אחד הנושאים המרכזיים, בהם מתגלמת הדיכוטומיה בין השקפת העולם ההומניסטית לחרדית, הינו ההתייחסות לתהליך השלום ולדו קיום עם הפלסטינים. לפער האימננטי בין השקפת העולם התיאולוגית והחילונית, התווספה בשני העשורים האחרונים מחלוקת פוליטית­ביטחונית, אשר מעמיקה את השסע, ומרחיקה כל סיכוי להדברות בין המחנות. ואולם בסוגיה זו מתרחשים מתחת לפני השטח תהליכים, שעשויים לחולל שינוי יסודי ביותר בדמותה של המדינה, ואנו לא מודעים להם ולא נערכים לקראתם. הדברים מתבשלים זה שנים, ואין צורך במודיעין מתוחכם לגלותם. הם מופיעים במאמרי מערכת בעיתונות החרדית, כתובים בלשון שגם חילונים גמורים שאינם מצויים בשפת ההלכה מסוגלים להבינם.
הנטייה הרווחת בקרב מחנה השלום הינה, להתייחס לקואליציה החרדית­ימנית כאל גזירה משמיים, כמצב נתון שאין בכוחנו לשנותו ונדון להתקיים לעולמי עד. ברם, הציבור שכח שלפני זמן לא רב, המחנה החרדי היה חלק מקואליציה שהונהגה על ידי מפא"י ההיסטורית במשך למעלה מעשרים שנה. הסטייה ימינה היא בת 22 שנים, וכפי שהמחנה החרדי חצה אז את הקווים, הוא חצה אותם כעת שנית, בהצטרפותו לקואליצית ברק.
הדבר איננו בלתי אפשרי. אם נקשיב לקולות הבוקעים מתוך המחנה החרדי ובפרט בפלג הליטאי הגדול נבין, שההזדהות החרדית עם מחנה הלאומי איננה דבר מובן מאליו. הימין קרוב ללבם מבחינה רגשית משום היחס האוהד שלו למסורת. עם זאת, הפרשנות הימנית לסוגיית "המדינה" ו"השטחים" סותרת באופן מהותי את תפיסות ההלכה ואף גורמת עיוותים אידיאולוגיים, שמטרידים מאד את ההנהגה הרוחנית החרדית. החיבור שכרכו החרדים עם הימין החדיר לתוך עולמם כעין עסקת חבילה, הכוללת מרכיבים לא מעטים שמקעקעים את הבסיס המוסדי והרוחני של קהילתם.
העסקנות הפוליטית דוחקת את המנהיגות הרוחנית
מבחינה מוסרית חדרה לתוכם תרבות פוליטית זרה, המעלה על נס את העסקנות הפוליטית הרעשנית והיא דוחקת הצדה את המנהיגות הרוחנית. תהליך עלייתם לגדולה של אותם עסקנים פוליטיים חרדים בא על חשבון שחיקה של ההנהגה הרוחנית, וככל שהפער בין עמדות ההנהגה והרחוב גדל, כך מתעצמים הקולות במחנה החרדי הקוראים לבלום את הפוליטיזציה שחדרה לעולמם, להתנתק מהתרבות הפוליטית הימנית, לשוב להתכנס בעולם התורה, ולהשיב להנהגה הרוחנית את מעמדה הבכיר. התופעה הרווחת כל כך של אברכים המתפקדים ל"ליכוד", מדירה שינה מעיניהם והחזיון של חובשי כיפות שחורות העומדים בראש הפגנות הימין, ואף נמנים עם המתלהמים שביניהם, לא נותנת להם מנוחה, מה גם שבראש אותן הפגנות עומדים לא רק חילונים ימניים, אלא חסידות חב"ד המאוסה בעיניהם, וגם חובשי ה"כיפות הסרוגות", שקשים עבורם לעיכול יותר מאשר חילונים גמורים. במאמר מערכת מה-29.5.99 כותב "יתד נאמן", שופר הזרם הליטאי של היהדות החרדית: "בשנים האחרונות עוררו רבנים ומחנכים על התופעה הבעייתית שצעירים בשולי הציבור החרדי נוהרים אחרי זרמים ימניים", וכנגד "תופעה פרובלמטית זו", קורא העיתון  להגביר את התרבות  התורנית.
מבחינה רוחנית החיבור לימין נתפס בעיני הכותבים כמזיק והרסני, כיוון שהחדיר לתוך עולמם הרוחני ערכים, אשר גובלים ב"עבודה זרה" ופוגעים בשורשי אמונתם. פתאום, המדינה ומוסדותיה הפכו ערכים בפני עצמם, קבלו מעמד מקודש, והפכו למטרה בפני עצמה, ולא לכלי, כפי שמקובל בקרבם לאורך כל דרך. אם בעבר המדינה נתפסה כמסגרת ותו לא, ככלי שהוא נחוץ אבל לא קדוש, הרי שהשידוך עם הימין גרם לשידוד מערכות, שהפך את המדינה לערך דתי. מבלי משים חדרו לתוך העולם הרוחני החרדי, מושגים של גוש אמונים ותפיסות משיחיות מפד"לניקיות, אשר רואות בהקמת המדינה חלק מתהליך משיחי, ובשטחים אתחלתא ד'גאולה וכיוצא בזה. תהליך ה"לאומניזציה" של הדת יצר מהפך ערכי, אשר קעקע בראש ובראשונה שניים מהצווים המרכזיים בהשקפת עולמם: "וחיית בה", ו"שלא להתגרות בגויים", והפכו את "ישוב הארץ" לערך עליון גם במחיר של הקרבת חיים.
העולם החרדי אינו מרגיש בנוח בימין. די לנו להקשיב לדבריהם על מנת להבין מה קורה בתוכם. העיתון "יתד נאמן" זועק את הזעקה הכואבת מזה זמן רב, ובעת האחרונה בצורה ברורה וחדה. במאמר מערכת נוסף נכתב: "כידוע, אנו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהרעיונות הלאומיים של הימין, ותהום עמוקה פעורה בינינו ובינם". התחושה הרווחת בקרבם היא, שהחיבור בין "דת" ו"לאומנות" מעוות את ערכי הדת, ומשעבד את הדת לטובת ערכים זרים הגובלים בעבודה זרה. המחיר שהעולם החרדי משלם בגין אותו חיבור מלאכותי הוא, מבחינתם, מחיר כבד מנשוא.
הפער האידיאולוגי בין המחנה החרדי למחנה הימני בולט במיוחד ביחס לסוגיות של "שטחים תמורת שלום". כאן ראוי לשים לב לדברים הבוקעים מתוך המחנה החרדי, ושוב מתוך מאמר של "יתד נאמן" מתאריך 29.5.98: "כידוע, היהדות התורתית דוגלת בכל פעולה ויוזמה שתביא להפחתת הסכנה הביטחונית, לרגיעה באיזור ולמניעת שפיכות דמים, גם אם הדבר יהיה כרוך במסירת שטחים מארץ ישראל, שכן פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה מלבד ג' עבירות חמורות". יתרה מזאת. המחנה החרדי מגלה מידה רבה של ביקורת כלפי הגישה הימנית ביחס להסכמי השלום, וממה שהם תופסים כמפגן של "זקיפות קומה לאומית מתרברבת מול אומות העולם", ודואג להדגיש שהתמיכה בימין היא בבחינת "הוראת שעה", שאינה מבטאת תמיכה אוטומטית בעמדותיו, או כפי שהם מתבטאים: "הדבר אינו מבטא אפילו רבב של תמיכה בקו המדיני של הימין". נהפוך הוא: למרות התמיכה בימין, הם נותרו נאמנים "לקו הבסיסי של הבעת התנגדות לפעולות שנועדו לתקוע מקלות בגלגלי תהליך השלום". עמדה זו מתבססת על הלכה מפורשת שפסקו גדולי התורה אשר הכריעו בדבר: "חובת היהדות החרדית להתייצב תמיד למען כל צעד של קידום השלום ולנקוט בגישה המדינית המתונה". יתר על כן. "יתד נאמן" מדגיש את הכלל ש"דעת תורה מורה לנו כי ההלכה של 'וחי בהם' דוחה את מצוות ישוב הארץ". הרב ש"ך עצמו פסק הלכה נחרצת הקובעת ש"תמיד תהיו לצד המתפשרים בעניינים מדיניים". 
כראייה נוספת לפער הקיים בין דעת התורה לעמדות הימין, מובאת התנגדותם של חברי הכנסת של אגודת ישראל ודגל התורה ל"חוק הגולן", אשר נתפס בעיניהם כ"מעשה התגרות באומות, המנוגד לדעת התורה". גם כשהחוק עלה לראשונה, בתקופת שלטונו של מנחם בגין, וגם כשעלה שנית בתקופתו של בנימין נתניהו, הסיעות החרדיות התנגדו לו.
דחיית הויכוח עם החרדים עד לאחר השגת השלום
המשקיף החילוני משתומם ושואל את עצמו: אם כה רע להם בימין, מה מונע מהיהדות החרדית לנתק מגע מן הימין, לחצות את הקווים ולהצטרף למחנה השלום¿ ההסבר מצוי במימד הרגשי, אשר החילוני המצוי מתקשה להבינו, משום שאינו תופס את ההשפעה העמוקה של דבריו על גורמים בציבור החרדי. את הסיבות להמצאות המחנה החרדי בימין מסבירים החרדים עצמם, כתגובה רגשית לעמדות הנפוצות בשמאל, אשר נתפסות בעיניהם כאנטי דתיות מובהקות, ומסכנות את עולם התורה סכנה קיומית. יתד נאמן כותב, שהחיבור של המחנה החרדי לימין אינו נובע מזהות בהשקפות, אלא הינו כתגובה למה שנראה בעיניהם כגישה מתגרה בערכי היהדות. התחברנו למחנה הימין, נכתב במאמר מערכת, " אך ורק משום שראינו בשלטון השמאל גורם המהווה סכנה, ופעולותיו פסולות מכל וכל בשל עמדותיו האנטי יהודיות ומתוך כך הורונו גדולי ישראל שאין לתמוך בכל יוזמה של השמאל וכפי שכתב מרן ראש הישיבה שליט"א, ועמו מרן ורבנן זצוק"ל ויבדל"א, במכתבו ערב חתימת הסכמי אוסלו, כי מתוך הכרת אנשי השמאל כמי שעקירת היהדות היא מטרתם האמיתית, העומדת בראש מעייניהם, ממילא 'אין לסמוך על החלטותיהם' גם במישור המדיני".
חילוני מצוי לא יבין במה הדברים אמורים, שהרי הביקורת החילונית בסוגיות דת ומדינה נחשבת בעולמנו כלגיטימית, ואין היא חורגת מהמותר והאסור בויכוח ציבורי. ברם, שתי טעויות מצויות בעמדה זו: האחת, שמה שנדמה לנו כפולמוס פוליטי, בעיני החרדים שייך למימד התיאולוגי. ושניה, שלא השכלנו להבין שהשעה אינה נוחה להעלות סוגיות דת ומדינה שנויות במחלוקת, כי המחיר הינו כבד ביותר.
סוגיית העיתוי מחייבת הסבר נוסף, ולו רק כדי לא ליצור רושם מוטעה בקרב הציבור החרדי. הפולמוס על דמותה של החברה ועל מקומה של ההלכה במדינה, הינו פולמוס מהותי שאסור לטשטשו, ואין כל סיכוי להגיע לפתרון מוסכם. לא זו בלבד שהפולמוס בלתי נמנע, אלא שהוא גם טומן בחובו רק יתרונות לחברה הישראלית, אשר תצא נשכרת מהדיון הציבורי, שינער אותה מתרדמה אינטלקטואלית וירחיב את אופקיה. הפולמוס, או מה שמכונה "מלחמת התרבות", הינה המלחמה היחידה שעשויה להניב יתרונות, אם נשכיל לנהל אותה בחכמה. ואולם היום אין סיכוי לנהל אותו פולמוס באופן עניני, בגלל הערבוביה השוררת בין עמדות אידיאולוגיות ופוליטיות, בין סוגיות חברתיות וביטחוניות, בין עניינים של חיים ושל שטחים. קרוב לוודאי שכאשר נשתחרר מעולם של השטחים ונתפנה לדיון עניני בענייני דת ומדינה, נוכל לנהל את הפולמוס ברמה אחרת ובאופן רציני ומעמיק. דחיית המאבק על דמותה של המדינה עד לאחר השגת השלום עם השכנים, אין פירושה שאחרי השלום "נטפל בחרדים" כפי שאמרה מרושעת עשתה לה כנפיים ברחוב החרדי, ומיוחסת פעם לשולמית אלוני ופעם ליוסי שריד. הפולמוס שיתנהל אחרי השלום יהיה פולמוס שונה, משום שכללי הויכוח יהיו שונים, משום שהישיבה באותו מחנה, מחנה השלום, תכתיב לנו כללי התנהגות שונים מאלו ששולטים היום בשטח. כללי ההתנהגות החדשים יהיו דומים לאלה שמכתיבים לנו היום את היחס לערבים, הווה אומר, נכונות לפשרה גם בסוגיות שאינן מוסכמות עלינו, ונכונות לוותר גם במקרים לא מקובלים עלינו במלואם. הרי יש לנו ביקורת נוקבת על הטיפול בזכויות האדם ברשות הפלסטינית, ולמרות זאת, אנו דורשים את החזרת כל השטחים לידיה. באותו אופן, הקריאה לדחות את הויכוח עם העולם החרדי עד לאחר השגת שלום, מקפלת בתוכה את ההנחה שאחרי שיירגעו הרוחות בשטחים, גם הרוחות שבתוכנו יירגעו, ותוכשר אוירה ציבורית שתאפשר ויכוח שונה.
למחנה החילוני אין בעיה עם הדת והדתיים
לאור השינויים המתרחשים בעולם החרדי, יש צורך בשינויים דומים במחנה החילוני. נדרש שינוי בגישה הכללית כלפי המחנה החרדי, אשר יפתח צוהר להחזרתם למחנה השלום, וייצור ערוצי תקשורת אשר ישקמו את מערכת היחסים בין שני המחנות. השינוי הנדרש הוא פחות דרסטי ממה שנדמה לכאורה, כיוון שהערכים הבסיסיים מצויים ממילא בתוכו. יחס של סובלנות לזולת והקשבה למצוקותיו, הוא חלק אורגני מהשקפת העולם ההומניסטית. לא נדרשת שום סטייה מהתקן, צריך רק להחיל את הנורמות ההומניסטיות המצויות בקרבנו גם על האוכלוסיה החרדית. ומאחר שבאופן עקרוני אין למחנה החילוני כל בעיה עם הדת והדתיים, יש להתייחס לעולם החרדי באותם פרמטרים שאנו מתייחסים לכל אחד ביהדות ואף לכל דת באשר היא.
גם כאשר נשנה את היחס לחרדים, אין ערובה לכך, שאותו שינוי מיוחל במחנה החרדי יתרחש מיידית. יש להניח שהתהליך יחלחל בהדרגה, ואת פירותיו לא נראה מיידית. אולם, זאת יש לדעת, מחנה השלום מחויב לעשות את הניסיון. כפי שידענו לקחת סיכונים כאשר התחלנו לפתח יחסים עם אש"פ, כך עלינו ליטול סיכונים בפתיחת הדברות עם החרדים. יתר על כן, גם אם יתברר שהדיאלוג אינו נושא פרי, אנו מחויבים ערכית לנהל אותו במנותק משאלות של רווח והפסד. זאת כחלק מהמורשת הליברלית וההומניסטית שמנחה אותנו. מי שיהיה הראשון לנקוט יוזמה ולהושיט יד, ייזכר בהיסטוריה כמי שעשה מהלך גורלי להשכנת השלום. קודם כל השכנת השלום עם הפלסטינים, אחר כך, אולי, גם שלום בביתנו אנו.