המוני יהודים בארץ הם חילונים. כאזרחים הם לא בין הנחותים או חסרי השפעה, אדרבא, רבים מהם הם בעלי מעמד ציבורי, יוצרים מוכרים, ותרומתם הלאומית אינה מבוטלת כלל. ואילו מבחינת "יהדותם" הם מוצגים כציבור דל-תוכן, חסר-שורשים, שעגלתם ריקה. ומה שחמור יותר: בדימויים העצמי הם בבחינת מיותמים ומנותקים. ובתפוצות – המוני יהודים משכילים, חילונים גם הם ברובם המכריע, מנוכרים ליהדות כדת, אבל אוהדים את ישראל ועיניהם נשואות אליה, המוצגים ככלי ריק, נדונים לחקיינות עלובה (בירמולקות לעת מצוא) ולהתבוללות. גרשון שקד ציין באחרונה ש"היהדות החילונית מאבדת יותר ויותר את זהותה", ואנו חברי הקיבוצים – הבעייה לא פסחה עלינו. אדרבא, בחיינו הקולקטיביים הבעייה מכבידה אולי יותר.
"ייחודי" או "כמו כולם"?
מצבנו, ודימוי עצמנו גם הוא, אינו שונה בהרבה מן התיאור שתיארתי קודם. הדבר חמור יותר דווקא בשל המשקל שיש לתרבות-החיים בקולקטיב הקיבוצי, לאספקלריה שבה הוא רואה את עצמו ובערכים והכנסים התרבותיים שהוא אמור להנחיל לדורות הגדלים בו. בימים אלה ההתמודדות קשה יותר, לא רק בשל צרות אחרות (כלכליות) המעיקות עלינו מאוד, אלא גם בשל הנטייה הגוברת "להיות כמו כולם", המטביע כל ייחוד ומקשה על טיפוחו של המיוחד. ואילו הקיבוץ זקוק מאוד לייחוד הזה. וכדי שיחיה ויתפתח הוא זקוק לשורשים ערכיים, ליסודות רעיוניים, ובסך הכול למעשה תרבותי-חברתי, שבלעדיהם אין כוח, ובעצם גם אין לו טעם קיום.
לכן שותפים אנו, שותפים בעלי אינטרס עצמי גדול, בבעייה הלאומית שפתחתי בה. להוותנו, הנושא קשור בבעיות תרבות אוניברסליות – של חד מימדיות ושל דה-סובלימציה (שחזה אותן מרקוזה, וחומרתן היום גדולה ממה שחזה הוא); של באנאליות חוגגת, של תקשורת-המונים מפלצית המשתוללת בחוצות (העיקר שיהיה צפוף") ופולשת לבית פנימה. מציאות זו מקשה מאוד על כל ייחוד תרבותי.
התנאים הללו מכבידים מאוד על הבעייה שאנו עומדים לפניה כיהודים חילונים, אם בהיקף התנועתי ואם בהיקף הלאומי. אבל מאידך, מצבנו המיוחד כתנועה וקהילות קיבוציות, מזמן לנו התמודדות שיש בה כדי להרים תרומה חלוצית להתמודדות הלאומית.
חולשת החילונים
החילונות היהודית או היהדות החילונית אינה חדשה כלל, אינה בבחינת תופעה תלושה או תוצר מלאכותי; גם איננה חסרת היסטוריה או שלשלת יוחסין – והיא נתונה בפארדוקס מעציב: לאחר נצחונה ההיסטורי של הציונות, התגבשות היהודים לכלל ישותלאומית, ייסודה של מדינה היהודים והתעצמותה של זו; לאחר למעלה ממאה שנות יצירה חילונית, יצירה עברית ויהודית מידם ורוחם של יהודים חילונים, גיבושם ושיגשוגם של נכסי תרבות רבים וגדולים. לאחר כל אלה זו התדמית וזה המצב! ומה גרם לכך?
אפשר להצביע על גורמים רבים:
המאבק על עצם הקיום המושך ונוטל את מירב האנרגיות; האופנסיבה הבלתי מוסווית של המימסד הדתית; ההשתלטות הגוברת של הדת בקביעת המותר, המקובל והאסור; השתלטותה חסרת-המצרים על טקסים ומעמדים לאומיים; הנטייה למסורת הרווחת בעדות המזרח, שמקשלן עלה באוכלוסייה; השפעת הסיסמה הכוזבת על "אחדות האומה"; איבוד צבע בסמינרים להכשרת מורים; האשלייה העצמית שלנו ברצף התרבותי שיבוא מעצמו; האכזבה מאמונות אחרות שהיו, והרתיעה מכול "איזם".
כל אלה הם גורמים שאכן השפיעו ומוסיפים להשפיע, אבל אין להתעלם מן הסיבה המכרעת, ולדעתי, היא החולשה הרעיונית הפנימית של החילונות היהודית בזמננו, וחולשה זו מהי?
היהודי החילוני, אין מעליו רשות עליונה, או סוכנות מטעמה, המספקת לו תשובות, האחריות והרשות הן בידו. המסורת "המכילה בקירבה אמונות, דעות ואורחות-חיים שקדמו לאדם החי בהווה" (רוטנשטרייך) או לחברה החיה בהווה – אינה מכתיבה לו,ליהודי החילוני, דפוסים, ובמורשת אין הוא מוצא מקור של סמכות. עליו (כפי שהיטיב לתאר זאת יזהר סמילנסקי במאמרו מלפני שנים אחרות) לקבוע בעצמו, ברוחו ובמו ידיו את אורח חייו, את עולמו התרבותי האינדיבידואלי, והמ שלא יותר קל – להשתתף בעיצוב עולמם הרוחני הקולקטיבי של יהודים חילונים. היהודי החילוני הוא בבחינת "יהודי סובייקטיבי" (רוטנשטרייך), ונוסיף: אינדיבידואלי, ואינו מרבה להסתופף בקהילה.
דיסהרמוניה תרבותית
ושנית, אולי חשוב יותר: החילונים נתונים בדיסהרמוניה תרבותית (רוטנשטרייך), שהם עצמם יצרוה – בבחירה החופשית, הריבונית והעצמאית, של ההמשך התרבותי היהודי. ואילו הדתי כיחיד וכציבור, ממשיך בהרמוניה (האמיתית או המדומה) של המסורת. ובביטוי קיצוני: החילוני, גם למה שניכס לעצמו, או הפנים לתוכו היום, אין הוא מייחס כל סמכות מעליו. וזאת מול אינטגראליות סמכותית של המורשת, שאין הוא מרגיש בה כבן-בית, ואל כל שכן, כבעל-בית. כלומר, הוא מהווה בעיני "הציבור" ובעיני עצמו, גורם של הפרת ההרמוניה, של פירוק האינטגראליות.
הפרת ההרמוניה קשה שבעתיים דווקא משום שאין היא באה מתוך ניכור לתרבות ישראל, אלא מאהבתה (מעניינים דבריו של חיים כהן בקבלת הפרס"הומניסט השנה": אהבת היהדות רק נתחזקה בי משנסתלקה מקירבי האמונה באלוהים – היא נעשתה אהבה לשמה ושאינה עוד תלוייה בדבר).
ועוד: הציבור הדתי, די לו גם בזיקה שטחית למורשת התרבותית, כי בהליכות יומיום הוא קשור וממשיך במסורת, ובתודעת עצמו הוא שלם איתה. ואילו הציבור החילוני אין לו סחורות-תחליף כאלו, אין לו "מעקה" כזה לאחוז בו בירידותיו ועליותיו במדרגות...הוא נזקק הרבה יותר לאנרגיה הרוחנית משל עצמו. המוצא של החילוני, כיחיד וכציבור, הבסיס האסטראטגי שלו, ליצירה והתפתחות, ל"מליאות" ולפוריות, להורשה וצמיחה נמשכת בדורות הבאים, הוא בתודעתו ההסטורית היהודית, במטענו התרבותי-היסטורי היהודי ובעומק שורשיו במטען זה. בקיצור: בהכרת-עצמו ובהזדהותו כחולייה בשרשרת תולדות עמו וזיקתו לעמו בהווה. לפיכך היה עלינו להתבסס ולהתעשר ביידע ובדעת, על מנת להתעשת ב"גאוות יחידה". וזאת לא עשינו!
אחים לאי-אמונה
נפנה עכשיו לאכסקורס קצר בהיסטוריה, ואם תרצו במגילת-יוחסין שלנו כיהודים חילונים. כוונתי קודם כל לברוך שפינוזה, שירמיהו יובל שואל עליו: "האם הוא היה היהודי החילוני הראשון?". בסיכום דיונו בנושא זה משיב יובל ששפינוזה בתודעת עצמו לא היה "היהודי החילוני הראשון" (כי הזמנים לא הבשילו לכך) אבל מבחינה קיומית הוא היה ראשון להווייה זו ובעיותיה. "יהודי אובד ומנוכר מכל הדתות ההיסטוריות"! אנוס בתוככי התבונה הכללית של Deus Sive Natura. בעצם כפירתו היה בודד. הוא העמיד את עצמו כיחיד אל מול תבונה זו, שהיא האלוהים אשר איננו טראנסצנדנטי, אלא אימננטי בטבע. בדידותו נבעה לא רק מאי-השכלתו של ההמון, אלא קודם כול מן העמידה הבלתי נמנעת של היהודי "הסובייקטיבי" (רוטנשטרייך).
אבל ראשון הוא שפינוזה: בחילונה של ההיסטוריה (היהודית והאוניברסאלית), בחילונה של התודעה ההיסטורית היהודית (כבני כושים אתם לי", עמוס ט', 7) בגיבוש הרעיון של לאום יהודי חילוני, ואפילו הרעיון של מדינת יהודים חילונית היה לעיניו.
קדמו לשפינוזה אחרים – ספקנים וכופרים – שהתמודדו עם רוחות הזמנים. הרשב"ג (המאה ה – 11) שהשאיר את חיבורו "מקור החיים" (Fons Vitae), ושימש סימוכין לכופר ג'ורדאנו ברונו (המאה ה – 16); חיוי הבלכי (המאה ה – 9) מאפגניסטן, שחיבר ספר "מאתיים טענות" (לאמונה) שאבד, אשר רס"ג ראה בו סכנה גדולה; אוריאל דה אקוסטה, שהקדים את שפינוזה, לא עצר כוח ושלח יד בנפשו. ויש לשים לב אף לרמב"ם, בהתמודדותו האדירה, תוך סתירות רבות, עם פילוסופיית זמנו, האריסטוטלית.
בעקרבות שפינוזה הופיעו אחדים, ביניהם משה הס (אחד "הצעירים של שפינוזה), שאמר עליו כי הוא הנביא היהודי השלישי, אחרי משה וישו (וכן פויארבך שאמר: "שפינוזה הוא משה של ההוגים החופשים והמטריאליסטים"), או היינה (לפני תקופתו הטראגית בסוף ימיו), שאמר עליו: "כל הפילוסופים בזמננו, אולי מבלי דעת, משקיפים על העולם מבעד לעדשות שליטש ברוך שפינוזה" (וכינה אותו כ"אחיו לאי-אמונה). ואין לשכוח את שלמה (בן יהושע) מימון, הקאנטיאני, שקאנט אמר עליו כי היטיב להבין אותו בהשגות שהגיש לתורתו.
המפתח לשינוי: תוכניות לימוד
פתחתי בחולשתו האובייקטיבית של היחיד ושל הקולקטיב כ"יהודי סובייקטיבי", ופנינו ל"גורלו היהודי" של שפינוזה. בזמנו של זה לא הבשילו התנאים למימוש רעיונותיו, אבל מצבנו שונה לגמרי: יש מדינה היהודים, יש המוני יהודים שאינם דתיים, יש לאום יהודי שהם משתייכים אליו (יחד עם יהודים דתיים), קיימת למעלה ממאה שנים תרבות יהודית ועברית חילונית! ולא זאת בלבד: לעומת הזמן ההוא אנו מצויידים בידע רב על מהותה של הדת מן הבחינות ההיסטורית, האתנרופולוגית והפסיכולוגית. אנו מודעים לתעצומות הרוח של האדם החופשי!
מה שחסר הוא, תודעת קולקטיב בעל שליחות, בעל זהות עצמית (ואף הכרת ייחוסין למן שפינוזה, פרויד, ועוד ספקנים וכופרים למיניהם). מה שחסר הוא קולקטיב הקונה דעת ומפיץ דעת, לומד את תרבויות היהודים לדורותיהם, לומד ומלמד, בורר, מגבש ומוריש תודעה היסטורית יהודית בישראל וליהודים בתפוצות.
הצעד המעשי ("הקטן") שאנו נדרשים לו כאן הוא גיבוש פרוגרמה לימודית של מוקדי-תרבות בתולדות עם ישראל, שמבלעדיהם נדון החילוני להיות "עם הארץ", קצר-שורשים ובלתי-פורה לעתיד, ובלתי בוטח בעצמו. במבנה הלימודים של המוקדים הללו, ולא רק בתוכנם, תתבטא תפיסת היסטוריותה של היהדות ונקנה מיטען זעיר אבל בסיסי, לתודעה לאומית חילונית.