הפן הסובלני של האיסלאם מאת סאלם ג'ובראן

האיסלאם נולד במדבר. הוא נולד בחצי האי ערב על רקע של סכסוכים קשים בין שבטים בחברה של עבודת אלילים.
בתהליך הווצרותו הוא כלל בתוכו מספר יסודות אוניברסאליים:
(א) איחוד השבטים המפולגים לעם אחד
(ב) השתתת האמונה המונותיאיסטיתלצד היהדות והנצרות
(ג) שלילת העבדות: העבדים בחי האי ערב ביו ערבים מקומיים ו"מיובאים" מחבש וממקומות אחרים. לפי האיסלאם, התאסלמותלא תהיה מלאה, אלא אם כן ישוחררו כל העבדים
(ד) התנגדות לאפליית האשה בחברה הערבית: כאוכלוסיה מדברית המצויה בסכנת קיום פיסי ברור שהיה יתרון לגבר – הפרש, הלוחם, מגן השבט. האישה נתפסה כנחותה בזכויותיה בכל מצבי החיים ובמיוחד במצבי דוחק וחוסר במזון. לפני הופעת האיסלאם נהגו כמעט כל השבטים ל"השתחרר" מחלק מן הבנות מיד עם לידתן – כלומר, לקברן בעודן בחיים. בפסוקים הראשונים של הקוראן, אנו מוצאים הכרזה אנושית – מוסרית – חד משמעית על איסור הריגת בנות ומעשה זה נתפס כפשע אנטי הומני, כי האשה/הבת  בנראה בצלם האלוהים כמו הזכר.
הנביא מוחד אומר: "אין עדיפות לערבי על פני לא ערבי אחר אלא ביראית שמיים". בכך הניח את היסוד לעקרון כי כל מי שמצטרף לאיסלאם – ללא קשר למוצאו הקודם – איננו נחות ממי שמוצאי ערבי. אמת המידה המבדילה בין בני אדם שונים היא יראת השמיים ולא מוצאם. אם נרחיב את היריעה של רעיון זה נמצא כי גם בחברה אין עדיפות של אדם אחד על רעהו אלא במידת העשייה שלו לטובת האינטרס הכללי של החברה בה הוא חי.
כשנשאל הנביא מוחד מי עדיף – אלה שקיבלו את דת האיסלאם בראשיתה או אלה שהצטרפו אליה אחרי הנצחון והכיבוש, ענה כי בני אנוש שווים כמו שיני המסרק. אין זכות לאיש לשעבד בני אדם אחרים כי כולם נולדו חופשיים. אלה הן רק שלוש דוגמאות שניתן למצוא בקוראן ובהלכה האיסלאמית, המצביעות על הגישה ההומניסטית, הגמישה, על הכיבוד האחר והרצון להגן על הציבור המאפיינים את גישתו של הנביא. למשל, כששואלים את הנביא מוחמד מה יעשה חולה בזמן צום, תשובתו היא כי אלוהים דואג יותר לחיי האדם החולה מאשר לביצוע הצום. ועוד שואלים אותו מה אם נמצא האדם בנסיעה אינו יכול לצום? תשובתו: כשיגיע ליעדו יצום כפיצוי על כך שלא צם בזמן או שיפצה בתרומה. כלומר הנביא לא היה צר אופק, אלא רפורמטור גודל והומניסט, ורצה לארגן במסגרת הדת את החברה השבטית, להגן על חלשים ולפתח את החינוך.
צלע מונותאיסטית שלישית
האיסלאם לא נוצר מאין. קריאת הביוגראפיה של הנביא מוחמד מגלה כי היו לו מגעים רבים עם נוצרים ויהודים. בשל היותו סוחר הוא הירבה בנסיעות לסוריה, שם נפגש עם כמרים נוצרים וכוהנים יהודים. כך יכול היה להבין טוב יותר את שתי הדתות המונותיאיסטיות.
בדיקה יסודית שתלך רחוק לעבר תגלה שהיהדות הושפעה ממקורות שקדמו לה. למשל, עשרת הדיברות שאבו השראתם מחוקי חמורבי. באופן זה לא קשה להבחין כי כשם שהנצרות בנויה על יסודות היהדות כך בנוי האיסלאם על נדבכי יסוד המצויים בשתי הדתות המנותיאיסטיות שהתפתחו לפניו.
בפרספקטיבה היסטורית, שלוש הדתות המנותיאיסטיות היוו מהפיכה חברתית ומוסרית מתקנת של החברה האנושית דאז בהשוואה למצב הסמי-ברברי שרווח בתקופה שקדמה להופעתן. דברי משה, ישו ומוחמד בתקופתם נתפסו כתשובה חברתית, פוליטית, פילוסופית ומוסרית, והיו תשובה נאותה לבעיות השעה.
המכנה המשותף לשלוש הדתות הוא שהאמת הדתית שהציגו היתה אמת אבסולוטית – אלא שהמאמינים הבינו את הדת כדבר אלוהים, ודבר אלוהים הוא נצחי. משום כך, יש לסגל אתהחיים לאמת זו, ולא את האמת לחיים הזורמים קדימה.
כל דת מתחילה בהטפה, אולם עד מהרה היא הופכת לממסד, ביהדות וגם באיסלאם קשה מאוד למצוא את הגבול בין הדת לבין המדינה. האיסלאם, כמו היהדות, הוא דת פוליטית. כלומר, הערכים הכלליים של הדת לא רק מארגנים את יחסי האדם עם בורא העולם, אלא מארגנים את היחסים בין אדם לאדם וגם נותנים הסברים כלליים מאוד לארגון החברה בכלל. בשלב שהדת הופכת להיות ממסד שלטוני, היא מתחילה לאבד את ההבדלים בין ערכיה היא לערכים של דתות אחרות.
האיסלאם והיהודים
בתקופה הראשונה של האיסלאם כשהיו המהגרים מנודים ומותקפים ע"י הקיצוניים הפאגניים לא היה שום סכסוך בין המוסלמים לבין היהודים, אולם בשעה שהחלו להתארגן כעדה, החלו להתחרות עם היהודים ועם הנוצרים על לבבות האוכלוסיה. נוצר חיכוך וחודדו הניגודים בין דת אחת לאחרת.
האיסלאם לא הכיר ביהודים ובנוצרים כשווים, התייחס אליהם כאל "אנשי חסות" והפלה אותם באמצעות חקיקה. בתקופה מסויימת הם היו מצווים להתלבש בצורה מיוחדת, לשלם מיסים גבוהים כפליים משאר האוכלוסיה המוסלמית ושאר אפליות, אבל בהשוואה למלחמות הדם שקדמו להופעתו, אפשר לראות ביחס זה יחסטוב למרות יסוד האפלייה שבו.
בקוראן ובדברי הנביא מוחמד אפשר למצוא טקסטים רבים שמדגישים כי היהודים והנוצרים הם אנשי הספר, כלומר: מאמינים בדבר אלוהים. קיימת הפרדה חד משמעית ביחס האיסלאם לנוצרים וליהודים מחד, ויחסו לפאגאנים מאידך. בעוד הוא מותיר לעובדי האלילים שתי ברירות – להתאסלם או להיהרג – הרי שכלפי היהודים והנוצרים הוא הרבה יותר סובלני ומתיר להם להחזיק באמונתם. המשותף בין שלושה הדתות היא האמונה באל אחד וספרי שלושתן הם – בוואריאציות שונות – דבר אלוהים. מי שקורא את הקוראן ימצא כי הוא מכבד את כל נביאי ישראל ללא יוצא מן הכלל. אפילו למלכים המוזכרים בתנ"ך – למשל: דוד ושלמה – מתייחס הקוראן כאילו היו נביאים. גם היחס לישו הוא יחס של כבוד רב.
מקור הפונדמנטליזם האיסלאמי
הדת מתחילה, בראשיתה, כתנועה מוסרית, סגפנית, אידיאליסטית, שמטרתה עבודת האל היחיד הרחום והרחמן – אך נהיית בהמשכה לתנועה פוליטית, לשלטן במלא מובן המילה. לכל דת יש שלבי שפל בהם אנו מוצאים הדגשה על קיצוניות, שמרנות ודברים חשוכים יותר. לכל דת יש שלבי גאות והתעצמות בהם מודגשת פתיחות וקידמה ובא לידי ביטוי הצד האוניברליסטי שלה.
היום, יותר מאי פעם, חזרה לדת –  כל דת – כרוכה בדרך כלל במצוקה כלכלית, חברתית, נפשית ופוליטית. היחיד מנסה להמלט ממצב טראומטי בו הוא חי ומבקש למצוא באמצעות חזרה לדת מענה לקשייו הרבים.
בשנת 1928 הופיעה לראשונה תנועת ה"אחים המוסלמים" במצרים. זוהי תנועה פונדמנטליסטית לכל דבר שראתה בתרבות המערב 'סכנה להשתמדה רוחנית' של המזרח ורצתה לסגור הרמטית את החברה הערבית והאיסלמית בפני כל השפעה של העמרב. למעשה היא קידשה את אידיאל החיים האיסלאמיים כפי שהיו בתקופת הנביא וקראה לעולם הערב המפולג, המתדרדר לניוון, לחזור לאיסלאם הקלאסי שהוא אידיאל האיסלאם בגדולתו. לטענת הקיצוניים, האיסלאם הושחת ע"י החיים המודרניים ונגרם לו עוול נורא. לכן, החזרה לאיסלאם היא בבחינת מיפלט וישועה מן העכשיו המעוות אל המודל של העבר. כולנו יודיעם שבהיסטוריה אין דרך חזרה, אין מפלט מן ההווה אל העבר. החברה האיסלאמית איננה יכולה לחזור אל דגם האיסלאם של שנת 650-700 לספירה. זהו תהליך בלתי אפשרי מכל הבחינות: כלכלית, חברתית, תרבותית, השכלה וכיו"ב. משום כך התנועה הפונדמנטליסטית בעולם הערבי מחפשת, לדעתי, אחר הבלתי אפשרי. ככל שהיא מנסה, בעקשנות ובחרוף נפש, לבצע את הבלתי אפשרי, היא נכשלת והופכת לפאנאטית יותר.
בצרים האיסלאם הוא סוני בניגוד לאיראן בה שולט האיסלאם השיעי. הפלג השיעי באיסלאם הוא בעל אוריינטציה חברתית ראדיקאלית יותר ועברו מאופיין בחיי העוני והדיכוי של מאמיניו. במהלך ההיסטוירה נרצחו רבים מבאימאמים השיעים ולכן קינה, בכי וחיפוש אחר העולם הבא חשוב כל כך בעיניהם עד כדי זלזול בחיי העולם הזה. עבור השיעי, כל יום שמקרב אותו למוות מקרב אותו גם לגן העדן בשמו של אללה. גישה זו מבליטה את ייחודיות האיסלאם בהשוואה לדתות אחרות. הן אצל השיעים והן אצל קבוצות פאנאטיות אחרות – כגון החאמס הפלשתיני – מושרשרת האמונה כי האיסלאם הוא 'הפתרון לבעיות'. לא עוד עקרון הסובלנות, לא עוד תפיסת כל הדתות כלגיטימיות, אלא ראיית האיסלאם כפתרון היחיד. ואם הפתרון מצוי בדת האיסלאם אזי אין מקום לא לנצרות ולא ליהדות.
במצרים חיים 11 מליון נוצרים-קופטים. התנועה הפונדמנטליסטית הקיצונית, הרצחנית, הסמי-מיליטריסטית, שמה לא כיעד לפגוע במיעוט גדול זה, כמו גם בתיירים המבקרים שם, משום שהם באים מאירופה או מאמריקה, ומסמלים את "הרע המערבי" שיש להרחיקו ולהנתק ממנו. קשה מאוד לדמיין קשר בין הפאנאטיזם הקיצוני, הרצחני וצמא הדם, הפועל כיום במצרים, לבין האיסלאם עליו הוא מסתמך כביכול. גם לחאמס טעון דומה. מושיגם של לאום וסובלנות זרים למאמיניו. גם גורמים שכל הארץ הזאת – פלסטין – הוא הקדש איסלאמי. בהקשר מוסלמי אסור כמובן להשתמש, אלא לטובה האומה האיסלאמית. ולכן, באידיאולוגיה של החאמס המתבססת, כביכול, על האיסלאם, ומיישמת אותו, אין מקום לפשרה ולדו-קיום.
המושג "גיהד" הנמצא בשימוש תכוף היום, מבטא באורח קלאסי את הנכונות להלחם למןע הפצת דבר האל. אם צבא האיסלאם נלחם נגד האימפריה של פרס אזי הגי'הד הוא הגילום של המוטיבציה של המוסלמי להלחם מול ונגד מדינה לא מוסלמית. כלומר, העילה של הדת והדחף הפנימי שלה לחזק את רוחם של הלוחמים מול הכופרים. בשום קונסטלציה בהיסטוריה לא לחמה המדינה האיסלאמית מול מדינה נוצרית ומדינה יהודית. אבל היום, למילה "גי'הד" יש קונוטציה היסטורית. היום, כשפאנאט מוסלמי רוצה להסית את חבריו נגד מדינה ישראל, נוח לו מאוד להחזירם לסמלים של פעם, מתקופת הנביא ולתת בכך, לכאורה, דחף חזק יותר למאמיניו.
בין סובלנות לחרחור מלחמה
דווקא מעצם העובדה שהדת היא אבסולוטית, וכך גם האמת, הרי שמי ששולט בדת המכוון את המאמינים יש לו היכולת להפכה לחרב – אם הוא מחרחר מלחמה, או להביאה למטרות שלום וסובלנות – אם הוא שוחר שלום. מעניין לראות כי באותו זמן שפאנאטיים קיצוניים, במצרים ובחאמס, מדברים נגד השלום, מתבטא האימאם הגדול במצרים, שהוא סמכות הלכתית עליוניה בעולם האיסלאמי, על קדושת חיי-אדם, על האחווה ההיסטורית הנצחית בין בני משה לבין המאמינים בדת האיסלאמית, ועל הצורך בעשיית שלום, וזאת, בהסתמך על האיסלאם, מכאן שקשה לדבר על הדת כאילו היא בעלד או נגד שלום, בעד או נגד מלחמה. אם רוצים לכוונה לעבר הפאנטיות יש בה כוח של חומר נפץ. כאשר אנשים נתפסים לפאנאטיזם אינסטינקטיבי ולא לראציונאלי, הם יכולים לבצע את הדברים הזוועתיים ביותר ולצאת למלחמה. אולם אלה הם דברים שאופייניים לכל הדתות ולא רק לאיסלאם.
מכאן מסקנתי שכל עוד משמשת הדת נושא ליחס האדם היחיד ומצפונו כלפי בורא עולם, או כמקור לחיפוש תשובה או הסבר לעולם, אזי אין בה שום אלמנט של סיכון, אולם בשעה שהיא מתיימרת לדבר בשם אמת אבסולוטית – וכל דת טוענת שלה התשובה המירבית, המושלמית, לכל מה שמתרחש בחיי האדם – ומטיפה לנקיטת צעדים שיממשו אמת זו על חשבון האחר, היא מהווה סכנה לסובב אותה. לכן, בהכרח הדת הפוליטית, המימסדית, מהווה ותהווה בעתיד, מכשול בפני סובלנות ופלורליזם. אין זה אומר בהכרח שעלינו לבצע רפורמות בדת כי אם שאסור לנו להשיאר את המונופולעליה בידיהם של פאנאטים חשוכים. גם אנחנו, החילוניים, חייבים לשמור על קשר עם מורשת שלושת הדתות, למצות את המירב ההומסינטי, החברתי והתרבותיהמצוי בהן, ולהשתמש בו למטרות של סובלנות, דו-קיום וקידוש חיי האדם כערך עליון.
לסיכום, אין לראות את הדת כחלק ממהלך היסטורי אלא כתנועה שבתוכנה היא תנועה חברתית אנושית. בהקשר זה היא נולדה וחייבת להתחדש. כך קרה ברפורה הפרוטסטנטיתבנצרות, כך קרה גם ביהדות. גם באיסלאם קמו, בתחילת המאה ה – 20, הוגי דעות ומלומדים דתיים שהטיפו להסרת הקליפה הנוקשה שאבד עליה הכלח ולחידוש המוסדות, הסגנון וההתנהגות של המוסלמים בהתאם לתקופה המתחדשה. אחד מהוגי הדעות הדגולים באיסלאם, השיך מוחמד עבדו, שחי במאה ה – 19 במצרים, אמר כי אלוהים ברא לנו את הדת כמורה דרך, אך גם מורה הדרך לא יכול לבוא במקום עינייך, במקום שכלך, אינך יכול לבטל את שכלך. אם נתייחס כך לשלוש הדתות, נוכל למתן את הקיצוני שבהן ולהשתמש בערכיהן האוניברסאליים לאחווה ודו-קיום ואחריות של כל הדתות לאנושות כולה.