חינוך להבנת הזרמים בדת ישראל מאת יעקב כהן

במקום לזהות את היהדות עם הדת האורתודוכסית, יש ללמוד את הדת כתופעה תרבותית ופלורליסטית

הויכות המתמשך על הפרדת דת ומדינה חושף את התסכול השורר בעם היהודי לגבי אופיו הלאומי ומקום הדת ביהדות, יש בורות גדולה לגבי משמעות הדמוקרטיה כתפיסת עולםוכצורת חברה, לגבי הקשר בין עם וארץ, וכן לגבי המתבקש מנוכחותו במדינה ישראל על של עם גאה שני.
מעיל המשוגעים של הדת ה"אמתית"
בחלוקה הפשטנית בין "דתיים" ו"חילוניים" טמון הסכם סמוי בין שני היריבים. שניהם תמימי דעים שיש לזהות את הדת היהודית כדת האלוהית האמיתית היחידה. ה"דתיים" מחייבים אמונה זו, והחילוניים דוחים אותה. הגדרה זו של הדת שמצאה את ביטויה המובהק במשנה של יוסף אלבו (1444-1388), היתה מובנת, אולי, בעידן של יומרנות דתית כללית, אבל אין לה על מה להתבסס היום, כשברור לכל בר דעת שלכל דת יש תכונות חיוביות ושליליות.
האמונה במעמד האקלוסיבי של דת ישראל גורמת נזק כבד לתהליך ההתבגרות הל העם היהודי. בעבר הפסיד העם כחות יצירתיים רבים, אנשים כמו אלישע בן-אבויה, שפינוזה, ואפיקורסים אחרים הוחרמו או עזבו את העם כדי שיוכלו לנשום את אוויר החופש. היום, "צאצאיהם" של הכופרים האלה מוצאים את מקומם כיהודים מן המניין. אבל בו בזמן עדיין מנסים המאמינים בתורה מן השמיים להכניס את העם לתוך מעיל המשוגעים של הדתיות "האמתית". חרדים אלה עוד לא הצליחו להחזיר את השעון אחורה ולשתק את הדעות "המסוכנות", אבל הם מנצלים את כוחם הפוליטי כדי להקים ממסדדתי נאמן לעקרונות הדת האלוהית האחת. אולם לא רק החרדים אשמים במצב המביך בארץ. הפוליטיקאים ה"חילוניים", מתוך בורותם וצביעותם, נכנעים בשתיקה לרעיונות דתיים וחברתיים, שהם בעצם רחוקים מהם ואפילו סולדים מהם. החופשים מיסדו את דת ההלכה במדינה המימסד הדתי בארץ עומד בניגוד גמור למציאות הרוחנית בעם. רוב היהודים בארץ ובחו"ל חלוקים בדעותיהם על הדת ויחד עם זאת מנהלים ביניהם ויכוח מכובד, תוך סובלנות הדדתית וכוונות לתתלכל אחד לחיות את היהדות שלו. הספקות של "אחר" והנטורליזם של שפינוזה מקובלים, או לפחות נלמדים ברצינות ובכבוד בקרב אקדמאיים יהודיים. ההלכה, שהיתה עד לפני כמאתיים שנה נקודת המשען שעליה נחה היהדות כולה, רחוקה היום מלהיות אבן הפינה של אורח חייו של היהודי הממוצע. אולם למרבה הצער, הסרת עול ההלכה לא הניעה את ה"חופשיים" ליצור יהדותדתית יותר סבירה. במקום זה, הם עזרו למסד את דת ההלכה. הם נתנו לאורתודוכסים ולחרדים להכתיב את הגדרת הדת. הצעד הבא, בעקבות רתיעתם מהדת ההתגלותית, היה להכריז שכבר אין להם שום קשר עם הדת.
אולם עיוורון זה, הנמשך כבר אמודת שנים, הזיק להתפתחות הרוחנית של היישוב – בחינוך, במוסר ובפוליטיקה. לא כאן המקום לפרט את הנזק, אבל מן הדין לציין שכל עוד תשרור ההשקפה המשותפת הזאת על משמעות הדת, יפעילו החרדים ואורתודוכסים קיצוניים השפעה הרסנית על החברה הישראלית כולה. מנקודת ראות דמוקרטית וגם מנקדות ראות יהודית נאורה, למשל, אין שום היגיון או הצדקה למסירת ענייני אישות לידי זרם דתי אחד או לשחרר את צעירי החרדים משירות בצבא. אם נקבל את ההלכה כביטוי הרצוי של היהדות, למה נצמצם את אכיפתה לתחומים מוגבלים; למה לא ננהג לפיה בכל תחומי החיים?
מה היא דת? מה המאפיינים המשותפים לדתות?
הדת היא תופעה כלל אנושית, והיהדות היא רק אחת מגילוייה. אין דת אלא דתות. אבל מה המשותף ביניהם? נפנה ראשונה למילון וובסטר, ונמצא הגדרה טיפוסית. הדת היא "אמונה, המקשרת את האופי הרוחני של האדם להוויה על-טבעית והכורכת תחושת תלות ואחריות, יחד עם הרגשות טהטקסים הנובעים בדרך הטבע מאותה אמונה". הגדרה זו מקובלת על רבים, אבל היא לוקה בחסר. איפה בהגדרה טיפוסית זו האספקט החברתי של הדת? מהן המשמעויות הדתיות של הלאומיות היהודית, הכנסיות הנוצריות או הזהות המדינית של השינטו היפני?
אמנם אפשר לדבר על אמונת היחיד, אבל אנו עוסקים בדת של קבוצות בעלות רקע היסטורי. יתר על כן, איפה, בהגדרת וובסטר, המערכת המוסרית המיוחדת לכל חברה? ועל סמך מה מהזהה וובסטר את הדת עם אמונה בהוויה על-טבעית? בדתות המזרח הרחוק יש זיקה חזקה לנטורליזם, ועוד ניתן להזכיר, שאם כי תלות ואחריות מהוות מרכיבים בלתי נפרדים של כל דת, אין להסיק מכך שהן כרוכות אך ורק באמונה על-טבעית. אם מילון בעל סמכות מיקצועית כה מביך אותנו, מה אפשר לצפות מהמוני העם? אין מנוס אלא לחפש ראייה יותר בדוקה של דת ולנסות להפיץ אותה ברבים.
נתחיל עם הטיעון, שהדת מתפתחת בד בבד עם כל העיסוק האנושי. אנו נמצאים עתה בעידן מדעי, ואין לצפות שהאנושות תוכל להתעלם מאתגר זה. אין זאת אומרת, שהמדע מבטיח לאדם את גאולתו או שכל האמת נמצאת בהישג ידם של המדענים. גם המדע הוא פרי מוחו המוגבל של האדם, אולם המפעל המדעי הצליח להטיל ספק ביעילותה של דת הניסים. התלות שהאדם מרגיש לנוכח הכוחות האדירים של הקוסמוס מוצאת היום את מקורה, בשביל רבים, בחוקי טבע נצחיים. רמז לדבר נמצא בדברי הנביא מלאכי: "אני יהוה לא שניתי" (מלאכי ג,ו). חוסר השתנות, משמע שאלוהים וטבע קשורים באותה מערכת חוקית. מסתבר שתיאולוגיה נטולריסטית לא רק אפשרית; היא מתבקשת מכל מה שידוע לנו על המציאות, או שלא להגזים, תיאולוגיה נטולרליסטית סבירה יותר מזו של האסכולה העל-טבעית הנסית. אי לכך, ואגיד את זה בלשון המעטה, אין יסוד לדעה שבידי המימסד הדתי בישראל התיאולוגיה הבלעדית.
הגדרה לא-אורתודוכסית של הדת
יהיה זה בלתי ריאלי לצפות שנוכל להחזיר את ההיסטוריה אחורנית ולהביא לידי אותה מידה של הסכמה לגבי עקרונות היהדות שאיפיינה את עידן ההלכה, אולם כן ניתן לייעל ולעדין את הויכוח על ידי בירור נקודות אי-ההסכמה בין היריבים ולהביאם והתמודדות עניינית על כל נקדוה ונקודה:
מהם הנושאים הראויים לויכוח לשם שמיים?
1.  הדת היא ניסיון של חברה מסויימת – עם, כנסיה או צורה אחרת של חיים קבוצתיים – להגדיר מהי שלמות האדם וליצור את התנאים להגשמתה. כמו השפה, הדת מופיעה תמיד כגילוי מיוחד של קבוצה מסויימת, יוצא שקיימת קשת רחבה של חזונות דת. בקרב כל דת מתהווה תהליך של השתנות מתמדת בהתאם לתמורות בסביבתה.
2.  המבנה והתוכן של הדת תלויים באופי המיוחד של הקבוצה בה היא נולדת. הדת היהודית, למשל, מאופיינת על ידי זיקתה ההדוקה לעם היהודי. הלאומיות היהודית מהווה קטגוריה דתית מובהקת, לעומת היהדות הנצרות אינה קשורה עם עם מסויים. הכניסיות הנוצריות למיניהן מאורגנות על יסוד אמונות ופולחנים, כשחילוקי דעות דקים ביותר מאיימים על עצם זהותה וקיומה של הנצרות.
3.  ההגדרה העצמית של העם היהודי – וכתוצאה מכך מושג דתו – נכנסה לעידן חדש. הפלורליזם הבולט בכל תחומי החיים היהודיים משפיע בהכרח גם על הדת. אין זה נכון לזהות את הדת היהודית עם קביעה תיאולוגית כלשהי (כמו למשל תורה מן השמיים), עם פולחן אחיד או עם ההלכה. עלייתם של זרמים דתיים שונים, בקרב היהדות אינה, בעיני נאמניהם, בגידה במסורת אבות, אלא התפתחות טבעית ונחוצה. אי אפשר להתמודד עם המציאות המודרנית המגוונת בלי שגם ביהדות תהיה מידה גדולה של גיוון.התמיכה של ממשלת ישראל במימסד הדתי מעכבת, איפוא, את ההתבגרות הדתית של העם.
4.  מסתבר שהדת היהודית מהווה מאמץ בלתי פוסק של העם היהודי לספק לבניו ולבנותיו חזון נאה של שלמות האדם והאמצעים הרוחניים הנחוצים להגמתה. דת זו אינה יכולה להיות מוגבלת לכותלי בית כנסת. היא מתפשטת לכל זירה שנערך בה קרב על משמעות החיים. אם אנו רוצים להבין את המהות של הדת היהודית, אין דרך טובה יותר מקריאה בתנ"ך. הספק הזה הוא לכל הדעות הספר הדתי המובהק וממנו אנו למדים שהדת היהודית אינה שייכת לשום כת בעם.
התנאים להידברות בין חילוניים ודתיים
הכוח העיקרי המאגד יהודים זה לזה הוא בוודאי מורשתם המשותפת. אבל הגורם הזה הוא גם המפריד ביניהם. לא יהיה מנוס מהדילמה הזאת עד ש"דתיים" ו"חילוניים" יגשימו את הנדרש מרוח הדימוקרטיה – לאמור, התמודדות פתוחה וכנה בנוגע למשמעות המסורת והרלוונטיות שלה לניהול מדינה נאורה. בהתמודדות זו יתחוללו שינויים דרסטיים בגישותיהם של שתי הקבוצות. הדתיים, בלי שיצטרכו לוותר על דבר באורח חייהם, יידרשו להכיר שגם ליריביהם יש ערכים הקדושים להם. דתיים אלה יצטרכו להכיר בכך, שהמונופול שלהם על הגדרת הדת אינו מוצדק ושעליהם ללמוד להימנע מכל ניסיון להשתמש בכפייה מטעם המדינה כדי להפוך את ה"תועים" ליהודים כשרים.
מאידך גיסא, ה"חילוניים" יידרשו ללמוד את המקורות. הם צריכים להתנער מדעותיהם הקדומות ולחפש את הפנינים הטמונות באוצר המסורת. לימוד ז לא יביאם לתשובה, שנאמני ההלכה היו מקווים לה, אבל ה"חילוניים" ייצאו מהמפגש עם היהדות הקלאסית הרבה יותר מוכנים ומוכשרים לקיים יהדות סבירה משהם מסוגלים לעשות עכשיו.
כדי לאחד את העם נצטרך להצטייד במידה של סבלנות, סובלנות ויכולת להתפשר שלא ידע עמנו מעולם. למידות האלו יש לא רק ערך פרגמטי. יש לראותם כמרכיבים של היהדות עצמה.