העכשויסטים - על חילונים תועים ומטעים מאת אורי בן צבי

בעשורים האחרונים צמח בארץ זן חדש של חילוני. ה'עכשויסט'.
העכשויסט מאופיין בכמה תכונות. על פי רוב הוא שונא דתיים ומנוכר למורשת היהודית. המושג 'יהדות' מעורר בו פלצות, הוא מתגדר בהווה ומתנגד לכל נסיון לחבר בין הוויתו העכשוית סממני מסורת וטכס, הנסמכים על האתמול. לעכשויסט אין עבר, יש לו הווה בלבד. הוא חי את מעגל חייו בתוך בועת ההווה, סולד מטכסים, מתנער מכל זיקה למקורות, בז לכל חילוני המגלה עניין במורשת היהודית ורואה בו מיסיונר דתי בתחפושת או פוטנציאל ל'חוזר בתשובה'.
העכשויזם כמחלה מדבקת
העכשויזם מתעב את הלימוד וההעמקה בכל מה שקשור ל'יהדות'. תנ"ך ומדרש, היסטוריה וציונות, הומניסטיקה ודברי הימים, כל אלה הם בשבילו מושגים עוינים. לדידו כל מי שעוסק בהם הוא 'דתי בלבבו', כי כיצד יכול ישראלי נאור ובר-דעת לעסוק בנושאים וחומרים שעניינם 'תולדות' או 'אמונות', מבלי שיהיה דתי בנשמתו? העכשויזם נותן צידוק לבורות ולרדידות. המקרא הוא בשבילו טקסט דתי ומשום כך טרף. מה לו ולסיפורי הבריאה? מה לאדם מודרני בן המאה ה21- ולסיפורי האבות או למוסר הנביאים? החובה ללמוד טקסטים מן העבר הרחוק היא אנכרוניזם, הוכחה ניצחת לשליטת המחשבה הדתית במערכות החילוניות. המדרש לדידו, הוא חומר לדתיים בלבד. כי הרי מה לנו ולפלפולי חז"ל? מה לישראלי חופשי עם הוויות רב ואביי? מה כבר ניתן ללמוד מחכמים כהלל ועקיבא ואלישע, שהשקפת עולמם דתית והגותם כולה עוסקת בפרשנות דברי הבורא? הטקסט, כמעט כל טקסט שנכתב בעבר, נכתב ע"י אנשים שומרי מצוות. הוא מייצג את אותו פרק בביוגרפיה היהודית שהגדיר יהודי על פי אמונתו. משום כך, טוען העכשויסט,  הוא אינו יכול להיות רלבנטי למי שרואה עצמו נטוע בהווה, בעולם רב-תרבותי, רב-פתויים ורב-מלל, שיוצר כמות עצומה של מידע המטשטשת ומבליעה בין חשוב לסתמי, בין עבר להווה. אלא שלא רק את ההגות היהודית מן העבר הרחוק הוא זורק. הוא מתנכר לכל מה שריח היסטוריה עולה ממנו. השכלה, רפורמה, ציונות, גם הם מושגים זרים, חסרי תוכן. וכי מה ההבדל בין האיסיים לביל"ויים? בין עליית בבל לעליה שניה? בין מאורעות ת"ח ות"ט למאורעות תרפ"ט? במה שונה רבי שלמה יצחקי מהרב עובדיה יוסף? או יהושע בן נון מיהושע חנקין? אלה כאלה מושגים, אירועים ואנשים מן העבר. מדוע חשוב לדעת מתי חי פלוני ומה עשה אלמוני? הכל הרי מיקשה אחת של אין-ספור שמות שאין להם כל נגיעה להווה, ואני, אומר העכשויסט,  יכול לחיות טוב מבלי לדעת עליהם דבר.     
העכשויזם היא מחלה מדבקת. בסקרים המדרגים את העניין שיש לתלמידים במקצועות השונים הנלמדים בבתי הספר, נמצא שוב ושוב כי לימודי תנ"ך, אזרחות והיסטוריה הם בתחתית הסולם. כאשר מתבקשים התלמידים (ולהוותנו גם לא מעט מורים) לנמק את בחירתם, נשמעים בפיהם נימוקים הלקוחים הישר מתוך הז'רגון העכשויסטי: "זה לא מעניין", "זה לא חשוב", "זה לא רלונטי".
העכשויזם כנפיחה מילולית
הגיונו של העכשויסט אומר כי בחמישים השנים האחרונות, מאז קמה מדינת ישראל, נוצר כאן טיפוס חדש של ישראלי, המכונה בשפה מכלילה 'חילוני'. החילוני הוא אמנם בן לאבות שומרי מסורת, אולם עולמו רחוק מעולמם ת"ק פרסה, מושגיו וערכיו שונים, תפיסת עולמו שונה, מערכת חייו אחרת. אין בינו ובין אבותיו אלא שיוך ביולוגי, שגם הוא הולך ונמוג עם חלוף הזמן.
העכשויסט, הוא במהותו פוסט-מודרניסט. העיקר נהיה אצלו לטפל והטפל לעיקר. לדידו, אמירה של סילבן שלום עומדת על אותה רמת חשיבות כמו זו של אחת, ג'ודי מוזס-ניר-שלום, רכלנית צמרת ידועה. שמעון פרס ושמעון גרשון הם יצרני חדשות, ומבט של זר בכותרות העיתונים יתקשה לגלות מי מהם חשוב יותר. נפיחה מילולית של פלאטו שרון חשובה במקומות רבים לא פחות מהצהרה מדינית של אריק שרון. ועם כך בהווה על אחת כמה וכמה במה שנוגע לעבר.
העכשויסט הוא ציניקן ולעיתים רבות ניהליסט. הוא מרבה לקטר כנגד 'הדתיים' אך לא יזיז אצבע כדי להאבק בתובענותם. הוא משדר לכל עבר תיסכול ויאוש מן הכפיה הדתית, אך לעולם לא יתגייס למאבק כנגדה. אין לו לעכשויסט טריטוריה מוגדרת. אפשר למצוא אותן בראש פינה ובאילת. הוא פורח בחצרות קיבוצים ומושבים, אולם נדמה שיותר מבכל מקום אחר ניתן לפגוש אותו בעיר העברית הראשונה ובלוויניה. שם הוא גודש בהמוניו את הבארים ובתי הקפה, את המועדונים והבוטיקים, ובה העת גם את ספסלי בתי הספר ואת מסדרונות האקדמיה.
העכשויסט הוא תמונת מראה של האחר. ככל שהאחר הולך ומקצין בדתיותו כך הוא, העכשויסט, מקצין בחילוניותו. האחר מנפנף בכתבי אבות והוא ממהר לדחותם כתועבה, האחר מטיף לזיקה לארץ מולדת והוא בתגובה מתריסה מניף את דגל האוניברסליזם והרב תרבותיות. האחר מפאר את העבר והוא  ממהר לקדש את עליונות ההווה. 
העכשויסט הוא כאן על תנאי. יהיה לו טוב ישאר. ישתנו הנסיבות, תקרה לו הזדמנות, יקום ויעזוב. הוא מרגיש מחובר רק לנראה ולמוחשי מן ההווה. אין לו שום זיקה לאתמול. הוא חסר שורשים, הוא איש העולם הגדול, בן בית בתרבויות אחרות, חלקן שונות ומשונות, אך זר ומנוכר בתוך תרבותו שלו. בפראפראזה פרדוקסלית על הגדרת היהודי של הפילוסוף רודולף שטיינר, ניתן לומר כי העכשויסט הוא יהודי נודד בנשמתו. תן לו מקל והרי הוא שוב, בדומה לאבותיו נע ונד. כי כדרכו של יהודי, מקומו בכל מקום וכל מקום הוא מקומו.
העכשויסטים בשרות הדתיים
ההיסטוריון הצ'כי קארל קפלן כתב כי "עם חי כל עוד הוא שומר על זכרונו ההיסטורי". מי שגורס כי יהדות היא דת, גורס למעשה ניתוק של האדם החילוני מעברו ויוצר חיץ בין היהדות ההיסטורית, שאכן נשאה בעיקרה אופי דתי, לבין יהדות זמננו, שהיא פתוחה ופלוראליסטית, ושהדת היא רק אחד ממרכיביה. שיעבודו של הזכרון ההיסטורי הוא יעדם של נאמני ההלכה בימינו, בדיוק כשם שקודמיהם, הכוהנים, שיכתבו את סיפורי המקרא ותירגמו לדתיות, פעמים רבות בניגוד למסורת  ובניגוד למציאות ההיסטורית - את עבר עמנו. במובן זה העכשויסט הוא משתף פעולה עם המימסד הרבני ושלוחותיו. ההתנערות שלו מן התודעה ההיסטורית משרתת היטב את האינטרס האמוני, משום שהיא מוכיחה למעשה את תקפות טענותיו בדבר שטחיותה וארעיותה של תפיסת העולם החילונית.
הבעלות על העבר מותנית קודם כל בידיעתו. היומרה של הדתיים להפקיעו לעצמם, לומר, זה אנחנו, כולו שלנו, יכולה להתקיים כל עוד לא מתייצבת מולה חזית חילונית שרזי העבר נהירים לה, והיא נוטלת לעצמה זכות לפרשו על פי דרכה, ומנצלת אותו בהתמודדותה על ההגמוניה ביהדות. רק מי שבקי במקורות חש עצמו בן-חורין לבור מתוכם את הרצוי לו ולהתאימם לצרכיו. מי שלמד את דברי חז"ל (בבא מציעא מ"ט) כי אין סומכים על הנס ואין משגיחין בבת קול, כי ההלכה לא בשמיים היא, יעז ליטול חירות לפרשם על-פי הגיונו. מי שקרא והפנים את צווי המדרש "אחרי רבים להטות" (שם) יאזור כוח לשנות הלכות ומסורות כדי להתאימן לרוח הזמן.
האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס מגדיר מורשת כ"הצטברות של התנסויות". לשון, מיתוסים, חלומות, מערכות דימויים, כל אלה הן התנסויות המרכיבות חיי אדם ומהוות את מורשתו. אך טבעי הוא שהדתי והחילוני ישאבו השראתם מאותה מורשת. מי שבוחר להתנתק מן המורשת בוחר גם להשאירה בידי מי שממשיך לאחוז בה. היהדות הדתית ממשיכה לבנות ולטפח את המסורת בכוח האמונה, החברה ומשאבי המדינה,  ובתוקף כך היא מתריסה לעברנו החילוניים: כולה שלי.
המערכה התרבותית החשובה באמת, בה אנו חיים בעשור הראשון של האלף השלישי איננה בין דתיים לחילוניים, כי אם בתוך תוכו של הציבור המכנה עצמו 'חופשי'. היהדות החילונית נטלה זה מכבר את שרביט ההנהגה בעולם היהודי. אחרי מאתיים שנים של 'השכלה' ו'יציאה מן החומות' ועליה וישוב הארץ, וחזרה לשפה ובניית תרבות, צריך להיות עיוור כדי לחשוב ש'הדתיים שולטים כאן'. שאלת המפתח אם כן, איננה כיצד עוצרים את הכפיה הדתית, כי אם כיצד מחברים בין הוויה חילונית מנצחת לבין מורשת תרבותית, בעלת סממנים אמוניים מובהקים. העכשויסט מציע לנו להפנות את הגב למורשת. לדידו אין לה ערך. חילוני המאמין כי החיבור בין יהדות לחילוניות הוא הכרח, כי לא ניתן לבנות לאורך זמן תרבות חילונית מבלי להישען ולשאוב מן המסורת והמורשת, חייב להאבק קודם לכל בעכשויסטים. הם ולא ה'דתיים' הם אויביה הגדולים של התרבות החילונית.