חג החנוכה - בין מיסטיקה לרציונליזם ובין קנאות להומניזם
מאת שרה שוב*

מיום שנולד חג החנוכה, כאשר יהודה המקבי ולוחמיו חנכו את המקדש המטוהר, ולאורך 2166 שנותיו, הוא עבר כמה וכמה גלגולים ערכיים.
התבוננות בהיסטוריה הערכית שלו מגלה צמתים של התמודדות בין מגמות מנוגדות, המעצבות את המורשת התרבותית של עם ישראל. קריאה נכונה בדרמה המרתקת הזאת עשויה ללמדנו לא רק מאין באנו, אלא גם ובעיקר - לאן אפשר ורצוי להוליך את החג ככלי מנחיל ערכים.   
שמו של החג מעיד עליו
חג החנוכה נולד בעקבות ניצחון במלחמה. האם לא מן הראוי היה שייקרא בשם "חג הניצחון"? חגי ניצחון, ימי ניצחון, שערי ניצחון ומיתוסים של גיבורים מנצחים  מוכרים לנו ממקומות שונים בעולם. ואיך זה שלנו אין חג ניצחון משלנו?
החגים נועדו לחזק את הערכים העליונים של החברה. וערכים הם אמות מידה להתנהגות. כאשר הניצחון מועלה למדרגת "ערך" ההתנהגות המתבקשת היא ייזום של מלחמות, כדי שאפשר יהיה לנצח בהן. כזאת אמנם הייתה השקפת העולם המקובלת בארצות אירופה (ואולי אף במרבית ארצות העולם) עד לראשית המאה העשרים. הניצחון  הוצג כאידיאל, פסלי גיבורים ומנצחים הוצבו בכיכרות על מנת שיהוו מושא להערצה ולחיקוי, וכל מדינה שרק החזיקה בכוח צבאי כלשהו יזמה מסע כיבושים, שבו ניתן היה לממש את אידיאל הניצחון ולזכות בכבוד גיבורים. רק עם תום מלחמת העולם הראשונה נפקחו את עיני המין האנושי להבין את זוועות המלחמה ולבחון מחדש את המיתוסים של העבר.
תרבות ישראל לאורך מרבית תולדותיה לא ייחסה לניצחון צבאי מעמד של ערך. כאשר אין ברירה ואם צריך להלחם - הניצחון הוא אמצעי הכרחי כדי לשרוד, אבל אמצעי בלבד. על כן אין אצלנו חגי ניצחון. לא בחג החנוכה ולא ביום העצמאות.
חג החנוכה קיבל את שמו לא מן האמצעי, כי אם מן המטרה הערכית שלשמה יצאו המקבים למאבק נגד השלטון הסלווקי. הם נלחמו על חירות אמונתם וכנגד גזירות הדת שגזר אנטיוכוס, במגמה לייוון אותם בכוח. במושגים של ימינו - אפשר לומר שהם נלחמו כנגד כפייה דתית.
אלא שלמרבית האירוניה, הכפייה הדתית של אנטיוכוס מהופכת בכל לכפייה הדתית של היום, ובהתאם לכך גם המאבק נגדה. היהודים הנאמנים לדתם נאנסו לאכול בשר חזיר ולהשתחוות לצלם, נאסר עליהם לשמור שבתות וחגים, למול את בניהם וללמוד תורה. עבודת הקורבנות בבית המקדש פסקה, ותחתיה הוכנסה עבודה זרה. על כן המשמעות המעשית של הניצחון בקרב הייתה ביטול הגזירות, שחרור בית המקדש וחנוכתו. השם "חנוכה" נגזר מחידוש עבודת הקודש. 
הכפייה הדתית של היום מבקשת לכפות עלינו לעשות את כל מה שאנטיוכוס ביקש להכריח אותנו לא לעשות. האם משום כך, כהתרסה נגד הכפייה הדתית, או כדי לממש את אידיאל החופש, נקבל עלינו את גזירות אנטיוכוס מתוך בחירה?
בית המקדש, שנחנך על ידי המקבים, הוא כיום חרב ובלתי ניתן לחידוש ולחניכה, וזה משחרר אותנו (למזלנו) מעימות נוסף עם המחנה הדתי החרדי, המתפלל עד היום לחידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש.
גבורה או נס?
חרות האמונה הוא הערך שהוליד את חג החנוכה. וגם לאחר שהושגה חרות זאת, לא גבורת המקבים הוצבה במרכז החג, כי אם ישועת אלוהים. בתפילת "על הנסים" לחנוכה (שנאמרת כ - 50 פעם במהלך החג) מודה עם ישראל לאלוהים:
     "על הנסים ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות שעשית לאבותינו …
      מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים … ".
ה"גיבורים" בתפילה אינם המקבים כי אם היוונים, במשמעות של חזקים. וה"גבורות" הן גבורות שעשה אלוהים. האם אין כאן התכחשות לאמת? מה היו המקבים עצמם חושבים על הסטת הדגש מגבורתם הם לגבורה אלוהית ניסית?
האדם החילוני רואה את הניצחון שמנצחים מעטים את הרבים כתופעה טבעית, שהיא תוצאה של גבורה ושל תושייה אנושית. השקפת העולם הדתית רואה את הניצחון כנס, כהתערבות על טבעית של אלוהים בהיסטוריה.
אחד ההסברים לכך שתרבות ישראל אינה שרה שירי הלל לגיבורי מלחמה, וחוזרת ומזכירה לעם כי - "ה' אלוהיך הוא הנותן לך  כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו …"
(דברים ח', יח)
הוא החינוך לענווה. על מנת שלא יגבה ליבם של בני אדם ולא יאמרו:
 "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (שם יז).
ואמנם, מלכי בית חשמונאי, שהתהדרו בגבורת אבותיהם ונטלו לעצמם גדולה בהיותם צאצאי המקבים - הסתאבו תוך זמן קצר. הם השתכרו מכוחם והפכו בעצמם לכובשי ארצות תאבי שלטון, אשר רדו בעמים אחרים ואף גיירו אותם בכפייה. לא כן אבותיהם המקבים. הם לחמו מתוך אמונה שלמה ומתוך תחושת שליחות. יהודה המקבי, בנאום העידוד שלו ללוחמיו לפני קרב בית-חורון, מכיר בכך שמקור הגבורה האנושית הוא אלוהי: "מן השמים באה הגבורה". ומבטיח להם שתשועת אלוהים בוא תבוא אם הם יתגברו על פחדיהם וחולשתם וילחמו בעד נפשם ותורתם. (חשמונאים א פרק ג', יג-כא).
הסיפור על פך השמן הוא סיפור על אירוע על טבעי, שעליו אין מחלוקת שהוא ניסי ונוגד את כל חוקי הפיזיקה: כמות שמן שאמורה הייתה להספיק להדלקת המנורה במשך יום אחד בלבד - הספיקה להאיר את המנורה במשך שמונה ימים.
הסיפור הזה הופיע בתלמוד הבבלי כמה מאות שנים לאחר האירועים ההיסטוריים שהולידו את חג החנוכה, והסיט את מוקד החג ממאבק החרות והגבורה של בית חשמונאי, לסיפור על נס שהתרחש בבית המקדש ובמנורת המקדש.
החוקרים המודרניים הסבירו את הופעת הסיפור ואת השינוי שהביא בהדגשים של החג, כביטוי להתנגדותם של חז"ל לניוון המוסרי של בית חשמונאי. שניאור עינם בהרצאותיו מביא הסבר חדש ומהפכני להופעת הסיפור: הוא מתאר זאת כמאבק בין בין שתי השקפות עולם מנוגדות, שסמליהן: המזבח והמנורה. מזבח הקורבנות היה מאז ומעולם סמלם של קנאי הדת (ראה מקרי פנחס, שדקר את זמרי ואת האישה המדיינית שזנו על המזבח (במדבר כ"ה, א-טו);  אליהו הנביא, ששחט את נביאי הבעל לאחר שהתרחש הנס על המזבח בהר הכרמל (מלכים א י"ח, לט-מא); ומתתיהו החשמונאי, שהרג את בן כפרו אשר התנדב לזבוח לאלילים (חשמונאים א' ב', טו-כו).  מתתיהו ובניו היו קנאים דתיים, לשיטתו, ועל כן המזבח וחנוכתו היו הביטוי ההולם את דרכם. חכמי ישראל הציבו כנגדם תפיסת עולם שונה - סובלנית, הומנית, נאורה. ותפיסת עולם זו מסומלת על ידי מנורת המקדש. בחזון הנביא זכריה מופיעה המנורה ושני זיתים עליה מימינה ומשמאלה. וכשהנביא שואל לפשר החזון מסביר לו המלאך: 
"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי, אמר ה' " (זכריה ד', ו). 
באמצעות הסיפור על נס פך השמן דחקה המנורה את המזבח והייתה לסמל המרכזי של חג החנוכה. ספר המקבים (או החשמונאים) המספר את ההיסטוריה של מלחמות המקבים - נשכח ואבד, וסיפור הנס התמקם במרכז החג.
חזון המנורה של הנביא זכריה נקרא בכל שנה בהפטרה של שבת חנוכה. לא סיפורי מלחמות וניצחונות (שיש מהם רבים בתנ"ך) נבחרו לייצג את המסר ההיסטורי של החג, כי אם חזון של אור ושלום ושל העדפות הרוח על הכוח.
הציונות - בין נס לגבורה
העמדת המסרים של חג החנוכה על הנסים אשר חולל ה' לעמו תפסה את המקום המרכזי בחג, ואף מלאה תפקיד מנחם ומעודד בתנאי המצוקה הנוראים של חיי העם בגלות. אלא שבמהלך הדורות דרדרה האמונה בנס את היהדות לתפיסת עולם אי-רציונלית, שעיקרה - המתנה פסיבית לגאולה משיחית. (ראו הפיוט: מעוז צור).
המהפכה הציונית יצאה כנגד ההשקפה הזאת וקראה לגאולה עצמית של העם היהודי. הקנאות החרדית, מצידה, החרימה את הציונות על שום שהיא: "דוחקת את הקץ".
כדי לטלטל את העם מן האי-רציונליות המנוונת הוציאה הציונות מן הגניזה את סיפור המקבים, והציגה אותו כמופת של גבורה, של התנדבות ושל עשייה חלוצית. לא היה סופר או משורר או מחזאי או מסאי בדור התחייה שלא כתב בהערצה על גבורת המקבים. שירי הילדים שחוברו לחנוכה הדגישו את ערך הגבורה בכל דור ודור, והבליטו את גבורת המקבים. ארגונים לאומיים וספורטיביים נטלו לעצמם שמות סמליים מסיפורי הגבורה בעברנו ההיסטורי, שהועלו למעלת מיתוסים.
נוצרו מנהגים חדשים שבטאו הערצה למקבים: עלייה אל "קברי המקבים" במודיעין, מרוץ הלפיד ממודיעין לירושלים ותהלוכות לפידים ברחובות הישובים. טיפוח המיתוס של גבורת המקבים והצבתו כמופת וכסמל תרם תרומה חשובה לעידוד רוח ההתנדבות וההקרבה בקרב בוני הארץ. במידה רבה אחראי המיתוס הזה  למהפך הקיצוני שעבר עם ישראל בפרק זמן קצר מן הדימוי של היהודי הגלותי הנרדף והמפוחד אל דמות הלוחם ללא חת של צה"ל. אלא שהפריצה הערכית הזאת לכיוון של שחרור עצמי ושל הומניזם - במובן של העמדת האדם במרכז ושל גישה רציונלית למציאות - לא האריכה ימים. הקריאה המהדהדת של הציונות:
"נס לא קרה לנו! פך שמן לא מצאנו! בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור!" (זאב) הועתקה לאחר קום המדינה מחג החנוכה ליום העצמאות. וכשם ששירו של זאב (אנו נושאים לפידים), שהסב את סמליות האור בחנוכה מנס על-טבעי לגבורה אנושית, הפך לשיר קנוני בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות,  כך גם ערכי הגבורה וההתנדבות הועברו כלפיד המועבר במרוץ שליחים מחג החנוכה אל יום-הזיכרון ואל יום-העצמאות. ושם הם נשתקעו.
חג החנוכה חזר אל הנס ואל פך השמן, והנס הזה מתחבר בלי קושי אל מגפת המיסטיקה של הילולות הצדיקים והמקובלים שמציפות כיום את הארץ. עדיין יש גננות שמספרות את סיפור המקבים, אבל הסיפור הזה איננו מרחיק אל מעבר לגן-הילדים. וכאשר הוא מגיע אל שיעורי ההיסטוריה בבית הספר התיכון הוא כבר מסופר שם ברוח ההיסטוריונים החדשים, הנאמנים לעיקרון של ניפוץ מיתוסים.
חג החנוכה - הגבורה כערך הומניסטי והאור כסמל לערכים
מהו הכיוון שראוי היום לתת לחג על מנת שייגאל מהסתיידות העורקים וממשמני הסופגניות שדבקו בו? הצעתי היא לחדש את הדיון  ואת הטקסיות של שני ערכים הומניים מרכזיים של החג: הגבורה והאור. הגבורה, לא במובן של כוחנות ואלימות, כי אם במובן היהודי המקורי, של התגברות ושליטה עצמית, ושל הכפפת היצרים לערכים. והאור - כסמל לערכים.
מושג הגבורה נתפס לא פעם כמילה נרדפת לכוחנות, לשובניזם, למצ'ואיזם.  האפשרות הזאת אמנם קיימת, וכבר פגשנו אותה בתפילת על הנסים בתיאור היוונים כגיבורים. אבל במקום לוותר על מושג הגבורה, אפשר להבהיר אותו מנקודת ראות אחרת של היהדות, על פי מאמר חז"ל:           
איזהו גיבור? הכובש את יצרו  (פרקי אבות ד, א)
על פי תפיסה זו גיבור הוא מי שבעת מלחמה כובש את יצר הקיום שלו ומסכן את חייו למען הצלת בני עמו ומולדתו, או אף למען ערכיו ואמונתו. אבל בעת שלום הוא שולט ביצרים אחרים: בכעס, בגאווה, בתסכול, בנקמנות, בתוקפנות, ברכושנות וכיוצא בהם - בכל מה שמלבה שנאה וריב. הגבורה  נמדדת לא על פי כוחה הפיזי כי אם על פי כוחה הרוחני. בריון בעל שרירים או בעל כוח כלכלי או מדיני הגובר על מי שחלש ממנו - איננו גיבור. לעומתו אדם חלש פיזית, אך נאמן לערכיו ואינו נכנע ללחצים סביבתיים, לדעות קדומות, לנורמות משובשות - עשוי במצבי מבחן להתגלות כגיבור.
הגבורה נמדדת לא רק על פי מידת האומץ המתגלה בה, כי אם על פי המטרה שלשמה היא נעשית: אדם שמסכן את חייו ומטפס על מרזב כדי לחלץ תינוק לכוד - עושה מעשה גבורה. לא כן אדם שעושה בדיוק אותה פעולה, אלא שמטרתו היא לפרוץ לדירה על מנת לגנוב. הוא אמנם אמיץ, אבל גיבור איננו. המניע למעשי גבורה הוא תמיד מניע ערכי, והוא היפוכה של האנוכיות. בכל עזרה לזולת, בכל התנדבות, בכל נתינה - יש ויתור והקרבה, ויש התגברות על היצר.
הגבורה היא מוטיב מרכזי בחג החנוכה. היא מופיעה לאורכו בגילוייה השונים, למן גבורת המקבים, דרך גבורה פסיבית של אנשים שמסרו את נפשם על אמונתם, כמו חנה ושבעת בניה, וכמו דמויות אחרות שמלוות את החג במדרשים ובסיפורי העם, ועד לגבורת החלוצים, ששאבו ממיתוס הגבורה של חנוכה את העצמה הרוחנית שנדרשה להגשמת החזון הציוני.
אור הנרות, שהוא המצווה המרכזית של חג החנוכה, אינו נדרש כאור קונקרטי פונקציונלי. התפילה שבאה בעקבות ברכת הנרות מבהירה זאת במילים מפורשות:
             הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם,
             אלא לראותם בלבד. כדי …"
וכאן באה המשמעות הסימבולית שאותה מייצג אור הנרות. על פי התפיסה הדתית, תפקידם של הנרות הוא "לפרסם את הנס"  כדי להודות לאלוהים וכדי להללו על נסיו ועל נפלאותיו ועל ישועותיו. אבל אור הנרות, והאור בכלל, מפרסם לא רק את הנס אלא את כל דבר ערכי. כמעט אין ערך שאינו מוצא את ביטויו באור:
* האמת יצאה לאור;  * האור בקצה המנהרה (תקווה);  * אדם נאור;  * תורה - אורה;  * נר נשמה;  * נר זיכרון;  * משואות העצמאות;  * לפיד החרות;
* אור האהבה;  * אור החכמה;  * אור השלום.
זהו מבחר קטן של ביטויים מתוך המאגר של תרבות ישראל ושל התרבות הכללית, שהאור משמש בהם סמל לרוחניות ולערכיות.
"נקודות האור" בחיינו, שהן כל כך מועטות וכל כך מתבקשות היום, הן אולי  אותם מעשים אנושיים, משוחררים מאנוכיות, המונעים על ידי אחריות וכבוד ואהבת אדם. מעשים הומניים, שיש בהם מיסוד הגבורה. אותם נספר ו"נפרסם" כשנדליק את נרות החנוכה.
את האגדה על נס פך השמן אפשר לדרוש כמדרש הומניסטי. לא כנס אלוהי על- טבעי, כי אם כ"נס" אנושי, שמתחולל בינינו לעתים נדירות: אדם - אישה או גבר - אשר מתחולל בו נס של התמלאות מתמדת ושל הארה לזולתו. שכמו פך השמן האגדי, שואב מפנימיותו כוחות נפש בלתי נדלים, ומקרין אותם על סביבותיו באור של אהבה, של חום אנושי ושל מעשים טובים.