מאמציהם הנחושים של חוגים אורתודוכסיים שונים להפוך את מדינת ישראל לתאומתה של איראן החומיניסטית הצליחו סוף סוף לעורר תגובת נגד ניכרת. תגובה זו מתבטאת, בין השאר, בפעילות של הפצת דעת במוסדות חינוך פורמליים ובלתי פורמליים ובהוצאת כתבי עת שמטרתם לחזק את ההומניזם והרציונליות בחברה. גם קבוצות חוקרים ומרצים נרתמו לאחרונה למאמץ.
מגמה זו, שכתב העת "יהדות חפשית" וה"מכללה ליהדות פלורליסטית" היו הסנוניות שבישרו אותה, מתאפיינת בהנחה בסיסית: שימור האופי המודרני של המדינה ברוח חזונם של אבות הציונות, תלוי בראש וכראשונה בפניה אל השכל. פנייה כזו תבוא לידי ביטוי בהוכחת ההכרחיות של חינוך מדעי וטכנולוגי לעתידה הכלכלי והביטחוני של המדינה; בהדגשת ההוגנות שבמשטר דמוקרטי, המעניק ייצוג ולגיטימציה לקבוצות שונות; בהפרכת מרכיבים שונים בתעמולה האורתודוכסית, כאמונה הכוזבת באחידות הרעיונית של עם ישראל לאורך התקופות שלפני האמנסיפציה; בהוכחת נלעגותו של הרובד המאגי בתרבות היהודית, שלאחרונה היתה לו עדנה והוא מנוצל באופן חסר תקדים לצרכים פוליטיים.
נוטשי הרציונליות
לדעתי, כל אלה הן דרכים נכונות וחשובות,כהגדרתם הקולעת של עורכי כתב העת "אפיקורוס": "תהליך החזרה בתשובה של אלפי 'סתורי דעת' מתרחש בעקבות החשפות לשטף של תכנים ומסרים, וזורמים בהרצאות, קלטות, סמינרים וכו'". לשטף זה יש אכן לתת תשובה, בדמות הפצת מידע מדעי ופילוסופי; יש אכן לסתור באמצעות הסברים מוצקים ואמינים את הבליל של "הוכחות" אודות קיום האל, והפקת "לקחים" היסטוריים מפוקפקים ושאר ירקות מבית היוצר של המחזירים בתשובה. יש להיאבק גם בתופעות אי רציונליות שאינן קשורות לדת ממוסדת, אלא מביעות פשיטת רגל של ערך הספקנות, כתופעות ה"ניו אייג'" למיניהן.
אך טועים החושבים שבכך מתמצה מלאכתנו. תופעות החזרה בתשובה, אימוץ השקפות אי רציונליות והתגברות השימוש במאגיה למיניה­ מקמיעות ועד קריסטלים ­ אינן נובעות רק מבורות, כלומר ממחסור בהשכלה מדעית. זניחת הרציונליות נובעת אצל רבים מבעיה שבעיקרה היא רגשית ונפשית ולא שכלית. נוטשי הרציונליות למיניהם מחפשים משמעות ו"תכלית" לקיום העולם ולקיומם האישי; הם תרים אחר אמת חובקת כל, שתקשר אותם עם הנצח ותצמצם את הפחדים שמעוררות הן הספקנות והן ההכרה בקטנותו וסופיותו של האדם. "סתורי הדעת" הם גם סתורי רגש, והם מוצאים בדת הממוסדת ובהשקפות ה"ניו אייג'" שילוב נכסף: מעט מידע המזין את השכל, והרבה סיפוק לנפש. הדת מצליחה לספק כל זאת באמצעות קישורן של תובנות שונות אודות העולם ואודות האדם לעשייה ריטואלית של הפרט, הפועלת לטובה, כביכול, עליו ועל סביבתו. לימוד תורה וקיום מצוות מסויימות, למשל, מוצגים כדרך לקרב את הגאולה המשיחית ולטהר את הגוף והנפש; הדת העממית מספקת קמיעות, שהן עזר כנגד המצוות, ותפקידן להטות כוחות עליונים לפעול ביתר שאת לטובת המחזיק בהם; תעשיית ההחזרה בתשובה מספקת לפרט מנהיגים רוחניים הפוטרים אותו מהתלבטויות, באמצעות נכונות לנהל את חייו, והם פועלים לחיזוק תחושת השייכות הקבוצתית; הדת גם מספקת קוד מוסרי הקובע את הטוב והרע, המותר והאסור ביחסים בין בני אדם.
גל נטישת הרציונליות בישראל של סוף המאה העשרים ­ שבצד מאפיינים ייחודיים מהווה חלק מתופעה כלל עולמית ­ מעיד על כך שתפיסת העולם הרציונלית, המדעית וההומניסטית, כפי שהיא מוכרת לציבור הרחב בימינו, אינה מצליחה לתת מענה ראוי לצורכיהם הרגשיים והנפשיים של בני אדם רבים.
התקווה ושברונה
אם נמקד מבטנו בתקופה ההיסטורית בה התפשטו ערכים הומניסטיים ורציונליים לקבוצות חברתיות רחבות בעולם המערבי נראה, כי המעמד הבינוני ואף חלק ממעמד הפועלים באירופה של סוף המאה הקודמת, ראה בהישגי השכל האנושי בתחומי הפיזיקה, הביולוגיה, ההיסטוריה, מחקר המקרא ועוד, אמצעים להבנת מסתרי קיום העולם והאדם; לידע החדש היתה, אפוא, משמעות קיומית של ביטוי הפוטנציאל האנושי, של מימוש "מותר האדם" כיצור סקרן ובעל תבונה. לכך התווספו שאיפות מוסריות הומניסטיות. האחת היתה ליצור שפע כלכלי, באמצעות הטכנולוגיה, ולחלקו בצורה שוויונית יותר בין בני האדם ­ כך יבוטלו המחסור והרעב שליוו את רוב המין האנושי מראשית קיומו. שאיפה מוסרית נוספת, מרחיקת לכת יותר היתה, להפיץ את החשיבה ההגיונית ולנטרל באמצעותה את יצריו האפלים של האדם, וכך להשתמש בידע שצברו מדעי החברה וההיסטוריה אודות נפש האדם לאותה מטרה ­ צמצום הדיכוי, ההשפלה והמלחמות בין עמים.
האירועים הטראגיים של המאה העשרים הפריכו רבות מהתקוות שנמנו לעיל ­ בשתי מלחמות העולם באה לידי ביטוי אכזריות נוראה; בשואה נעשה שימוש בטכנולוגיה לא לשם שיפור חיי אדם אלא לשם רצח סיטוני; השפע הכלכלי לא התפשט לכל העולם ונותרו בו מיליארדים של עניים; הערכים ההומניסטיים שעמדו ביסוד הדמוקרטיה קרסו בין שתי מלחמות העולם ועל חורבותיהם קמו משטרי עריצות; הידע אודות נפש האדם ואודות מבנה החברה אינו מונע חוליים חברתיים כפשיעה נגד רכוש, זנות אכזרית, התמכרות לסמים ולאלכוהול. התחום היחיד בו אין עוררין על הישגי המדע, ואף הקנאים שבמתנגדי המודרנה אינם יכולים לו, הוא יישומו לטכנולוגיה ­ זו מעניקה לנו את הישגי הרפואה, המחשוב ועוד.
אנו חיים אפוא בתקופה בה יש עוררין על התועלת שבחשיבה מדעית ובערכים הומניסטיים לשיפור חיי האדם בכל תחום מלבד זה החומרי; השקפות אי רציונליות, והדת בראשן, ששות למלא את הואקום, ולהכריז שרציונליות והומניזם הם בורות נשברים.   
הציונות החילונית זכתה לבכורה בישוב העברי מאז שנות העשרים, ועיצבה את אופייה של מדינת ישראל משום שבצד ערכיה המודרניים סיפקה צרכים רגשיים וקיומיים חשובים ­ הקולקטיביזם של החברה היישובית ואחר כך הישראלית, נתן מענה לצורך בשייכות קבוצתית; הבניה של חברה חדשה ענתה על הצורך של הפרט לתרום למפעל שיתקיים הרבה מעבר לחייו הפרטיים; הוצאתם של יהודים מחיי השפלה, דיכוי ועוני נראתה כמטרה מוסרית מאין כמותה, וכדי לבנות תשתית לקליטת מיליונים היה צורך להשתמש במיטב הישגי המדע בכל התחומים: מהנדסת מים ועד לארכיטקטורה, מאגרונומיה ועד לפסיכולוגיה, לה נדרשו המורים והמחנכים שבנו מערכת חינוכית יש מאין. בתהליך זה ניסו חוגים מהפכניים בחברה היישובית, כמו חברי קיבוצים, לגזור עקרונות של חינוך ילדים, למשל, מן המחקר וההגות הפסיכולוגיים, כלומר להפיק מהישגי מדע נפש האדם מדריך מעשי. מהם הגורמים לירידת קרנם של הרציונליות וההומניזם בחברה הישראלית¿ גורם אחד אינו ייחודי ­ זהו אבדן התקווה שערכים מודרניים אלה יקדמו את החברה לעתיד טוב יותר. אובדן זה התרחש בעקבות תהליכי התפרקות הסולידאריות החברתית, שהחלו כבר בתום שנות השישים עם נטישת ערכי הצניעות והחסכנות על ידי האליטות ואימוץ החומרנות והנהנתנות האישית; זו הביאה, בתהליך ארוך ופתלתול, את אלה שכשלו במירוץ אחר הישגים כלכליים, למצוא ניחומים במוסדות ש"ס. תופעות של שחיתות פוליטית, של קיטוב עדתי ושל פשע הולך וגדל הביאו לאכזבה מכך, שבישראל לא צמחה חברת מופת (ואולי היו אלה תקוות מוגזמות מלכתחילה, שסכנה בצידן); במקום זאת החלו חוגים מסויימים לחפש מזור רוחני במה שמוצג כ"אמיתות נצחיות".
גם עיצובה של האקדמיה בישראל תרמה לניכור של חלקים חשובים מן הציבור מהישגי המדע והרציונליות. המרצים והחוקרים הסתפקו בתפקיד של צוברי ידע, ולא עמסו על כתפיהם את המשימה להנהיג את החברה. סיבה אחת לכך היתה תחושת החולשה מול הכוחנות של מנהיגים פוליטיים מדור המייסדים, שרצו לרוב "אינטלקטואלים של חצר"; סיבה שניה קשורה לכללי המחקר והקידום הנוקשים, שהכתיבו התמקדות בתיאור וניתוח של המציאות, ולא נתנו קרדיט אקדמי על תכניות להתערבות במציאות ולשינוייה. לכך חברו נורמות ההישגיות האישית והאגואיזם, שחדרו לציבור החוקרים מקבוצות חברתיות אחרות, ובלמו התגייסות למען החברה מחוץ לכותלי האוניברסיטה. כך נפסק תהליך שהחל על ידי אוטודידקטים כמעצבי החינוך הקיבוצי, בו נעשה מאמץ לתרגם הגות של ענקים כפרויד, אריקסון והוגים סוציאליסטיים, לכללים מעשיים שיעצבו צורת חיים.
הקנאות הדתית כתחליף לחשיבה הרציונלית
לחדירת האינדיבידואליזם וההישגיות בכל מחיר, שהשתרשו בקרב אליטת הידע הישראלית היו תוצאות חמורות נוספות. כוחות אינטלקטואליים ברחו מהוראה במערכת החינוך המיוזעת אל האוניברסיטאות הממוזגות ואל שנות השבתון במכוני המחקר עוטי המדשאות בחו"ל. האליטה הדתית, לעומת זאת, המשיכה לראות במגע רצוף עם הציבור שליחות ראשונה במעלה, ורבנים כריזמטיים ותלמידי ישיבות מוכשרים איישו את מוסדות החינוך במגזר הדתי והחרדי. הם, בניגוד לאקדמאים החילוניים, הבינו יפה את תפקידם כמעצבי השקפת עולם לציבור רחב.
גורם שפגע בעשור האחרון פגיעה חמורה בהערכת הציבור לערכים ליברליים, היתה צמיחת תרבות הביבים של הבידור הטלוויזיוני. תכניות הדברת הירודות, אופרות הסבון העוסקות באינטריגות כספיות ומיניות, משחקי מזל והימורים ­ כל אלה חדרו לתוך כל בית בישראל; הפרסומת המסחרית בטלוויזיה גרמה הרס לערכים הומניסטיים ­ נשים מוצגות בפרסומות כאובייקטים מיניים בלבד, ומן הפרסומות נודפת חומרנות גסה ודוחה.
"מזון רוחני" שוטף מוח זה הוא אחד מכלי הנשק היעילים ביותר של התעמולה הדתית הקנאית. לדבריה, הבידור הטלוויזיוני הזול הוא כל מה שהתרבות המודרנית מסוגלת להציע, ושומר נפשו ירחק ממנה.
ישראלים רבים רואים, אפוא, בערכים הומניסטיים ובחשיבה רציונלית מושגים המאפיינים חברה בה שולטים בדידות וניכור, הסתגרות של קבוצות חזקות בתוך עצמן, ריצה מטורפת אחר כסף ותרבות המונים גסה וזולה. לישראלים אלה אין מגע עם תיאטרון, ספרות, מוסיקה וקולנוע ברמה גבוהה; אין להם מושג על הישגי מדעי הרוח והחברה; חלקם סובלים עדין מפירות הבאושים של תהליך הקליטה של הוריהם במדינת ישראל, ואולי גם חיים בקונפליקט עם גל העלייה הגדול האחרון, שאף הוא נתקל בקשיי התערות. מיליוני ישראלים חיים חיי מצוקה חומרית ורואים בעיניים כלות את העושר מנקר העיניים, המככב באמצעי התקשורת. מנגנוני מדינת הרווחה, כשירותי בריאות שיווניים יחסית ומערכת חינוך אחידה פחות או יותר, קורסים לנגד עיניהם. הצטרפות חלק מהם לקבוצות דתיות קנאיות המציעות סעד, חסד ושייכות קולקטיבית היא, אפוא, מובנת.   
היעדים הניצבים עתה בפני ישראלים השואפים לשמור על ערכי הרציונליות וההומניזם שאפיינו את החברה הישראלית עד השנים האחרונות, הם מתן מענה לצרכיו הקיומיים של הציבור במספר מישורים: חידוש הסולידאריות החברתית באמצעות הבטחת חינוך, בריאות ותנאים סוציאליים לכל; שיקום האמון בתרבות המודרנית על ידי הפיכת האליטה האקדמית לקבוצה מנהיגה בחברה, המצויה בקשר רצוף עם ציבור רחב; ניצולם של אמצעי התקשורת ההמוניים להחדרת תרבות במיטבה לכל בית, וסילוקה של תת התרבות הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר, והמשרתת את האינטרסים של בעלי ההון המפרסמים בה.
האמון ברציונליות ובערכים הומניסטיים בנוי על ספקנות כגישה בסיסית לחיים; הפצת הספקנות והיכולת לחיות עם אמיתות מורכבות, תתאפשר בחברה שבה יחושו קבוצות רחבות בטחון קיומי ושייכות, ובמצב בו תהיה לרוב האזרחים גישה למיטב הישגי המדע, המעניקים הבנה של העולם הפיזי והחברתי ותקווה לעתיד טוב. בלעדי כל אלה נתון עתידנו בידי האיאתולות האורתודוכסיים.