאלה", כמו ה"חזרה בתשובה", היא אמונה והשקפת עולם שאותן מאמץ אדם כדרך חיים. שינוי אורח חיים והשקפת עולם מדתית לחופשית היא תמיד פרי החלטה עצמית, בניגוד ל"חזרה בתשובה", שברוב המקרים מתרחשת במסגרתה של מערכת הטפה דתית מאורגנת וממומסדת.

בניגוד ל"טיסת הסולו" של השב בשאלה, העושה את דרכו, עד להחלטתו הקריטית, בחשאי ומתוך זהירות מרבית שלא לפגוע בהוריו, במשפחתו, ובחברה שבה הוא חי, הבסיס הטקטי של ההטפה ל"חוזר בתשובה" הוא "טיסת ראווה" המושתתת על עקרון הדה-לגיטימציה של חיו הקודמים; לא שמציבים בפניו אופציה נופסת לזו שבה הוא חי, לא ששומרים ולו במשהו על כבוד ההורים והמשפחה, על תרבותם, מוסריותם וערכיהם – אלא שהעולם החדש שהמטיפים הדתיים בונים למועמד מבוסס כולו על הרס מוחלט של עולמו הקודם, התרבות הקודמת. ה"חילונית" בהכללה, אינה לדידו תרבות, המוסר שלה אינו מוסר, ערכיה אינם בנמצא, לבד מהשליליים שבהם; והבית, בית אמא ואבא, על מנהגיו ומאכליו פסולים הם, לא כשרים, טמאים.
אל מול ההרס הזה מציגים בית ועולם חדשים; הבית והחברה החרדיים, שם, ורק שם, טוענים ב"סמינרים" ל"חזרה בתשובה", מצוי הטוב, המוסרי והערכי; רק אצלם נמצאת, לצד התשובות המוחלטות לכל שאלה, האמת האחת והיחידה.
זה לא מכבר התפרסמו פרשיותיהם של שני בנים ובת – בניהם ובתם של רבנים ידועים, שעיסוקים ופרנסתם הם  "החזרה בתשובה" – ש"חזרו בשאלה". בניהם ביצעו את ההליך ההפוך לתורתם-אומנותם של אבותיהם, והמירו את השקפת עולמם החרדית בארוח חיים חופשי, ובהשקפת עולם מודרנית-חילונית.

"טרגדיה נוראה"

השאלה שחייבת להישאל היא, כיצד מיישב המטיף החרדי את הסתירה שבין הבסיס להטפותיו ל"חזרה בתשובה" לבין בחירת בנו/בתו בדרך שהיא היפוך גמור לכך. אם אכן היה הבית החרדי התגלמות המוסר עצמו, הערכיות והשלמות, כיצד זה עזבו בן ובת בית נפלא ועולם מושלם כזה?

יש האומרים שהבן, כו כל החוזרים בשאלה הרבים האחרים, טעה וכי מדובר לכל היותר באדם חריג. זו אכן אפשרות, אבל אם זו היא תשובתם של רבנים ושל מחזירים בתשובה, יש להחילה גם על מאות החוזרים והחוזרות בתשובה ולטעון, מאותה נקודת ראות סוציולוגית, שגם הם טעו וכי גם הם בסך הכל חריגים.

אבל קיימת גם אפשרות אחרת, והיא שהחלטתו של אדם צעיר לשנות את אורח חייו באורח קיצוני, גם אם היא כרוכה בהפניית עורף לבית אבא, היא החלטתה לגיטימית, בין אם מדובר בצעיר חילוני ההופך להיות חרדי ובין אם מדובר בנערה חרדית ההופכת להיות חילונית. מרד הנעורים איננו מוגבל לחברה דתית או חילונית, ומי שהיושר האינטלקטואלי הוא נר לרגליו, ולא השקפת העולם הדתית דווקא, לא יקשר מהפך כזה בחייו של אדם צעיר בדתם ובכשרות מאכליהם של הוריו. המרת דתו ודעתו של אדם צעיר ההופך מחילוני לדתי, ולהיפך, לא בהכרח מחייבת הטלת פסול בהוריו, במוסריותם ובערכיהם.

רב מוכר, רא ישיבת "חוזרים בתשובה" בעבר וחבר כנסת כיום, הגיב על פרסום אחת הפרשיות הללו של עזיבת בת את ביתה החרדי והסתפחותה – ביוזמתה – לעולם החופשי, במילים: "מדובר בטרגדיה נוראה". אכן, עזיבתם של כל בן ובן את עולמם של ההורים היא טרגדיה, כשאך לפני שניים שלושה דורות הפנה נוער יהודי דתי באלפיו עורף לבית הגלותי ועלה ארצה כחלוץ, ישבו השמפחות שבעה וקרעו קריעה. מדוע לא שמענו הגדרה כזאת מפי רבנים כל אימת שצעיר חילוני הובל לישיבה? "החוזרים בתשובה" הם טרגדיות חיות למשפחותיהם, ומצבן איננו שונה במאומה ממצבן של המשפחות שבינהם "באו בשאלה".

הטרגדיה של המשפחה החרדית, שבנה או בתה בחרו לחיות בעולם חופשי-חילוני, יכולה להפוך לקרן אור ביחסים שבין הפלגים הקיצוניים בדת היהודית לבין הזרם החופשי והחילוני שבה. כאבו וצערו של האב-הרב החרדי ומשפחתו חייבים ללמדם שכאב כזה בדיוק הינו מנת חלקם של מאות אבות ואמהותחילוניים, שאת בניהם ובנותיהם לקח הוא עצמו לישיבתו. הגיע הזמן, שה"חזרה בתשובה" תחזור לממדיה ולאופיה היהודי המקורי, דהיינו, כאופציה למי שהגיע לדרך חיים זו וללא מיסיונריות, ללא טכניקות מתוחכמות של שטיפת מוח, ללא יד דוחפת ומשכנעת – בקיצור, ללא המערכת המשומנת, האדירה ועתירת הכספים שלהמחזירים בתשובה.

הגיע הזמן שהיהודי החרדי ידאג לביתו, ולא יבחוש בביתו, בחייו ובנשמתו של חברו החילוני. כל בית אנושי הוא בית לבניו, ולא מידת הדתיות היא הקובעת את מוסריותו, את ערכיותו ואת זכות קיומו. המשפט "ישראל ערבין זה לזה", שבזכותו, כביכול, נוטלים לעצמם עסקני הדת היהודית חזרה על חינוכם של כלל ילדי ישראל, עשוי לשמש בומרנג לשולחיו, כפי שאכן רואים אנו בפרשיות הבנים והבנות "החוזרים בשאלה".