חילוניות. אותו מונח כל כך מוכר מהשיח החברתי המתקיים בארץ,  הדיר את רגליו מספר החוקים של מדינת ישראל. אין ולו חיקוק אחד המשתמש במונח, או באיזו מהטיותיו המוכרות. העדרו בולט עוד יותר נוכח שפע הוראות החוק  הנוגעות לעיגון אינטרסים דתיים, ודתיים­יהודיים בפרט. לעומת זאת, בבדיקת הרטוריקה בה נוהגים שופטי בתי המשפט העליון בפסיקתם, נמצא, שנעשה שימוש במאות מקרים בהם תוארו המוסדות הממלכתיים הכללים כחילוניים, כולל בית המשפט עצמו ופסיקתו. הגדיל הנשיא אגרנט שהכריז חגיגית, באחד מפסקי הדין שניתנו על רקע תיקון חוק השבות בראשית שנות השבעים,  שמדינת ישראל הוקמה על יסודות חילוניים­ליברליים.
המהפכה הלאומית ­ קרש קפיצה של החילוניות
בטרם נבחן את הסטטוס המעשי של החילוניות במשפט הישראלי, יש לברר, ראשית, מה משמעותו של אחד המונחים היותר שגורים בפי ישראלים רבים כאשר הם מתבקשים להגדיר את זהותם: חילוניות.
החילוניות, כשלעצמה, מבטאת העדר אמונה בכוח מטה­פיזי עליון. ההגדרה המילונית שלה אומרת  במה החילוני אינו מאמין יותר מאשר במה הוא מאמין. ככזו, באמת ניתן להציגה ככלי ריק,  שכן, אין לה אפילו היכולת להצביע על תוכן פוזיטיבי, והיא נאלצת להסתפק בהגדרה על דרך השלילה. העדר אמונה שכזה לא היה נחלת הקדמונים. ההומניזם העברי והפילוסופיה המדינית היוונית היו מתובלים ביראת האלוהים.
אפילו הומניסטים דגולים כג'ון לוק וז'אן­ז'אק רוסו, כרכו בכתביהם בדבר טבעה של  החברה האנושית הרצויה את האמונה הדתית. היה זה רק לאחר שיאה של תנועת ההשכלה באירופה, שהתובנה של ההומניזם החילוני, או האזרחי, תפסה את מקומו של ההומניזם התאיסטי, או הדתי. היה זה ג'ורג' הוליוק, באנגליה של המאה שעברה, שנחשב לאבי החילוניות המודרנית. הוליוק, לאחר שישב במאסר בגין פעולתו, יסד את ה­ Rationalist Free Press בה
ביטא את הגותו בדבר מרכזיותו של האדם בבריאה, פיתוח היכולת וההגשמה האנושית, וביסוס החברה על שלטון החוק כפי שעוצב על ידי הקהיליה.
את קפיצת המדרגה האמיתית לתפישה החילונית יש לכרוך עם תנועת הלאומיות וזכות ההגדרה העצמית, מה שהפך לתו התקן החדש להגדרה מדינית בעולם בו אנו חיים כיום. המהפכה הלאומית החילוניות שימשה קרש קפיצה להתמקדות בצרכים האנושיים של הפרט, זכויותיו וזיקתו לקולקטיב לאומי, שבו הדת מהווה בסך הכל רכיב נוסף בזכויות הפרט והקהילה, אותם יש לכבד. החילוניות אפשרה למרקם הלאומי לבנות מערכת תרבותית עניפה, שבהרבה מקרים מחקה את הדפוסים המוכרים מהפולחן הדתי.
מובן, שנוכח ההסטוריה עמוסת הנרטיבים והדוגמות הדתיות, לא ניתן לדבר על איזושהי תרבות לאומית, מבלי שתעשה התייחסות למקורות הדת, גם כאשר אנו מדברים על תרבות לאומית­חילונית. כדרך האמרה המפורסמת על פורנוגרפיה: גם חילוניות היא עניין של גאוגרפיה.
אין מכנה משותף לאומי­ חילוני למכלול האזרחים
הציונות היא  תופעה מוקצנת של נסיון בליעה לאומי של מקורות דתיים. גישתם של האידאולוגים הציוניים, והמשכה בתרבות הישראלית המתהווה, דגלה בתהליך של זיקוק  רכיבים לאומיים ביהדות שישמשו לעיצוב הסולידריות האתנית­תרבותית, הנדרשים לצורך הכרה המדינית ומאבק לאומי.
החילוניות אם כך, נתפסה כתשתית רחבה ומוסכמת להוויה הרוחנית בה החזיקה המסה המרכזית של מייסדי הארץ, ולא רק בבחינת הזכות הצרה יותר לחופש מדת, עליה אנו נאבקים כיום. כך, כאשר אנו מוצאים בהכרזת העצמאות של המדינה, אותה הגדיר בית המשפט העליון כ"אני מאמין" של המשטר הישראלי,  התחייבות לשמור, בין השאר, על חופש דת ומצפון, חשוב לזכור שהדבר נעשה בקונטקסט של מדינה חילונית ליברלית, היונקת את זהותה הלאומית משורשים יהודיים.
לפי שעה, הסקרים המתפרסמים חדשות לבקרים מצביעים על כך,
שהיהודי החילוני "הממוצע" בישראל רחוק מלנהל חייו במנותק מההשראה היהודית הדתית: הוא יתכנס  בחוג המשפחה בחגים יהודיים המוכרים כחגים לאומיים, יקיים מכסה מסוימת של טקסים דתיים שמקורם בדת היהודית, מברית מילה ובר מצווה ועד צום, נישואין וקבורה ע"פ הקוד היהודי ההלכתי, ובעיקר ירגיש מזוהה כיהודי על פני כל הגדרה לאומית אחרת. בעוד שבמדינות אחרות, ארועים לאומיים, המנציחים את העצמאות המדינית, ימי זיכרון, או אפילו הנפת דגל או שירת ההמנון בארועי ספורט, משמשים מקור ליצירת מכנה משותף לאומי­חילוני למכלול האזרחים, בישראל הם מהווים דווקא מוקד נוסף של מתיחות, ואינם מאפשרים, בינתיים, התייחסות אחידה לדמותו של הישראלי החילוני.
צביונה של מדינה נקבע על פי דפוסי החשיבה של תושביה
נשאלת השאלה, עד כמה נשמרה מחויבותה של המדינה לאותו אופי חילוני­יהודי בו דובר. נראה, שכדרך התמודדות עם שאלת יהדותה של המדינה, זוהי גם התשובה באשר לחילוניותה. ההסכמה הרחבה ביותר לשאלה מהי מדינה יהודית, כולל זו של בית המשפט העליון, הינה, שזוהי מדינה בה קיים רוב יהודי. כך הדבר לגבי אופיה החילוני. צביונה של מדינה נקבע על פי דפוסי החשיבה של תושביה, האמנות והספרות שהיא מפיקה, התרבות הפוליטית ונורמות החינוך של דור העתיד. ההגמוניה, הלכאורית, של התפיסות החילוניות של מרבית דור התקומה, מדת העבודה בתפיסה סוציאליסטית המוקצנת, ועד הרביזיוניזם וברית הבריונים החילונית של ז'בוטינסקי, איננה עוד. משיחיות דתית­לאומנית, מאבק לזכויות עדתיות בכסות של חקינות חרדית זולה והתרחבות שורות החוגים החרדיים והמסורתיים, משמשים כולם גורמים דומיננטיים בחברה הישראלית, שאינם מותירים עוד אפשרות להשאיר הבנות שבעל­פה בלי עיגון חוקתי. 
החילוני "הממוצע " רחוק מלנהל את חייו במנותק מהוויה יהודית דתית ומקיים מכסה מסוימת של טקסים שמקורם בדת היהודית.
 נראה שמייסדי המדינה היו כה משוכנעים בדבר אופיה הדמוקרטי­חילוני של החברה שתיווצר, עד שהסכימו על הימנעות מכינונה של חוקה שתעגן את התפיסה הזו. ב-1992 הכירה הכנסת בחובתה להפוך את התורה שבעל­פה לתורה שבכתב, וחוקקה שני חוקי יסוד, מעט מתוך עוגת חירויות האדם, הכל כפי שהתירו לה השיקולים הקואליציוניים. בחוקי יסוד אלו טרחה הכנסת גם לאמץ את הקוד הנורמטיבי שמבוטא במגילת העצמאות, והדגישה את אופיה היהודי­דמוקרטי של המדינה. מה שהיה בעבר מעט המעיד על המרובה, נתפס כיום כחקיקה אולטרה­טולרנטית שיכולה  בתעלולי אקרובטיקה משפטית  לחלץ פסיקה שתאפשר ליבא בשר לא כשר )שנאסר מחדש בחוק עוקף בג"ץ(, או לרכב לנסוע בשבת בציר ראשי במרכז ירושלים שנסגר לתנועה, בתנאי שהנהג ידע מראש  את  זמני התפילה.
מעניין לציין, שהגורמים הזרים שהיו מעורבים בהיווסדות מדינת היהודים הקפידו, שלא להתערב בשאלת המבנה הפנימי של המדינה העתידה, לא כל שכן בתכניה ובעקרונות השלטון בהן תדגול. יחד עם זאת, נושא מעמדה של הדת ושמירת חופש המצפון היו  מהנושאים הבודדים שכן זכו להתייחסות המעצמות והגופים הבינלאומיים. כך, בהחלטת החלוקה התנתה עצרת האו"ם את יישום ההחלטה בהתחייבות, של שתי המדינות למספר עקרונות. הראשון בהם הינו הבטחת חופש מצפון ופולחן דתי כך, בסדר זה. סירוב הערבים להצעת החלוקה, ופרוץ מלחמת השחרור ביטל את הצורך של מדינת היהודים שקמה להכריז על מחויבותה זו)מעבר למה שעשתה בהכרזת העצמאות, וגם זאת בהתנדבות(. נראה שאם לא מתוך כבוד לאזרחיה שלה, ועמידה בהתחייבות הכלולה בהכרזת העצמאות כלפי פנים, אולי מתוך חובתה לקהיליה הבינלאומית, הגיעה השעה לתבוע את פרעון השטר לשמירת חופש המצפון, חופש הדת והחופש מדת.
עניינים שבשוליים נהיו לעיקר
מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית. זו היתה שאיפת מייסדיה, זה היה הבסיס האידיאולוגי להצדקת המפעל הציוני, שהביא להקמתה, וככזו היא הוכרה על ידי אומות העולם. את התוכן הקונקרטי של אותה "יהודיות", לעומת זאת, מעולם לא נדרשו קברניטי המדינה להציג קבל עם ועדה. נהוג לומר, שנוכח ענייני השעה שדחקו בעת ההקמה, שאלת זהותה של המדינה היהודית נדחקה לקרן­זוית, ושם נשארה בחמישים השנה שחלפו מאז.
לאחר פרק הזמן המאד אינטנסיבי שחלף מאז, הגישה הזו אינה יכולה לתפוש עוד. מדובר בתהליך כפול: ענייני השעה שבערו אז, אותן נחיצויות בסיסיות, פשוט השתנו. תשומת הלב האישית והציבורית התפנתה לבחינת הקיים. במקביל, עניינים שהיו אז )אולי( בשוליים­ התפשטו לתוך לב ליבה של הרקמה החברתית, ונותנים את אותותיהם בהיקף ובעומק שלא היו קיימים בעבר.
יש היבט נוסף, שלישי, לעליית קרנה של שאלת הזהות. הקונצנזוס הרחב בדבר האינטרפרטציה החילונית שיש לתת לזהות היהודית של המדינה, מאבד מאחיזתו. אותה תשתית של פולקלור חלוצי­ציוני, ששמשה בעבר תחליף הולם לפן הדתי של היהדות, נשחקת, ואת מקומה תופסים גורמים חדשים, שבצד טענתם  להחלפת האתוסים הקודמים, הם קוראים תגר על הצביון שיוחס לדמותה של המדינה.
התוצאה לה אנו עדים היום בצבור הישראלי, היא היותו בלתי מסוגל להמשיך ולהוריד את נושא שאלת זהותה של מדינת ישראל מסדר היום. נכונות זו חייבת להיות מנוצלת לקיבוע פורמלי של אותם עקרונות שנתפסו מובנים מאליהם בעבר, כצעד קדימה לבניית חברה מתוקנת וחופשית יותר. כבוד האדם, חופש המצפון ושאר חירויות הפרט, הינם עיקרים עליהם כבר הוסכם. עתה, לשם מימוש דמותה הערכית של המדינה, נדרשת מעורבות עממית רחבה לפחות כמו זו שהתגייסה להקמתה הפיזית.