השפעות הסימפוזיון היווני על סדר פסח מאת עירד מלכין

סדר הפסח, הנערך לפי ההגדה המסורתית, הוא היפוכו המוחלט של קרבן הפסח הראשון כפי שהוא מתואר בספר שמות י"ב 11-12. במקרא מדובר בעניין חפוז, בקרבן מהיר שיש להקריבו בלבוש מלא, כאילו עומדים לצאת בכל רגע למסע נדודים. לעומת זאת הסדר של ההגדה הוא טקס נינוח של חבורה או משפחה ולא של כהונה מקצועית היושבת "מסובין", משוחררת, מזמרת, וסועדת את לבה.
סדר פסח זה שואב את מאפייניו מהמשתה, ה"סימפוסיון" (מילותית: "שתיה בצוותא") היווני. העלמתה של עובדה בסיסית זו בחינוך הישראלי מעוררת תמהון הואיל וודאי שבימי קדם לא היתה כל בושה במודעות לחילחול התרבותי ההדדי שבין "יהדות ליוונות". אימוצה של צורת הסימפוסזיון לא חייבה שיbוי באמונה דתית. מפגש התרבויות ההלני (יווני) והיהודי הביא לאימוץ של מה שנתפס כנאה וכראוי. מעניין לראות, למשל, כיצד מחברה של "איגרת אריסטיאס" מתאר את שבעים ושניים חכמי היהודים שתרגמו את התנ"ך ליוונית ("תרגום השבעים") בתור פילוסופים יוונים היושבים בסימפוזיון לפני המלך תלמי.
שולחן הסדר – חיקו המשתנה היווני
מה היה הסימפוזיון? במקורו כלל המשתה היווני, ככל הנראה, מה שחבורת אריסטוקרטים היושבת בצוותא עושה: שותה, סועדת, משוחחת, דנה, מתהוללת, וכיוצא בזה. עם צמיחתה, במאה השמינית, של "עיר המדינה" שהתאפיינה בעליית חשיבותה של קהילת האזרחים הפוליטית, הפכה ההשתתפות במשתה סימן היכר לאקסלוביביות של האצולה שהדגישה בדרך וז את ייחודה (השווה, למלש, את ה"קלובים הג'נטלמניים" באנגליה הדמוקרטית). ב"אודיסיאה" מספר הומרוס על בנו הצעיר של אודיסאוס, המנגה לגרש את החתנים הצובאים על ביתו, זוללים את הונו, ומאיימים על מעמדו: "צאו מהיכלי שלי, משתאות אחרים תערכו, כלו הונכם לכם, איש איש במועדו ובתורו" (ב, 139-140). המשתה הוא איפוא עניין הדדי, שוויוני בקרב הקבוצה, ואליטיסטי. כשם שהבורגנות האירופית מחקה את אורחות האצולה ומקפידה להציג בארונות זכוכית כלי זהב ופורצלן המוארים בנברשות בדולח מהתקרה, כך היה גם בעולם העתיק. ככל שעלתה רמת החיים בתקופה הארכאית הקלאסית  (מאות שמינית-רביעית) ויותר אנשים יכלו להרשות לעצמם אורח חיים הדומה לאריסטוקריה, כך אומץ "המשתה" כמאפיינה של דרך חיים ושל תרבות. אחרי כיבושי אלכסנדר הגדול בסוף המאה הרביעית לפנה"ס, כאשר נכבשה גם ארץ ישראל, החלו בני עמים אחרים (והיהודים בכללם) לאמץ אורחות "תרבות" יווניים. אחד הפרדוקסים הבולטים בהגדה של פסח, למשל, הוא ה"הלל": "מחזקים כוס רביעים" (מאפיין מובהק של המשתה היווני) ומשמיצים את האלילים...
"כולנו מסובין" – המקור יווני
מהמזרח הקרוב ייבאו היוונים את תרבות הישיבה על גבי ספות. חדר המשתה המינימלי כלל שלוש ספות. ביוונית "קלינה" – kline  - משמעו ספה; המושג טריקליניון, "שלוש ספות", הפך למושג ג'נרי עבור חדש המשתה והשתרש בעברית כ"טרקלין". מכאן גם המושג "מסובין": ציורי כדים ממחישים כיצד ישבו הגברים במשתה שעונים על גבי מרפק ואוחזים ספל יין בידם החפשית. הישיבה "מסובין" ממחישה את המותרות שבדבר, כפי שנאמר בארב הקושיות"הלילה הזה כולנו מסובין". הספה הראשונה מימין היתה תמיד ספת הכבוד; המארח נהג לשבת בספה השמאלית. חדרי משתה שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות כוללים עד אחת-עשרה ספות. במרכז החדר היה ספר האדירים, הקראטר (krater) שבו היה יין מהול במידות קצובות של מים. משתתפי המשתה החזיקו "כוס", דהיינו ספל (phiale) אותו היו טובלים בספל האירים המרכזי. ידוע שהיוונים נהגו "לספור את הכוסות". ככל הנראה, אין הכוונה לכוס האינדיבידואלית שלגם כל אורח, אלא לספר האדירים. שלוש כוסות היתה מידה ראויה למשתה; מעבר לכך ניתן היה להגיע לשכרות קשה. "הכוס התשיעית היא עניין למשטרה", מעיר משורר קומי. ייתכן והמספר "ארבע כוסות" של סדר פסח מדגיש את המותרות ואת ייחודו של התג, החורג מעבר לשלוש הכוסות המקובלות.
"מטיפים יין מן הכוס שלוש פעמים": נוהג זה מקביל לנסך היווני, הנוג עד היום בקרב כפריים ביוון הטובלים אצבע ביין ומעיפים טיפה בתוק קריאת "ספונדה" (sponde). הנסך הוא צורה של קרבן, מעין הזמנת האלים והגבורים להשתתף בסעודה ובמשתה ולהעניק לו את חסותם. הרעיון, כאילו האלים משתתפים בסעודה האנושית מובע בתרבויות רבות על ידי "הזמנת" האל לארוח (theoxenia), משהו בנוסח הכוס הריקה לאליהו הנביא.
אופיו של המשתה היווני היה תלוי, כמובן, בחברה שהשתתפה בו. מסופר שבעיר אקרגס שבסיציליה השתכרה חבורת צעירים עד לאובדן חושים. אחרי שסיימה להטיח את הריהוט בקירות השתכנעו השתיינים שהבית בו הם מסובין איננו אלא ספינהוהחלו משליכים את הספות החוצה כדי להקל ממשקל האניה הטובעת. זוהי דוגמה להוללות, המתדרדרת לאלימות.
בניגוד לכך עומד תאור הסימפוזיון בדיאלוג האפלטוני "המשתה". שם מתאספת בביתו של מחזאי חבורה של אריסטוקרטים, אמנים, רופא, קומיקאי (אריסטופאנס) ופילוסוף בשם סוקראטס. בני החבורה מחליטים שדי להם בהוללו והלילה יקדישו את זמנם לשיחה. הם משלחים החוצה מהחדר את הנערה המחוללת ומקדישים את הערב לדיון פילוסופי בטיבה של האהבה. מסגרת זו של "המשתה" של אפלטון מדגישה את אופי השיחה וההידברות ההדררית, האופיינית הן למשתה היווני והן ל"סדר" הקדום בפרט.
עם חלוף הדורות הלכה ה"הגדה" והתאבנה, אך כל מי שקורא בה בעיניים פקוחות עשוי להבחין שמרכיביה הם ערב רב של דברי עומק המשולבים באמרות לצון ובמזמורים. הסדר הקדום היה, ככל הנראה, מבוסס הן על מאפייניו שצורניים של המשתה היווני (הספרות, הנסך, השיחה) והן על התפיסה של צוותא ייחודית וטקסית המשנה את שיחתה סביב נושאים האופייניים לה. היין והשיח מטבעם זורמים וקולחים; הקבעון בו ננעלה ההגדה ה"מסורתית" איננו אלא בעוכריה.