שתי ידיעות שהופיעו לאחרונה זו מול זו בעיתון ה"ארץ" עסקו באותו ענין האחת בישרה על בחירתו של הרב יצחק לוי לתפקיד שר החינוך והשניהעל תוצאות מחקר המורות כי רוב מנהלי בתי הספר החילוניים בישראל חוששים עמוקות מהגברת הכפיה הדתית במערכת; זאת באמצעות יישום תכניות שכותרתן "העמקת החינוך היהודי". ללא קשר למחקר הזדרז הרב לוי בעקבות חששות שנשמעו בקשר לכוונותיו להצהיר כי מערכת החינוך "תשמור על אופיה הפלורליסטי".
עד כמה נוכל להישאר רגועים? המישור הראשון בו יש לחפש את התשובה הוא אופן ניהול משרד החינוך עד כה שממנו ניתן להעריך את כוונותיה העתידיות של המפד"ל; המישור השני הוא תגובות הציבור החילוני ועמדת אנשי החינוך שלו. חינוך ערכי נוסח בית מדרש מפד"לי עם כניסתו למשרד החינוך לפני כשנתיים הצהיר השר המר ז"ל כי יתמקד במה שכינה "חינוך לערכים". כיצד שופכים מעשי המשרד אור על מהות הערכים שברצון המפד"ל להנחיל לציבור התלמידים? להלן דוגמאות לכמה מן הערכים הללו:
• הקיצוץ המכאיב בתקציב החינוך המחזיר את המערכת לשנות השמונים הרעות הוסווה; נאסר על המפקחים והמנהלים לכנותו בשמו. זוהי מן הסתם הגירסא המפד"לית לערך אמירת אמת המבוטא בציווי "מדבר שקר תרחק"?
• כתחליף לשעות לימוד שקוצצו במערכת הציע המשרד לבתי הספר הממלכתיים הצעות להחזרת השעותזאת תמורת הסכמתם למלא אותן בהוראת יהדות על ידי בנות שירות לאומי דתיותמין "מסדר ישועות" שנועד לשטוף את מוחם של התלמידים÷ למשל באמירות שאוכלי חמץ בפסח יענשו בענשי כרת(כלומר במיתות משונות). זוהי כנראה פרשנות משרד החינוך לערכי הפלורליזם וחופש המצפון.
• שיתוקה של היחידה לחינוך לדמוקרטיה הפסקת פעילותם של מרכזים אקדמיים להוראת מקרא תלמוד ומחשבת ישראל והעברת תפקידיהם למנהל לחינוך ערכי; הנסיון למנות למנהלו אדם שהשקפת עולמו מנוגדת באופן קוטבי לזו של חלקים נרחבים בחברה החילונית וזאת באופנים שעוררו את ביקורתו של נציב שירות המדינהכל אלה מבטאים זלזול בסדרי מינהל תקינים וזהו "ערך" נוסף שאמור להיות מוקנה לציבור התלמידים על ידי בית המדרש המפד"לי.
• דו"ח קרמניצר, שבהמלצתו להעמיק את החינוך לדמוקרטיה במגזר ממלכתי דתי היה יותר משמץ של ביקורת על זרם זה נגנז. המעשה מבטא מאפיין עמוק מאד של החברה הדתית לאומית ושל מנהיגיהעיוורון לנגעי עצמם תוך ידוי אבני ביקורת חדות על החינוך החילוני ותוך התעלמות מכך שהם הדתיים דרים בבית זכוכית.
בשנות החמישים זעקה תנועת "המזרחי" אמה הפוליטית של המפד"ל חמס על הלחץ שהביא המוני עולים מסורתיים לשלוח את ילדיהם לחינוך במסגרות חילוניות ונימקה את עמדתה בזכותו הדמוקרטית של כל הורה לבחור לילדו מסגרת ההולמת את השקפת עולמו. עתה מתחוור עומק הצביעות÷ ערכי הדמוקרטיה כשרים כל עוד הם משרתים אינטרסים דתיים. הציונות הדתית אינה מכירה ומעולם לא הכירה בזכותם העקרונית של הורים חילוניים לחנך את ילדיהם כרוחם משום שמעולם לא הכירה בחילוניות כהשקפת עולם לגיטימית. גם מתוני הציונות הדתית פרט לצדיקי סדום ספורים כרב הרטמן רואים בפלורליזם הקיים בחברה הישראלית ענין להווה הכרח בל יגונה הנובע מהאילוץ להתפשר עם עוצמת החילוניים אך לא מצב רצוי. האוטופיה הדתית לאומית המוצהרת (לרוב בפורומים פנימיים כדי לערפל את עיני החילוניים) היא מדינת הלכה בה ימונו "שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כורחם" (מצוות תצ"א ספר החינוך מאת הרב א. הלוי). אוטונומיה גם לחינוך הממלכתי עמדת הציבור החילוני לנוכח כוונות אלה לפגוע בערכיו המוסריים בעמדות היסוד האינטלקטואליות שלו ובלגיטימיות של אורח חייו היא הצד השני של המטבע. חששותיהם של רוב מנהלי חטיבות הביניים בארץ מכפייה דתית הם עדות למודעות חדשה מסוג שלא היה קיים עד לפני שנים ספורות. התעוררותה של המודעות לשאיפות ההשתלטות האורתודוכסיות מעידה על חיותו של הפסוק "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"; החסרון בדבר הוא שאדישות הציבור החילוני מתחילה להתפוגג רק כאשר מענים אותו ללא נשוא ואף לא רגע קודם לכן; היתרון הוא שסוף סוף זה קורה. נסיגתו המבוהלת של משרד החינוך מביטול הבחירה הממוחשבת של בחינות הבגרות בשנת הלימודים הקודמת והצהרותיו המרגיעות של השר לוי מעידות על חשש מהתנגדות ציבורית רחבה והמסקנה שיש להוציא מכך היא שרק עמידה נחושה של מנהלי בתי הספר בגיבוי ציבור החוקרים והמרצים באוניברסיטאות ועדי ההורים ומועצות התלמידים היא שתמנע כפייה אורתודוכסית על מערכת החינוך הממלכתית. מוקדי כוח אלה צריכים להסכים על מצע חינוכי משותף ולעמוד על עקרון האוטונומיה של החינוך הממלכתי מגחמותיהם של שרים דתיים כזו שמוקנית לחינוך הדתי÷ עצמאות האגף לחינוך דתי אינה מאפשרת לשרים חילוניים להתערב בתכניו.
מה צריך להיות תוכנו של מצע זה? עמידה על הספק כמותר האדם ועל החינוך לקריאה ביקורתית של כל טכסט כולל המקרא התלמוד ה"שולחן ערוך" כתבי הרמב"ם וכל כתב אחר במסגרת לימודי היהדות; ראיה ביקורתית של כל ערך ואמונה ולימוד השוואתי של דתות ותרבויות; העמדת הבנת העולם והאדם באמצעות השכל האנושי אותו ערך רנסנסי המבוטא ב"מסה על כבוד האדם" שביסוד החינוך ההומניסטי; הצגת השקפות שונות ומנוגדות בנושאים של מדע מדוייק ומדעי הרוח והחברה; הפסקת ההתעלמות המושרשת למרבה הצער בחינוך הממלכתי מהשקפת העולם האתיאיסטית ומהשלכותיה על ניתוח המקרא הפילוסופיה וההסטוריה; לימוד אודות תרומתם התרבותית האדירה של יהודים חילונים של פרויד איינשטיין גרשום שלום יעקב טלמון ליאון בלום רימון ארון י.ח. ברנר קלוד לוי שטראוס פרנץ קפקא וולטר בנימין ורבים אחרים המוצנעת כיום באופן חשוד במערכת החינוך.
גדלותו המוסרית של החינוך החילוני צריכה להתבטא בפלורליזם שלו כלומר ביכולתו להציג לתלמיד מגיל הגן ועד תום לימודיו באמצעים המתאימים לכל גיל תמונת עולם מורכבת; זאת בצד שיפור גדול בתביעות המוסריות הנוגעות ליחסים שבין אדם לחברובראשם אותו ציווי האומר "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" בו אנו החילוניים רואים את היסוד לערכינו היהודיים.
.jpg){kind=small}
