זאב ז'בוטינסקי, אבי תורת 'הגזע העברי' מאת ידידיה יצחקי

מכל המנהיגים והוגי הדעות של הציונות במזרח אירופה, בראשית המאה העשרים, היה זאב ז'בוטינסקי (1880-1940) המרוחק ביותר מרוח המסורת הדתית של היהדות, כמוהו כתיאודור הרצל. אבל בעוד הרצל מגדיר את הדת כגורם המאחד את היהדות, רואה בה ז'בוטינסקי רק אחד מתאריה, גורם היסטורי, ואילו את מהותה של היהדות הוא רואה בגזע. זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי נולד באודסה, וגדל במשפחה משכילית, ששררה בה רוח הליבראליות האירופית שאיפיינה את אודסה באותם ימים, ואותה ספג בבחינת תשתית להשקפת עולמו לכל ימי חייו. בביתו, כותב ז'בוטינסקי ברשימתו האוטוביוגראפית 'סיפור ימי', לא היה לו כל מגע פנימי עם היהדות, מחוץ ללימוד השפה העברית מפי מורה פרטי בהיותו רך בשנים. גם מבית הספר הפרטי שלמד בו לא זכור לו שום דבר יהודי, כמו תולדות ישראל או תפילות. לעומת זאת התוודע ז'בוטינסקי הצעיר לתרבות אירופה בעומק רב, עד כדי הזדהות אישית. לימים יטען ז'בוטינסקי לאירופיות הגמורה של היהדות, ולחלקה המרכזי בעיצוב תרבותה של אירופה.
ז'בוטינסקי היה עיתונאי מוכשר, סופר, מסאי ומשורר מחונן, הוגה דעות, אינטלקטואל אנין טעם ורחב אופקים, מתרגם מבריק לרוסית ולעברית, בעל ידע רחב ומעמיק בתרבות אירופה ולשונותיה, ועם זאת נואם מזהיר, מנהיג פוליטי ואיש המעשה. לתנועה הציונית התוודע ז'בוטינסקי במאוחר, בהיותו סטודנט למשפטים בשוויץ, אם כי בדיעבד ראה את עצמו גם קודם לכן כ'ציוני אינסטינקטיבי'. במה שהוא מתאר כנאומו הציוני הראשון, אמר: "עם ישראל הוא עם גרוע מאוד, ושכניו שונאים אותו, והצדק איתם. סופו בגולה הוא 'ליל ברתולמאי' כללי, והצלתו היחידה היא עליה כללית לארץ ישראל". יש אומרים שכבר אז רמז בכך לשואה. השקפת עולמו האירופית, הליבראלית נתחזקה במידה רבה בשלוש שנות שהותו באיטליה להמשך לימודי המשפטים. באיטליה ראה את 'מולדתו הרוחנית': 'כל יחסי לבעיית הלאום, המדינה והחברה נתגבש בשנים ההן תחת השפעה איטלקית', כתב. השפעה זו היתה, בין היתר, גם זו של הפוטוריזם של מארינטי, שז'בוטינסקי תיאר אותו כמבשר הפשיזם האיטלקי. אפשר שאת תפיסתו את הלאומיות כ'גזעית' עיצב ז'בוטינסקי בהשפעה איטלקית זו, ואפשר שגם תביעתו הפואטית לספרות מגוייסת, כפי שזו מתגלה בכמה וכמה ממסותיו בענייני ספרות, וחיבתו למדים ולטקסים צבאיים, כפי שהוא מעיד על עצמו, מקורם באותה השפעה איטלקית. זאת על אף הליבראליות העמוקה, הטעם האסתטי המעודן והאינדיווידואליות התרבותית הניכרת היטב ביצירתו הספרותית והמסאית.
הדת היא הקליפה
תורת הגזע של ז'בוטינסקי לא היתה גזענית, הוא ראה את כל ה'גזעים' שווים בערכם ראויים לכבוד ולהערכה. נראה שכוונתו במונח קשה זה איננה למשמעות אליה כיוון הפשיזם, וודאי לא למשמעות שייחסו לו הנאצים. הגדרתו את המושג 'גזע' מכוונת למה שאנו קוראים 'לאום'. הוא הכיר בעובדה שאין 'גזעים טהורים', אבל טען שקיבוצים אתניים נבדלים זה מזה, ולכל אחד מהם יש 'מתכון גזעי' הניכר בכל יחיד ויחיד בתוכו, ואחת היא אם הם 'טהורי גזע' או תערובת של גזעים שונים, שכן בכל מקרה התערובת שונה, ומבחינה זו אכן חופפים המושגים 'לאום' ו'גזע'. לפיכך, כותב ז'בוטינסקי (במאמרו 'גזע'), טריטוריה לאומית, לשון, דת, היסטוריה אינם מהותה של אומה אלא 'תאריה' בלבד', גם אם נודעת להם חשיבות רבה ב'ייצוב הקיום הלאומי'. "עצמותו של לאום, המשגב הראשון והאחרון לייחוד דמותו, הרי זו תכונתו הפיזית המיוחדת, המתכון של הרכבו הגזעי".
ז'בוטינסקי אינו רואה אפוא בדת גורם מרכזי, מעצב בקיום היהודי, אין היא אלא גורם היסטורי, מ'תאריה' של היהדות. הגורם הקובע במהותה של היהדות היא הלאומיות, 'הגזע העברי', בלשונו של ז'בוטינסקי: "משיוסרו כל מיני קליפות שמקורן בהיסטוריה, באקלים, בטבע שמסביב, בהשפעות חוץ, תצטמצם 'האומה' כדי גרעינה הגזעי". הדת היהודית היא מה'קליפות' של האומה העברית, אין היא שייכת ל'גרעין הגזעי' שלה. "אולי לא מקרה הוא שהרומן ההיסטורי הלאומי שאותו כתב, שמשון, דן באותה אישיות תנ"כית שהיא הפגאנית ביותר מכל דמויות המקרא, ושמשון הז'בוטינסקאי מעלה על הדעת דמויות מן האפוס היווני או הנורדי; אפשר שאף לא מקרית היא התפעלותו של שמשון זה מן הפלישתים על פולחן הכוח הויטאליסטי והערצת הטבע האלילית שלהם", כותב שלמה אבינרי (הרעיון הציוני לגווניו, עם עובד תל-אביב 1980).
הלאומיות של ז'בוטינסקי היתה חפה מכל סממנים של דתיות או 'מסורתיות' יהודית, מה שנקרא לעתים 'יידישקייט'. הוא ראה ביהדות תרבות אירופית מובהקת, מיסודותיה של תרבות אירופה, ומוצאה הקדום מקדמת אסיה כבר איבד כל משמעות שהיתה לו אי פעם. גם חבריו ותלמידיו, אלה שהיו בחבורה שהתכנסה סביבו מראשיתה, היו גם הם בעלי השקפה אירופית, ליבראלית וחילונית. חילוניותו של ז'בוטינסקי קיבלה אישור סופי בצוואתו המפורסמת, בה נאמר, בין היתר: "רצוי שייקברוני או ישרפו את גווייתי (אחת היא לי) בו במקום שימצאני המוות". צוואה זו עומדת בניגוד מפורש לנוהל הדתי, ומציגה שוויון נפש ביחס לשאלה אם יובא ל'קבר ישראל'. רק אדם מרוחק מכל גינוניה של הדת ומשוחרר מהם יכול היה לכתוב צוואה מעין זו.