אחד הנסיונות המרתקים ליצירתה של "דת חילונית" התרחש ברוסיה הצארית באמצע המאה ה-19. מהפכנים ביקשו לממש חזון של משיחיות חילונית של חופש וחרות האדם. הדת לסוגיה הנה אחת התופעות המרתקות והמסוכנות במציאות בה אנו חיים. לחוויה הדתית עוצמה, קסם וכוח משיכה בל יאמן. לדת קמו חקיינים רבים שניסו לשוות לאידיאולוגיות שלהם מאפיינים דתיים או דתיים לכאורה. אולם זמן רב אחרי שרבים מן ה"איזמים": הסוציאליזם, הקומוניזם והליברליזם איבדו מכוח המשיכה והחדשנות שאפיינה אותם בתחילת דרכם, הדת ממשיכה לסחוף אליה המוני מאמינים ולפלס את דרכה אל ליבם של ציבורים חדשים.  אחד הניסוחים הקולעים ביותר התורם לנו לעניין הבנת מהותה של החוויה הדתית מצוי בספרו של פרופ' פלוסר¹:
"הנפש צריכה מזון: לא רק מזון רגשי בחוויות שניתן לכנותן מיתיות.  היא צריכה מזון גם מן השכל. הנפש חסרה סבלנות: וכאשר השכל אינו מספיק ­ או כאשר אדם או זמן בנסיבותיו אינו מפעיל אותו כראוי ­ הנפש דוחקת על השכל שימציא לה סיפוקה בלא דיחויים.  השכל הדחוק נוטל מכל הבא ליד, ונותן תזונה בלתי מושלמת אף שלא לבריאות הנפש"....
אחד הניסיונות המרתקים, אם כי הפחות מוכרים בהיסטוריה המודרנית, ליצירתה של "דת חילונית", התרחש ברוסיה הצארית באמצעה של המאה ה-19. אנשי המחשבה המהפכנים ברוסיה נטלו על שיכמם מפעל שיטתי, למוטט את מקורות יניקתו הרעיונית של המשטר הצאריסטי באמצעות הצגתה של אנטי­תזה: חזון משיחיות חילונית של חופש וחרות האדם.  על מנת לשוות להגותם את נחמת האמונה והתקווה לעתיד לבוא, הם שאלו מעולמה של הדת הנוצרית הפרבוסלבית תפיסות עולם נוצריות משיחיות.  אחד הזרמים המרכזיים בהגות המהפכנית היה הזרם "הניהיליסטי".
במרכזו של המאמר יעמוד ניתוח מרכיביה של "הדת החילונית" שהגו הניהיליסטים הרוסיים. "הניהיליזם" אינו אלא case study, העשוי לתרום ליתר הבנה של התופעה הדתית בכללותה. על מנת שנטיב להתמודד עמה, ראשית עלינו להבינה.
הרקע ההיסטורי
תקוות רמות לקראת רפורמות העתידות להתחולל, והרפיית מוסרותיה של הצנזורה ­ נמנו עם אבני הדרך של שנות שלטונו הראשונות של הצאר אלכסנדר ה-2 (1855-1881). ברם, המאורע ההיסטורי, שתועד בספרי ההיסטוריה ב-19.2.1861, ואשר יועד להוות את פסגת הישגיה של המאה ה-19, יום, שכונה בפי דוסטויבסקי "היום הגדול של השלמה בין הצאר ועמו", היה אחת האירוניות המרות ביותר בהיסטוריה הרוסית. שחרור 22 מיליון איכרים משעבודם של בעלי האחוזות, שהיה קלונה של רוסיה, לא זו בלבד שלא הרגיע את האיכרים ואת חוגי הרדיקלים, אלא גרם להם שירגישו עצמם מרומים. השחרור יצר מעמד חברתי חדש של עשרות מיליוני איכרים, שהיה אמנם חופשי מבחינה משפטית, אבל מדולדל לגמרי מבחינה כלכלית. הרפורמה הקרקעית, לא זו בלבד שלא השביעה את רעבתנותה של האיכרות הרוסית לקרקע, אלא שבעטיה קטנו שטחי הקרקע המעובדים, שנותרו ברשות האיכרים. האיכרים נשאו על כתפיהם את נטל תשלום דמי הפדיון עבור הקרקעות. דמי הפדיון שהוטלו עליהם, נועדו לכסות את הוצאות הממשל עבור הפיצויים, ששולמו לבעלי האחוזות.  לשון אחרת, הבעיה הקרקעית לא הגיעה לידי פתרונה ומבנה האבסולוטיזם הצאריסטי נותר בעינו².
במישור הפוליטי השינוי החשוב ביותר, שנגרם בעטיה של האכזבה מתוצאותיה של הרפורמה, היה הופעתו של מחנה רדיקלי בעל עוצמה. בעת זו נפער קרע, אשר מעולם לא התאחה, בין הממשל והאינטליגנציה.  הביטוי "אינטליגנציה" בהקשר זה מתייחס לתנועה המהפכנית ברוסיה של המאה ה-19, שמנהיגיה האידיאולוגיים היו חבורה קטנה בעלת לכידות ותחושת שליחות, אשר בהתנגדותה המוסרית הלוהטת למשטר הקיים, בהיצמדותה הייחודית לרעיונות ובאמונתה בתבונה סללה את הדרך למהפכה הרוסית. קם דור חדש של אינטליגנציה שהיה שונה תכלית שינוי בהשקפתו ומוצאו המעמדי כאחד. השינוי התרחש במקביל לכישלונה המחפיר של רוסיה במלחמת קרים (1854-1856) ושינויו של אלכסנדר השני בשיטת הצמיתות. אחד מסימני ההיכר הבולטים של התמורה בחברה הרוסית היה השינוי בהרכב החברתי של הגוף הסטודנטיאלי באוניברסיטאות. הלימוד האוניברסיטאי לא היה עוד נחלתו הבלעדית של המעמד האריסטוקרטי והפך לבר­השגה לציבוריות הרוסית על שדרותיה השונות, או כפי כינויה בלשון הרוסית 'raznochintsy', אנשים מדרגות שונות.
הופעת האינטליגנציה של הרזנוצ'ינצי, ההתפתחות של ההשקפה הפופוליסטית ושחרור הצמיתים, יצרו מעמד חברתי מוגדר ומופרש מן החברה ומסור ללא שיעור להפלת המשטר. ראשוני נציגיו של המעמד הזה היו אנשי שנות ה-60. עוינותם ורחשי תיעובם למוסדות החברה והמדינה היתה עמוקה ושורשית הרבה יותר משאפשר היה להסבירה כמרידה ללא סיבה. הם מרדו, הואיל והרגישו את העדר ההומניות ביחס לבני­אדם. אי­בחירה בנתיב המרי נתפרשה על­ידם כבגידה באנושות. הם נטלו על עצמם לגלם באישיותם את מצפונה של רוסיה. ליהפך למצפונו של מישהו או משהו, פירושו התמסרות מוחלטת. הכל או לא כלום³.
ניהיליזם הוא התואר שדבק בהם. הגעת המונח ניהיליזם לתודעת הציבור נזקפת לזכותו של הסופר הרוסי איוון טורגניב(1818-1883). המושג ניהיליזם שימש אותו לסיכום ההשקפות והרעיונות של דור שנות ה-60 בספרו 'אבות ובנים'. בן דמותם של הניהיליסטים בספרו של טורגניב היה בזרוב אשר הוצג באופן סטירי. למרבה הפרדוקס, הפכה דמותו של בזרוב, בעיני מהפכני שנות ה-60 למקור חיקוי והערצה.  את הפיכתו של בזרוב למופת של ניהיליסט ומהפכן חבה האינטליגנציה של שנות ה-60 יותר מכל להוגה דעות צעיר, שנטל על עצמו את התפקיד של מטיף ונושא דגל של רעיונות מתקדמים ­ דמיטרי איואנוביץ' פיסרב⁴ (Dmitry Ivanovich Pisarev 1868-1840).
הניהיליסט היה אתאיסט ומטריאליסט, ברם אמונתו זו הייתה ספוגה בקנאות עיורת.  הניהיליסט הלא מאמין היה אדם מאמין.(עצם דבקותו של הניהיליסט בן שנות ה-60 בחיים על פי התבונה ולאור ממצאי המדע היתה אירציונלית במהותה.  בדבקות זו נעדרה הנחת יסוד בסיסית של כל רציונליות: האוטונומיה של השכל ופלורליזם רעיוני. הניהיליסט המיר את הערכים הכנסייתיים, את ההתמקדות ללא שיעור בצפונות העולם הבא, ההתרכזות הבלתי פוסקת בחוויות הנפש בערכים ארציים ואנושיים. הניהיליזם נתן לבני דור של שנות ה-60 מה שלפנים העניקה הדת הפרבוסלבית לאבותיהם ­ מסגרת של אורינטציה ומושא להערצה. הניהיליזם לא היה אלא דת חילונית⁵.
מקורות יניקתו של הניהיליזם הרוסי הדת הפרבוסלבית
שני מקורות יניקה עיצבו את פניה של הדת החדשה. הראשון והחשוב שבהם הייתה, כאמור, הדת הפרבוסלבית.  כוחה של הדת החילונית של אנשי שנות ה-60 היה נעוץ ביסוד ההמשכיות שבה, בכושרה למזג מנטליות וקווי אופי רוסיים דתיים מקדמת דנא, עם תכנים מחשבתיים משיחיים ואפוקליפטיים מזן חדש. יתכן ואין זו מקריות גרידא, כי שניים מבין שלושת נושאי דברה של "הבשורה החדשה" ­ צ'רנישבסקי וניקולאי אלכסנדרביץ' דוברוליובוב היו יוצאי חלציהם של כמרים אורתודוכסים. מספר הגדול של בני כמרים בקרב האינטליגנציה הרוסית ראוי להדגשה.  ניתן לבאר נתון זה באמצעות העובדה הפשוטה, שלילדי כמרים ניתנה הזכות להשתלם בסמינרים דתיים חינם אין כסף. הדומיננטיות של בני כמרים בהשכלה ודעת הותירה את רישומה העמוק על עיצוב השקפת עולמה של האינטליגנציה הרוסית. להשפעתם יש ליחס במידה רבה את ההתעמקות של האינטליגנציה הרוסית בסוגיות המוסריות: הבוז להצלחה בעולם הארצי, והחדרת רעיונות אודות צדק ועוולה מוחלטת6. מן הדת הפרבוסלבית שאבו את הדבקות ללא שיעור ברעיונות, ראיית סטייה, ולו הקלה ביותר, כמחויבות בלתי מספקת לאמת, וראשית הכפירה בה. הנטייה להשפלה ולהאשמה עצמית, הספוגה בחשש מפני הדבקות בחטא הגאווה, אף היא שואבת מאותו מקור⁷.
הספרות והמחשבה הרוסית
המקור השני ממנו שאבה הדת החדשה את אופייה וייחודה הייתה הספרות והמחשבה הרוסית. עבותות חזקים ובלתי אמצעיים קישרו את המחשבה הרוסית אל סוגיות חברתיות ופוליטיות, במידה שלא הייתה ידועה באירופה בת הזמן. העלאה של רעיון פילוסופי במישור ניטרלי בעל קיום נפרד, הייתה זרה לחשיבה האינטלקטואלית הרוסית. האינטליגנציה הרוסית חשה, כי שומה עליה לתת את דעתה על עניני המדינה באמצעות שיפוט ומתיחת שבט ביקורתה, אודות תרבותה וחברתה של רוסיה. שלושת מנסחיה של "בשורת הניהיליזם" נמנו עם הבולטים במבקרים הספרותיים של שנות ה-60, לא הייתה זו אך ורק מקריות. הכרה רציונלית או שכלתנית, ניתוח עובדות ודבקות באמות מידה מדעיות, לצד חשיבה דוגמטית שאינה יודעת פשרות, היו מסימני ההיכר המובהקים של הדת החילונית של הניהיליסטים הרוסיים.  ברם, תופעת הניהיליזם לא הייתה הופכת למוקד של משיכה ומקור של השראה בהיקף כה נרחב, אלמלא היה טווי הארוג בה קו אופי נוסף ורב עוצמה ­ הממד האירציונלי בדמותם של נושאי בשורת הניהיליזם וקדושיה⁸.
נושאי הבשורה
ניקולאי צ'רנישבסקי
ראש וראשון לנביאיה וקדושיה של בשורת הניהיליזם היה ניקולאי גברילוביץ' צ'רנישבסקי.
צ'רנישבסקי הטעים את הבחינה הרציונלית, הניתוח והאימות המדעי. המדע לא היה לגבי דידו חזות הכל. הוא שאב מן המדע את ההדרכה בפתרון בעיות אנושיות, אך התמקדותו במציאות חומרית מעולם לא השכיחה מלבו ערכים אנושיים. הואיל וסבר כי כולנו, ואף העולם כולו, עשויים חומר וחומר בלבד, הוא דחה על הסף כל טענה הנסמכת על עליונות מהותית של רוח או של נפש אחת על רעותה. בעיקר דחה מכל וכל את הטיעון בדבר קיומו של תחום רוחני עליון, השמור לכת של מדריכים, מורים בעלי כשרונות נעלים ובלבדיים. צ'רנישבסקי יצא בקריאה לאדם להשתחרר מפחדים המטילים בו עכבות, וממיני טאבו הכובלים את החיים. עליו להעיז להיות הוא עצמו, ולהשליך מעליו תורות שקריות ואינטרסים אנוכיים, אשר שיעבדו את רוחו משך שנות דור.⁹
אדם זר מן החוץ יתקשה עד מאוד, מן הסתם, לפענח את סוד הקסם שהילך צ'רנישבסקי על בני רוסיה הצעירים. אעפי"כ, למעט דמותו של לנין, לא זכה איש מלבדו בהשפעה עמוקה ומרחיקת לכת על התפתחותה של התנועה המהפכנית ברוסיה ­ ולפיכך, על מהלכה של ההיסטוריה העולמית.¹⁰ הוא היה בראש וראשונה מבקר ספרות, ובאמצעות סקירותיו הספרותיות ומאמריו הביקורתיים הפיץ את דברו. אולם, הסיבה העיקרית בעטיה מתקשים מי שאינם רוסים לתפוס את מלוא היקף השפעתו של צ'רנישבסקי על ההתפתחויות החברתיות והאינטלקטואליות נעוצה במקום אחר. למותר לציין, כי הכרת הניהיליזם כדת חילונית ביסודה המושגי­רציונלי נתאפשרה, אמנם, הודות לכתיבתו הביקורתית וכתביו החברתיים והפילוסופיים, ברם עיקרה של התודעה הדתית והחילונית גם יחד, אינה מצויה ביסודן ההכרתי; כאן האירציונלי הוא הראשוני.¹¹ ככל שזה ישמע מוזר, התודעה הניהיליסטית קנתה לה שביתה בליבה ודמיונה של האינטליגנציה הרוסית באמצעות סיפור(נובלה) בשם "מה לעשות?". ספר זה הפך לתנ"ך של האינטליגנציה הרדיקלית ושל בני הנוער מקרב הדורות שבאו לאחר­מכן. הספר העניק להם את עיקרי אמונתם, את אמות המידה המוסריות ואת משאות הנפש. הוא עורר בקרבם את הרעיון בדבר ודאות בואה של המהפכה, ושימש להם מופת לאופני התנהגות הראויים.
לגבי דידם של מאות ואלפי גברים ונשים, קריאה של כתביו הייתה בבחינת התגלות, התנסות רגשית אשר השפיעה על מהלך חייהם.  עם קוראיו של צ'רנישבסקי נמנה נער בן שבע­עשרה מעיר קטנה סימבירסק(Simbirsk). שמו היה ולדימיר אוליאנוב לנין. השפעת 'מה לעשות?' ניכרה בעליל ברבים מכתביו המאוחרים, במיוחד בתיאורי החברה הסוציאליסטית העתידית. ב-1902 הוציא ולדימיר אוליאנוב לאור את החשוב בספריו ובו טווה לראשונה את העקרונות הארגוניים של המפלגה הבולשביקית. הוא העניק לו את כותרת ספרו של צ'רנישבסקי. 
סוד השפעתו ארוכת הימים של צ'רנישבסקי על ההתפתחויות הפוליטיות נעוץ בחלקו בהתאמת הרעיונות הזרים לרוח ולמחשבה הרוסית. מלבד זאת היו להשפעתו סיבות נוספות: השקפותיו הופיעו בזמן ובעיתוי הנכון, כאשר המדינה הרוסית ניצבה על פרשת המים הגדולה בהיסטוריה שלה.¹²
ניקולאי דוברוליובוב
ניקולאי אלכסנדרוביץ' דוברוליובוב(1861-1836), על­אף ימיו הקצרים, זכה במקום בולט בהיסטוריה האינטלקטואלית של רוסיה.  בגיל 21 כבר היה בעל השפעה וחבר באינטיליגנציה הרוסית הצעירה, אשר היטיב לפענח את זרמי המחשבה של זמנו. יש דמיון רב בין הרקע התרבותי שבו התחנכו שני הצעירים, דוברוליובוב וצ'רנישבסקי. שניהם היו בני כמרים, חניכי סמינרים פרובינציאליים לכמרים, אם כי בעיר הולדתו של צ'רנישבסקי, סרטוב, שררה רמה תרבותית גבוהה יותר מאשר בניז'ניי­נובוגורוד(Nizhny­ Novgorod), עיר הולדתו של דוברוליובוב. שניהם ספגו אוירה דתית, ובנעוריהם היו בניה הנאמנים של הכנסייה. שניהם השליכו מאחורי גוום את ערכי הסביבה השמרנית דתית לטובת אופוזיציה ומרי נגד הסדר הקיים.
דוברוליובוב נטל על שכמו שליחות חדשה ­ להיות נושאה ומבשר דרכה של אמונה חדשה ­ הניהיליזם. הוא הביא עמו מעולם הדת הממוסדת דבקות קנאית קיצונית בעיקרי האמונה החדשה, אי­סובלנות שאפיינה מלפנים אנשי­דת, שהרי אי­אפשר לנו לחיות בשלום עם אנשים שאנו חושבים כי אחריתם לגיהינום. לאהוב אותם הרי זה לשנוא את האלוהים העונש אותם; חובה מוחלטת עלינו, אפוא, להחזירם למוטב או לענותם.¹³ המסר אשר בפיו היה פשוט בתכלית הפשטות: כנגד דיכוי חברתי הציג ערכים הומניים, לעומת אכזריות מאורגנת הציב תשוקה לחופש, מול זכויות יתר טפיליות, העלה על נס את האחריות החברתית. הוא תקף את הקפיטליזם והפאודליזם לא בגלל שלא היו יעילים דיים, אלא בגלל ההפרה המבישה של ההומניות, ומשום שתחת משטרים אלה המוני בני המין האנושי היו תלויים במידה מכרעת ברצון הטוב של האחרים.  השוני בין שתי השיטות לא היה אלא אשליה. דוברוליובוב חש, כי סכנת ניוון הנשקפת לחברה אינה נעוצה אך ורק בהטעיות רעיוניות ואשליות חסרות בסיס, אלא גם בהסתאבות של החומר האנושי המהווה אותה.  שינוי במהותו הפנימית של האדם ובריאת מהות פנימית חדשה, הוא הפתרון לחידוש פניה של החברה האנושית.
בעיני אדם כדוברוליובוב, שהניח דגש כל כך חזק על ערכי צדק ואמת, הסדר הקיים היה בלתי ראוי להתקיים. נחושה הייתה החלטתו להמיר את הערכים והמורשה הרעיונית ברעיונות הנוגדים אותם תכלית ניגוד. יותר מכל הטעים את הרעיון בעל הצביון האנרכיסטי בדבר חרות האדם, בחשפו את הפקרת עולמו הרוחני של היחיד ל"שעבוד רוחני". נחרץ היה בדעתו למוטט את יסודותיו של המשטר החברתי הקיים,  על­ידי שחרור הנפשות מן הכבלים שהטילו עליהם מאות שנים של אינדוקטרינציה¹⁴.
דימיטרי פיסרב
השלישי שבמבשריה של הבשורה החדשה היה דימיטרי איואנוביץ' פיסרב. פיסרב נולד בעיר זנמנסקויה(Znamenskoe) אשר בפרובינציה אורל. אביו מולידו היה נצר למשפחת אצילים, אשר זה מכבר ירדה מנכסיה. את שארית הממון אשר נותר לפליטה פיזר האב לכל רוח.  הנער הצנום, עוד בהיותו בבית­הספר, החל מגלה כשרון ביטוי.¹⁵ הוא שלח את ידו בכתיבת בקורת ספרותית,  ופרסם סקירות אודות הסופר הרוסי איוון א. גונצ'רוב(1891-1812), טורגנייב וטולסטוי. הכתיבה והעיון עוררו בקרבו אי­שקט נפשי. הוא חש כי נגלית לפניו תמונת עולם חדשה, באופן השונה קוטבית מכל אשר הכיר עד כה. כל האמונות והוודאויות, אשר היו עמודי התווך של הכרתו הישנה, קרסו אישה בעקבות רעותה. בכל מהותו התחולל שינוי רבתי. הוא נטש את ההכרה הישנה על הודאויות והדוגמות הכרוכות בה, והמירה בדת חילונית חדשה­ ניהיליזם.
לניהיליזם של פיסרב היה אופי משלו והדגשים אינטלקטואלים מוסריים משלהם. בכתביו הראשונים הניהיליזם שלו היה בראש וראשונה אינטלקטואלי וביקורתי; מין ספקנות קיצונית, שחשפה את הכזב והתרמית בת מאות השנים. הצרות שפקדו את האדם אובחנו על­ידו בעיקר כתוצאה של חינוך לקוי ודמיון עקר. פיסרב האמין, כי העולם כולו עשוי דבר אחד ­ חומר וחומר בלבד, וכי תופעות, שאינן חומריות לכאורה, שמיחסים אותן לרוח ולנפש, מקורן בתהליכי חומר וצירופיו.¹⁶
כמו הוגים רוסיים רבים מקרב בני המאה ה-19, שהיו בעלי נטיות אנרכיסטיות, בטא פיסרב את תיעובו למוסד המדינה. הוא ראה בו אמצעי להעמקת הבערות, דמיונות שווא ואחיזת עיניים. תכלית קיומו לא הייתה אלא מתן גושפנקא לשעבוד היחיד לחברה. בעיני פיסרב, הכנסייה הייתה המסוכנת בשלוחותיה של המדינה.  פיסרב קבל על אובדן עצמאות המחשבה, התחסלות כוח הרצון והעלמות היוזמה. הוא זעק חמס לנוכח השתעבדותה של הרוח האנושית ואובדן קיומה העצמאי. הוא תלה את האשמה בשפיפות הקומה של הרוח האנושית, באי­שוויון, ההורס ומכלה כל חלקה טובה בחברה האנושית, בחלוקה הגסה והבלתי רלבנטית למעמדות, אשר שמה קץ ליחסים היצירתיים בין בני­ אדם, בהשתיתה את מערכת היחסים האנושיים על יחסי שולט ונשלט, מנצל ומנוצל.
ההוגים הניהיליסטים נראו כמזמינים התלקחות מהפכנית. מלבד הסתה חבויה או עקיפה, הם קיבלו עליהם מפעל שיטתי ­ לערער את שורשיו הרוחניים של המשטר הצאריסטי, ולפיכך אף את שורשיו החברתיים, על­ידי חשיפת התרמית והכזב ושחרור הלבבות מן הכבלים המלאכותיים שהטילו עליהם מאות שנות אינדוקטרינציה. מלאכתם הייתה מלאכת חינוכם של בני אדם עשויים ללא חת, להעזה ולמרי. הניהיליסטים הלא­מאמינים והמטריאליסטים היו ספוגי אמונה קנאית במשנתם. הם המירו את הערכים הכנסייתיים,  את ההתמקדות ללא שיעור בצפונות העולם הבא וההתרכזות הבלתי פוסקת בחוויות הנפש,  בערכים ארציים ואנושיים הניהיליזם נתן לבני הדור של שנות ה-60 מה שהעניקה הדת הפרבוסלבית לאבותיהם ­(מסגרת 13) של אורינטציה ומושא להערצה. הניהיליזם לא היה אלא דת חילונית. כדרכן של אידאולוגיות אופנתיות, פינה הניהיליזם את מקומו להשקפות עולם חדשות שרווחו ברוסיה בשלהי המאה ה-19. הפופוליזם, ואחריו המרכסיזם מילאו במהרה את החלל האידיאולוגי שהותיר אחריו. 
נהיליזם ישראלי
ההתבוננות בתופעת הניהיליזם מחדדת ומאירה באור חזק יותר תופעות המתייחסות למציאות בה אנו חיים: תופעת ההתחרדות וההקצנה הדתית הנה חלק מן המאבק המתקיים על אופייה,  צביונה ודמותה של מדינת ישראל. הפן הדמוקרטי­ליברלי ופלורליסטי מחד, והפן הדתי­שמרני ואנטי­דמוקרטי מאידך גיסא. בלבו של המאבק עומדת מלאכת חינוכם של ההמונים, האינדוקטרינציה הדתית וטיפוח פולחני סגידה והשתעבדות רוחנית לקבוצה של מנהיגים "המורמים מעם", כמשקל נגד לטיפוח ערכים דמוקרטיים הומניסטיים ואנושיים. נושאי דגל של המאבק הנם אנשים נחושים שבדומה "לניהיליסטים" חדורים תחושה של שליחות. 
ההתמודדות עם תופעות ההתחרדות וההקצנה הדתית בחברה הישראלית של סוף שנות ה-90 מעלה ביתר שאת את הצורך בעשייה בתחומים הבאים:
1.  על התנועה ההומניסטית לנסח בשפה ברורה ומובנת לכל נפש את "עשרת הדברות" שלה. אלה יתנו ביטוי לעיקרי אמונתה וקווים מנחים לפעולה מעשית כאחד. כך, למשל, יש לומר באופן חד שאינו משתמע לשתי פנים, כי הדת והמסורת היהודית הנם נחלתו ומורשתו של כלל העם, והזכות ללמדו או לפרשו אינה נחלתו הבלבדית של פלג מסוים בעם הזה.
‏ התופעה של דת חילונית,
2. התנועה החילונית צריכה לפעול כתנועה בעלת תודעה ותחושת שליחות.  לשם כך עליה להוציא מקרבה דור של מחנכים ומורי דרך. לכן יש לתת עדיפות לכך, שחניכי המכללה ליהדות פלורליסטית יתחייבו בתום לימודיהם לפעילות של עשייה והפצת המסרים של התנועה.
3. על התנועה ההומניסטית לפעול ליצירת מטה פעולה אחד עם כלל התנועות והארגונים בעלי אורינטציה הומניסטית חילונית ודמוקרטית במדינת ישראל. 
4. על המטה המשותף להכין תוכנית לימודים, שיש לשקוד על הפצתה במסגרות הפורמליות והבלתי פורמליות. 5. כמו "במלחמה" יש להעביר את המאבק על צביונה של המדינה אל "מעבר לקווי האויב" הפצת ההסתייגויות, השאלות, וסימני השאלה בנושאי דת ומסורת בקרב תלמידי ישיבות והאולפנות, כמשקל נגד המיסיונריות הגסה שנוגסת בנו בכל חלקה טובה. 
6. כמו כל תנועה הרוצה להטביע את חותמה, על התנועה הדמוקרטית הומניסטית לטפח את "קדושיה" "נושאי הצלב" "קורבנות הממסד הדתי החשוך", במיוחד בקרב אוכלוסיות בעלות רגישות מיוחדת כמו: אוכלוסיית העולים יוצאי חבר העמים, העולים יוצאי אתיופיה, ועוד.