כמו בחלה קלועה, ממזג הספר שלושה נושאים, שהצגתם במשולב עושה את הספר לכה מעניין:
א. הרקע ההיסטורי של התקופה;
ב. דמות החכם ותורתו החברתית-רוחנית;
ג. הראייה בת ימינו, המדגישה את הרלוונטיות של העיסוק במקורות העתיקים במציאות חיינו - כאן ועכשיו.
הציר שלאורכו נע הספר, על שלושת כרכיו, הוא ציר הזמן, מה שמקל מאוד על החיפוש וההתמצאות בנושאיו.
הכרך השני, המתמקד בתקופה הדרמטית שבין חורבן בית שני לחורבן הגדול ממנו שאחרי מרד בר-כוכבא, מרחיב את הדיון במספר נושאים שעלו בספר הראשון, כמו המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל, שהדיהן נשמעים עד תקופתנו, שבה עברו מחלוקות העבר טרנספורמציות עם תמורות המציאות החברתית-פוליטית.
בקרב תלמידי רבן יוחנן בן-זכאי מתגלים הבדלים משמעותיים, שאינם רק הבדלי אופי בין חכמים, אלא גם הבדלי גישות עקרוניות, המנוגדות למסורת ולדרך הנחלתה לדורות הבאים.
אחת הדוגמאות הממחישות הבדלים אלה היא ההנגדה של הבור לבאר.
הבור שאינו מאבד טיפה, בדמותו של ר' אליעזר בן הורקנוס, משמר באופן קפדני מסורות עבר שהועברו ממורה לתלמיד, ומתנגד נחרצות ליצירתיות בפרשנות המקרא. הבאר, או המעיין המתגבר, בדמותו של ר' אלעזר בן- ערך, מממש את הכוח היצירתי של פרשנות המסורות ומנצל אותה ככוח דינמי, המאפשר את התאמתה לתנאים המשתנים ולדילמות החדשות של ההווה.
למעשה, מהדהדות בקונפליקט זה מחלוקות בית שמאי ובית הלל של הדורות הקודמים. דווקא אחרי חורבן המקדש מתחדד הוויכוח. מחד גיסא, יש התובעים לשמר את מסורת עבודת המקדש, שמלכתחילה היתה שמרנית באופיה; ומאידך גיסא, תובעים אחרים ליצור ולחדש עבודה מסוג אחר, המתאימה למציאות שאין בה מקדש.
דמות שלישית התורמת פן נוסף להתלבטויות אלה היא רבי יהושע, המפתח את תרבות בית המדרש המבוססת על החברותא - קבוצת חכמים, שאינם מסתפקים בקניית דעת ודעה מהמורה הסמכותי, אלא לומדים, מתווכחים איש עם רעהו ומכריעים יחד, הכרעת "אחרי רבים להטות".
המחבר רואה בקונפליקט הזה, בין הבור למעיין, נושא רלוונטי לימינו. במהלכה של ההיסטוריה היהודית נוצרו גישות שונות ללימוד התורה בתפוצות עמנו. הקונפליקט הזה לבש צורות שונות בכל דור, ובימינו הוא בא לידי ביטוי, בין השאר, במתח בין עולם הישיבות המסורתי, המתמקד בלימוד ההלכה, לבין העולם האקדמי שבו נלמדות ונידונות מחשבת ישראל ותולדות עם ישראל.
ויכוח גדול אחר התפתח בתקופה רבת האירועים והאסונות שבין חורבן המקדש למרד בר-כוכבא. חכמים היו חלוקים ביניהם לגבי המרידה ברומא ולגבי חובת מסירות הנפש על קידוש המנהגים היהודיים.
מן הצד האחד, בלטה דמותו הענקית של ר' עקיבא, רב ומורה לעשרות אלפי תלמידים, אשר עודד את ההתנגדות לכפייה הדתית על היהודים על-ידי שלטון רומא, אפילו במחיר של מסירת נפש. ר‘ עקיבא ראה במסירות הנפש ערך רוחני נעלה.
מן הצד האחר – ר' ישמעאל, אשר דגל ב"וחי בהם", ותמך בפשרות מכאיבות, שתאפשרנה את המשך החיים למרות הגזירות, הקשיים, ההשפלה והפגיעה בקודש.
קודה זו, ראוי לעסוק בה מעבר לדיון בשונות בין העמדות ובהבדלים הרוחניים שבין שני הקטבים. שאלת האחריות הלאומית וסכנת הפנאטיות הדתית אינה עולה בספר במלוא חריפותה, שכן המחבר בחר להאיר את דמותם של החכמים, ובעיקר את מעלותיהם הרוחניות ואת תרומתם לעולם היהודי ולמחשבת ישראל. לא נמצא בספר התייחסות ביקורתית מובהקת לסכנות הפנאטיות הלאומנית של ימינו, היונקת תעצומות נפש מהמסירות לדת ישראל. חוקרים והוגים הדנים בשאלה כאובה זו, יקדמו את הדיון והמחשבה מעבר לשלב שבו הפכו את מתאבדי מצדה וגיבורי בר-כוכבא לסמל ולמופת התנהגות בקרב היהדות הציונית. שאלת האחריות (או חוסר האחריות) הלאומית שבמאבק כוחני ללא פשרות על העצמאות הרוחנית או על הייחוד התרבותי חייבת להיבחן גם על רקע ההפסד הצפוי במקרה של כישלון.
"חכמים", ספרו של הרב בנימין לאו, הוא ספר אחד שנבחר מתוך הספרים שנכתבו ויצאו לאור בשנים האחרונות, שמטרתם העיקרית לגשר בין הקהל המשכיל, החילוני, בדורנו לבין הטקסטים היהודיים העתיקים, שנחשבו עד לפני זמן קצר כשייכים לאותו ”ארון ספרים“ שהוא, כביכול, נחלתו של הציבור הדתי.
כדי לעבור בבטחה בגשר זה, עלינו להתגבר על בעיות שפה וסגנון, עלינו להסתייע במתווכים, שהידע שלהם במקורות העשירים האלה מעמיק ורחב, בקיא וביקורתי כמו זה של הרב בנימין לאו. עלינו לברור מתוך ים המקורות הגדול את אלה שיש להם רלוונטיות והם אקטואליים לחיינו – הרוחניים, המעשיים, המוסריים והפוליטיים. בחירותיו של הרב לאו בדמויות, בסיפורים ובטקסטים הנראים לו רלוונטיים לשאלות הבוערות של החברה הישראלית בימינו הופכות אותו, למרות החסרונות שצוינו, לספר טוב מאוד.