חילונים בשירות הדת
הרהורים על חילונים
מאת גדעון ברוידא*

דפדפת נאה שמצאתי לאחרונה בתיבת הדואר תרמה עוד נדבך נכבד במחשבתי, שהלכה והתגבשה במהלך השנים האחרונות, על ה"חילונים" בישראל. הדפדפת היא הזמנה לערב עיון על הנושא: "תרומתה של החילוניות לזהותה היהודית של מדינת ישראל". יוזמת הערב היא מדרשת אמי"ת, המתארת את עצמה בדפדפת כ"שוקדת לחנך לפלורליזם בנוסח הציונות הדתית המתונה" ו"להבנת האידיאולוגיה החילונית ותרומתה".
החילונים כסוכני הדת
מזה זמן מקננת בי המחשבה, שבעצם אין, כמעט, אנשים חילונים בישראל. אפשר להיכנס לפולמוס עד לזרא בדבר ההגדרה של המונח "להיות חילוני", אולם מעבר לדקדקנות הלשונית, ומעבר לרמה ההצהרתית, קיים מבחנה של השורה התחתונה, שהיא: עד כמה מתיר אדם להיות נתון להכתבה של צורות חיים, שאינן מתאימות לתפיסותיו היסודיות, על ידי סמכות ממסדית כלשהי? כאשר חילוני מתיר לרב למול את ילדו ולמלמל דברי תפילה; כאשר חילוני מתחתן ומתיר לרב למלמל דברי תפילה; כאשר חילוני מתיר את קבורתו כאשר רב ממלמל דברי תפילה; כאשר חילוני מתיר שליטה של רב על כל המזון שהוא מגיש לפיו, כל אלה אירועים שאין אינטימיים ופרטיים מהם, חילוניותו מוגבלת משהו ומוטלת בספק. ישראלים ידועים בעיקשות מאבקם על אורח חיים כפי שמתאים להם, ולכן כבר קשה לקבל את הטענה המקובלת על קיומה של "כפיה דתית" בישראל. יותר ויותר מתקבל הרושם, שזו טרוניה בגדר מס-שפתיים, שנועדה להצדיק הסכמה מלאה או חלקית להכתבה של התנהגות, ולא ביטוי של רצון או כוונה לשנות את המצב. שהרי מרבית החילונים לוקחים על עצמם לעשות דברים שהם בהגדרתם ואופיים דתיים לכל דבר, על אף יכולתם שלא לעשות זאת, והמדובר, כאמור, במילה, בנישואים ובקבורה.
ובאשר לעלון שבתיבת הדואר: קשה להוכיח זאת בנתונים, אך מתקבל הרושם, שהחילונים תרמו להפצתה של הדת ולחיזוק מעמדה בישראל בשנים האחרונות אף יותר מגורמים חרדים. הבהלה, ואולי ההיסטריה, סביב עוצמתם של החרדים בכנסת, והנגיסה העצומה שלהם מתוך העוגה הלאומית במסגרת החוק והדמוקרטיה, דחפו אנשים רציניים רבים בישראל, המגדירים עצמם "חילונים", לנסות ולדחוק את רגליהם של החרדים מההשפעה העצומה שצברו על ידי הצגה משלהם של התכנים הדתיים. אולם הרצון הכן "לשבור את המונופול" של החרדים על הדת היהודית הוביל לקמפיין ענק להחדרת התכנים הדתיים לחוגים נרחבים של החברה הישראלית. האם היתה זו טעות לוגיסטית, או, בעצם, ביטוי של אמונה דתית במסווה של מאבק חברתי ואידיאולוגי?
מעניינים השמות השונים שלקחו על עצמן קבוצות כאלה: "יהדות פלורליסטית", "יהדות הומניסטית", "יהדות מתקדמת", וכדומה. בכל השמות האלה טמון רצון כן להתייחס אל הטכסטים הדתיים באורח יותר גמיש ומתאים לחברה מודרנית. האם הרצון הכן והכוונה הטובה טומנים בחובם טעות נאיבית וטראגית? האם אין העיסוק המסיבי בתכנים הדתיים מכניס לתוך-תוכה של חברה החילונית סוס טרויאני משוכלל? האם עטיפת תכנים דתיים במחלצות כביכול-חילוניות מפחית את עובדת היותם טכסטים דתיים לכל דבר? 
על חשבון הישראליות הסקולארית
ארגונים אלה הצליחו לגייס סכומים ענקיים, והקימו ביורוקרטיות כבדות ומתוקצבות היטב. הערכה גסה מצביעה על כך, שסכום של כשני מיליארד שקל מושקעים כל שנה בצורות שונות בפעילותם של ארגונים "חילוניים" כאלה. הרבה אנשים המזהים עצמם "חילונים" מצאו לעצמם פרנסה בעיסוק של הפצת תכנים דתיים לחברה חילונית. שוב: אין לזלזל, חלילה, בכנותם ורצינותם של העושים במלאכה. אולם בסערת המתקפה ובלהט היצירה תרמו הארגונים האלה לחיזוק מעמדה של הדת, ותוך כדי כך לדחיקת מקומם של הישראלים החופשיים, ולפגיעה במאבקם של אלה למען חברה החופשית מכפייה של סמכויות דתיות אלה ואחרות.
מדינת ישראל נראית עתה דתית הרבה יותר מאשר לפני מספר שנים. שוב זכו החרדים לנצל משאביהם של אחרים כדי לקרב את ישראל לזהות דתית על חשבון הישראליות הסקולרית שלה. לו היו מושקעים משאבי עתק אלה בעידוד תכנים חילוניים באמת, היה מתחזק בישראל אותו רובד שקט שמבקש לראות בישראל מדינה שבה הנושאים הדתיים הם חלק מצנעת הפרט. גודלו של רובד זה אינו יכול להיות מוערך במספרים. אך זהו רובד שבשל אופיו לא ייצא למאבק קולני על השלטת מגמותיו ומאווייו, ויסכין להסתדר איכשהו במצב הקיים בשל הקשר החזק שלו למדינה, שאינו קשר המעוגן בדת.
יש מחיר למאמץ הנכבד הזה. בחיזוקם של התכנים הדתיים במסגרות "פלורליסטיות" או "הומניות" מנטרלים ארגונים כאלה את אותם אנשים המבקשים לקדם תרבות ואף חקיקה, שתאפשר להם באמת ובתמים חיים ללא כל מעורבות של דת, ומחלישים את אלה, שרואים את הזיקה למדינת ישראל שלא על בסיס של תכנים דתיים או הצדקה דתית. ארגונים כאלה מקלים על אנשים שעל קו-התפר הדתי-חילוני לקבל חקיקה דתית הלכתית כמתקבלת על הדעת, ואולי אף הכרחית.
מעורבותם של כל כך הרבה אנשים המתארים עצמם "חילונים" אך עוסקים ביום-יום שלהם בהפצתם של תכנים דתיים בכל צורה שהיא מעוררת תמיהה, ומחזקת את המחשבה העצובה שישראל איננה, וכנראה לא יכולה להיות, מדינה סקולרית באמת. פרופ' אידל טוען, שבישראל לא התחולל מעולם תהליך בריא של סקולריזציה, ושכל אדם הוא "דתי" במידה זו או אחרת. המעניין והמעציב הוא, שאנשים טובים ונאורים אלה לא פועלים לחיזוק האשיות של תכנים דמוקרטיים וחופשיים באמת בחברה בישראל, אולי מכיוון שאינם יודעים איך לעשות זאת, או מכיוון שהרימו ידיים מפני עוצמתם של החרדים וכוחם האדיר של המסרים הדתיים השולטים בישראל.