חיים כהן - האמונה באדם ובהומניזם ביהדות
מאת פרופסור יעקב מלכין 

הומניזם בעידן הפוסט דתי
חיים כהן הוא ההוגה היהודי  ההומניסטי הראשון שביסס אמונתו באדם כהשקפה פוסט-תאיסטית: משמע אמונה הומניסטית המתפתחת מעבר לדת ולאתאיזם. אמונה  באדם הבאה במקום האמונה באלוהים: אמונה באדם כריבון לחייו בעולם שלא יכול להיות בו ’’ריבונו של עולם‘’.    

פרופסור יעקב מלכין ופרופסור יהודה באואר

"תפארתה של היהדות שהביאה לעולם את האמונה באל יחיד‏. ‬ולוואי ותפארתה של היהדות הישראלית תהיה שתביא לעולם גם את האמונה באדם‏. ‬מסירות הנפש שהשקענו בעבודת השם‏, ‬הבה נשקיע גם בעבודת האדם‏, ‬בקידומו‏, ‬בשגשוגו ורווחתו‏, ‬בכבודו וזכויותיו‏, בהבאת שלום בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אויבינו‏. ‬האם לא זהו חזון הצדק של נביאי ישראל החקוק באותיות של זהב על מגילת העצמאות של מדינת ישראל?"  

אתיקה הומניסטית בחוקי יסודות המשפט
  חיים כהן פעל בצידו של בן גוריון בהכנות לייסודה של מדינת ישראל, כמפעלה של התנועה הציונית החילונית,  תנועה שלא לחמה בדת אך התעלמה מההתנגדות לציונות של מנהיגי הדת.
 רוב הנוער בעם היהודי דובר בימינו עברית וחי בתרבות העברית החילונית, שהתפתחה בארץ ישראל על ידי הציונות.  
 החיים במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית  הם, לדעתו של חיים כהן, הגורם המכריע להמשכיותה של היהדות והיהודיות, על כן פעל בכל מאודו להבטחת יישום הערכים ההומניסטיים האוניברסליים שביסוד היהדות והדמוקרטיה הישראלית,  במאמרו על חוקי יסוד המשפט הוא אומר:

''עקרונות החקיקה בכל שיטה נובעים מטבעו של אדם באשר הוא אדם; ומאחר שכל אדם - רוצה והוא זכאי - להשיג מידה מירבית של אושר ולהימנע במידה מירבית מן הכאב, הרי העקרון הראשון והגדול הוא התועלת - עקרון המשמש לכל חקיקה, לא רק מקור השראה ומניע, כי אם גם קנה מידה ואבן בוחן... הם היסוד והמקור, ומהם אתה מביא ראייה ; הם ההתחלה , והכל צריך להתחיל מנקודת בראשית אחת שאינה טעונה הוכחה''

במלים אלה מבטא חיים כהן אמונתו באתיקה ההומניסטית ובעיקריה שהובעו בתורת  אפיקורוס ולוקרציוס, פותחו בתורת האתיקה של שפינוזה ונוסחו מחדש על ידי ג‘ון סטיוארט מיל. המטרה של האתיקה ההומניסטית היא המועיל והטוב לאדם, בעוד שהמטרה של מיצוות הדת היא השבעת רצון האלוהים.

זכויות אדם והלכות מסוכנות במקורות היהדות
 ישראל היא המדינה היהודית הרביעית בהיסטוריה, אך הראשונה שקמה כדמוקרטיה חילונית, במגילת העצמאות שבייסודה הודגשה זכות העם היהודי לעצמאותו במדינה יהודית דמוקרטית, כמו זכותו של כל עם, והובטחו בה זכויות האדם, מכל מין גזע ולאום. לאור אמונה זו התחנך הנער היהודי בתרבות העברית החילונית שהכינה ואפשרה  את הקמתה והגנתה של מדינת ישראל.   
החינוך הציוני החילוני, התבסס על התוודעות לתנך ועל אהבת ארץ ישראל, על התוודעות ליהדות כתרבות בכל עידניה ועל  פתיחות לתרבויות העמים וליצירות המופת שייצגו אותן.    
חיים כהן תרם לחינוך החילוני ההומניסטי בישראל את האהבה וההבנה למבעי האמונה ההומניסטית המצויה בכל  מקורות היהדות - בתנך ובתורה שבעל פה, ובכל יצירות מורשת ישראל.  
כיורש טען לזכותו לבחור מהמורשת היהודית רק את התואם לאמונותיו ההומניסטיות, ולפסול כל מיצווה שאינה מועילה לאדם - ”כמו יום כפור ומזון כשר“, כדבריו, או כל מיצווה המזיקה לבני אדם - כמו חוקי דת של אפליית נשים, חוקי עבדות וקפוח זרים, או המיצווה לרצוח אפיקורסים, (אשר גם בכתבי הרב קוק לא מצא חיים כהן התנגדות ליישומה).
בספרו ”זכויות אדם במקרא ובתלמוד“,  ובמסתו על ר‘ מאיר, האיר חיים כהן את הערכים ההומניסטיים שבמקורות היהדות, אך במסות רבות אחרות פסל נחרצות את  ”הלכות המסוכנות“ - כפי שקרא למאמר שפרסמנו בין שאר מאמריו בכתב העת “יהדות חופשית“, המופיעים בתר האינטרנט שלו, והכלולים גם בספרו ”להיות יהודי“ בעריכתה של רות גביזון .
   ֿ
רוב היהודים  בימינו חיים באמונה בצדק, חירות, יושר שלום
 במאה העשרים גדל דור של  יהודים חופשיים מדת, שבטאו באורח חייהם את האמונות באדם כריבון לחייו. בצד האתאיסטים המאמינים במסקנות המדע כי לא ייתכן קיומה של ישות על טבעית,  מצויים בין היהודים החופשיים פנתאיסטים המאמינים כי הטבע הוא אלוהי, דאיסטים הרואים באל ישות מנותקת מהמציאות האנושית, או  אגנוסטים שאמונתם המוחלטת בספק אינה מחייבת אותם לציית למיצוות מנהיגי הדת. חיים כהן הגדיר את ההבדל ביניהם:

”אתאיסטים מאמינים שאין אלוהים, אגנוסטים לא מאמינים שיש אלוהים“  

כל ההומניסטים החופשיים מדת, חיים באמונתם במחוייבות למיצוות האתיקה, אשר חיים כהן מדגיש כי הן מבוטאות בארבעת יסודות החוק והמשפט בישראל : חירות, צדק, יושר ושלום.
 במאמרו ”דין השיור“ מדגיש חיים כהן כי  ”עקרון תיאוצנטרי נעדר מחוק יסודות המשפט - (על מנת) להדגיש הפרדתם מעקרונות ההלכה הדתית והדת”. לדעתו אין ’ערכים הומניסטיים יהודיים‘ אך ביהדות עוצבו ועל ידה הופצו ערכי צדק ומוסר אוניברסליים. עיקרי צדק  - מיועדים למנוע נזק לזולת, כמו מיצוות הלל הזקן וקונפוציוס, מצוות המוסר - מיועדות להיטיב את חיי בני האדם, כמיצוות היושר, החירות והשלום   מיצוות המוסר מועילות לבני אדם לחתור לאושר ולהנאה - שהן מטרות החיים האנושיים, וזכות טבעית של בני אדם.  
 
המעבר מאמונה בדת לאמונה לבחירות האדם 
רוב היהודים בעולם במאה העשרים חוו את הזעזוע של תהליך חילון רוחני, במעבר מחיים בקהילה ובאמננה בדת אשר שעבדה אותם למנהיגיה, לעצמאות מאתגרת של יהודים חופשיים החייבים לבחור דרכם.
 בספרו ”מבוא-אישי - אוטוביאוגרפיה“ מייצג חיים כהן את תהליך השחרור מאמונה באלוהים במעבר לאמונה באדם. יצירה זו מייצגת היסטוריה רוחנית של רוב היהודים בעולם המערבי, והיתה לתעודה היסטורית ייחודית בתולדות עם ישראל. חיים כהן, כמו כל הומניסט, היה אדם מאמין ונאמן לעיקרי צדק ומוסר. בטעות מזיקה ומעליבה מכנים בימינו את המאמיים הומניסטים בשם “לא מאמינים“ ואת אמונתם  כ“אי אמונה“. במלכודת הגדרות זו נפלו המפורסמים שבאתאיסטים בימינו  כריצ‘רד דוקינס בספרו ”אשליית ה אלוהים“, כריסטופר היצ‘נס בספרו ”אלוהים לא גדול“, או סם האריס בספרו ”סוף האמונה“. לאמונותיהם הם קוראים ”אי-אמונה“ כמו בסידרת תוכניות הטלסיזיה של הבי. בי. סי.  מאת ג‘ונתן מילר הקרויה: ”טיוטת ההיסטוריה של אי-האמונה“.

השואה המערערת אמונה באל ובאדם
העימות עם השואה זעזע את חיי הרוח של הדור כולו.  ב‘מבוא אישי‘ הוא אומר: 

”השואה לא רק מחקה מלבי שריד אחרון של אמונה באלוהים , היא ערערה בי את האמונה באדם“.

לנוכח השואה, לא היה כמובן מקום לאמונה באלוהים גם צודק וגם כל יכול, אך הרשע הנורא שהתגלה בעם הגרמני, מיסוד הרשע במנגנוני רצח לשם רצח, העם שחזר ובחר בהיטלר ובנאצים, אשר חלק גדול ממנו השתתף ברצח בפועל, חלק אחר שיתף פעולה או היה אדיש למעשי הזוועה -  לנוכח כל אלה התערערה האמונה באדם. רק כשהצליח חיים כהן להתגבר על השנאה והנקמנות לכל העם הגרמני, החל לשקם ברוחו את האמונה באדם.
 אין כמובן מקום לסליחה לפושעים הנאצים, כמו לכל פושע, אך חולי שנאת עם שלם היא עוד אחד מפשעי הנאצים שאין להם סליחה.  מחולי שנאה זה נרפא רחיים כהן רק כאשר חזר להאמין כי יש לראות את האדם  גם בפושע הגרוע ביותר בעולם. כי
כל קטיגור מאשים וכל שופט חורץ דין חייב  לראות אדם  ”כמוני וכמוך“ בכל אדם. 
 על אחת כמה וכמה שאנו חייבים להשתחרר ממיצוות אל אי הצדק אשר מיצותיו מחייבות לענוש בנים בעוון אבותיהם. 

”דווקא כשהתנערתי מהדת והאלוהים  ופתרונותיה המדומים, נראתה האמונה באדם וההומניזם כתחליף טבעי.

חיים כהן ממשיך הגותו שפינוזה 
 עתה יכול היה חיים כהן להמשיך ולפתח בהגותו ובפועלו בחברה הישראלית את המפעל הרוחני המהפכני שהחל בו שפינוזה - ההוגה היהודי החילוני הראשון. כמו שפינוזה מבסס חיים כהן אמונתו  ההומניסטית בחופש מדת על בקיאותו במקורות היהדות הדתית, כולל יצירותיה של  הכת הנוצרית שהתפתחה ביהדות.
 כמו שפינוזה הוא שואב השראה ממקורות הפילוסופיה ההומניסטית היונית המתחדשת ברנסאנס ובעידן הנאורות וההשכלה.
בין יסודות האתיקה ההומניסטית מצביע חיים כהן על העיקרים שנוסחו במאה השלישית לפנה‘’ס בפילוסופיה ההומניסטית של אפיקורוס ובמקורותיה באתיקה של אריסטו. 

אפיקורוס יהודי ציוני
חיים כהן ראה עצמו כאפיקורס יהודי ציוני. היהדות היא התרבות הלאומית היחידה בעולם אשר אימצה את שמו של הפילוסוף אפיקורוס וכינתה בו מאמינים יהודיים בהנאה כמטרת החיים, ובחופש ממיצוות הדת. החל מהעידן ההלניסטי, התרבו האפיקורסים בישראל, עורכי התנך כללו באנתולוגיה מיגוון מירבי של מבעי אמונות ודעות כולל ספרים שהושפעו מהאפיקוריאניות  כמו ‘’קהלת‘’ ו“איוב“ (ראו עמדתי במסה  ”אפיקורוס ואפיקורסים“ בספר ”תרבות היהדות החילונית“).    
השפעת האפיקורסים על היהדות כתרבותו של העם היהודי הלכה וגברה  - חיים כהן מצביע על מגמה זו המשתקפת בריבוי ההאשמות ומיצוות מנהיגי הדת היהודית נגד אפיקורסים - כולל מיצוות רצח, גזל, שריפת ספרי תורה שנכתבו על ידי אפיקורסים,  ואפילו איסור על חזרה בתשובה של אפיקורסים (עוד מימי אלישע בן אבויה). במאמריו מביע חיים כהן הערכתו הרבה לפילוסוף אפיקורוס ובית הספר שהקים בגנו באתונה. (כמו הפרדס - מ“פאראדיסו“ - אליו נכנסו כה רבים מחכמי ישראל, אשר האגדה רואה אותם יוצאיםממנו לא כפי שנכנסו)
חיים כהן מזדהה עם אמונתו של אפיקורוס כפי שהגדירה יהודה הלוי: אמונה לפיה  “ההנאה היא תכלית החיים ועל כן הטוב בהחלט'. לדעת כהן ההנאה הייחודית למין האנושי היא הנאה רוחנית, המותנה בפכחון מירבי של חושי הדעת, בעוד שההדוניזם הפרימיטיבי תומך בהמתמכרות להנאות הגוף בלבד. אפיקורוס האמין כי הפכחון המלא ותבונה משחררים אדם מפחד החיים אחר המות,   הפחד המחבל בהנאה מהחיים, מעוות רוחו של האדם, באמונות תפלות ומסוכנות להומניות שלו.  
 
תמונת עולם אטומית - אפיקורוס בעקבות דמוקריטוס 
 האמונה באדם כריבון נובעת כאמור מהאמונה בטבע עצמאי, המתנהל מעצמו, לפי אמונת אפיקורוס, בעקבות דמוקריטוס האטומיסט. חיים  כהן הגדרת הרמב"ם (במורה נבוכים ג י"ז) להשקפה האטומיסטית על הבריאה והייקום:  

"הוא טען את החלקיקים וסבר שהם מתערבים איך שיזדמן ומתהווה מהם"

השקפות אלה הקדימו את ההשקפות המדעיות על חוקי הטבע כממוצעים סטטיסטיים ְ(ברטראנד ראסל) של תאורי כל הנמצאים בייקום - המתהווים ומתפוררים בתהליכים אקראיים, אשר המדע מתארם.  אמונה זו בעצמאות הייקום המתנהל מעצמו  הולידה סוגים שונים של אתאיזם - אמונה בעולם ללא אל - ברחבי העולם ההלניסטי מהודו ועד ספרד, ומאז היא מתחדשת כאמונה בריבונות האדם על חייו, ובאלוהים כיצירה אנושית. 

אלוהים כפיקציה משפטית
חיים כהן כאפיקורוס יהודי ראה את “אלוהים כפיקציה משפטית“ - אשר כמו כל פיקציה משפטית אחרת היא נוצרת כדי לתת לגיטימציה למחוקק ולחוקיו. כמו הפיקציה של ”רצון העם“ בדמוקרטיה.     
   
חוסר המודעות למקורות ההומניזם והאתיקה ההמניסטית
לעומת החינוך הדתי המוודע חניכיו לאמונות הרווחות בכל דת ומיצוותיה, אין החינוך החילוני כולל לימודי אמונות הומניסטיות - מקורותיהן ומסקנותיהן בדמוקרטיה באתיקה החילונית שביסוד חוקיה. גם סטודנטים חילונים ליהדות לומדים בעיקר את ספרותה הדתית ואינם מודעים למבחר מעשרות אלפי היצירות שנוצרו ביהדות מאז שפינוזה. חוסר המודעות של מורים והורים יהודים חילונים לניסוחי אמונות הומניסטיות ואתיקה חילונית גורמת להם מבוכה וחולשת דעת  בנקיטת עמדות כלפי אלוהים או כלפי חוקים ומיצוות באור האתיקה ההומניסטית. (מדבייב, נשיאה של רוסיה, הראשון והיחיד שהצהיר הכללת לימודי האתיקה החילונית,  בצד האתיקה הדתית בבתי ספר ברוסיה).
 
הוגה ואיש מעשה  שציונותו מתחייבת מההומניזם  
 חיים כהן היה הוגה ואיש מעשה כאחד. היה בין מחוללי התנועה להגנה על זכויות האדם בישראל והתנועה הבינלאומית של היהדות החילונית ההומניסטית. את עיקרי האמונה שלו ביקש לתרגם למעשים המשפיעים על חיי החברה הישראלית -  בפעילותו כשופט וכאיש ציבור. בראיון מ-1985, שהתחלנו לפרסמו בכתב העת האינטרנטי ”יהדות חופשית“, מציע חיים כהן מסקנות מעשיות של אמונתו במיגוון תחומים - כמו החינוך ההומניסטי לאור הגדרת היהודיות ויההדות,  ביהדות החופשית מדת , או היחס לבר ובת מיצווה לברית מילה וכד‘. ההומניזם נתפס על ידי חיים כהן לא רק כתיאוריה פילוסופית ומדעית,   אלא כחזון וכדרישה למעשים.
    
מאבק בקנאות המסכנת עתיד המדינה הציונית
 אמונתו בציונות כתנועת שחרור הומניסטית לאומית הינחתה את מאבקו של חיים כהן בקנאים הדתיים המקדשים את האדמה ולא את האדם, ומסכנים את עתידה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. חוק השבות נתפס  כרייזון ד‘אטרה של המדינה היהודית, חוק מתקו של אפלייה היסטורית במשך אלפיים שנות גירוש ואנטישמיות, כאשר יהודים חיו כמיעוטים נרדפים או בסבלים, לזמן מה, במדינותיהם של עמים אחרים.  במסות כמו “הלכה שפויה“   או במסה  ”יהודיותה של מדינת ישראל“   ו”ערכיה של המדינה היהודית הדמוקרטית“ מביע חיים כהן דעתו כי יהודים חיים את מלוא יהודיותם ואנושיותם רק בישראל כל עוד היא דמוקרטית ומיישמת ערכים הומניסטיים.  
חיים כהן היה קיצוני באמונתו בסובלנות (כמו בויכוח שלו עם שולמית אלוני  ב“יהדות חופשית“). בסובלנות וביכולת לדון בני אדם לא רק לפי הדין אלא גם ”לפנים משורת הדין“, ראה חיים כהן תנאי לחיים בחברה מתוקנת, בה ניתן לפתח אנושיותו של האדם. את הגבול לסובלנות ראה ביחס לסיכון קיומה של הדמוקרטיה ומדינת החוק. אף שהאמין כי מדינת ישראל היא הערובה היחידה לעתידו של העם היהודי, היה מוכן לוותר על חייו במדינה היהודית אם לא תהיה  דמוקרטית, אם כמדינות הגזעניות הפוגעות בזכויות האדם. 
 חיים כהן מיזג בחייו וביצירתו את האמונה, ההגות והמעשה החברתי החותר להגשמת ההומניזם כאן ועכשיו.הגותו והגדרתו את המעבר מאמונה בדת ובאלוהים לאמונה באדם ובאתיקה ההומניסטית, מהווה בסיס לכל לימוד של ההומניזם ביהדות בעידן הפוסט תאיסטי, בהיותה אמונה אשר לאורה ניתן להבטיח  עתיד החיים ההומניים במדינה יהודית ודמוקרטית.