הנביא ירמיהו - בין מינוי לשליחות מאת  צופיה מלר
התפרסם באתר האינטרנט חופש   www.hofesh.org.il   בתאריך  20.1.2001 במסגרת לקט  פרקי תנ"ך 

ככל נביאי ישראל הקלאסיים, כן גם הנביא ירמיהו, כפי שהוא מוצג לפנינו דרך נבואותיו, הוא בראש וראשונה שליח. שליח בשליחותו של אלוהים – לאומי או אוניברסלי – לפי הנביא, התקופה או תוכן השליחות אל בני-האדם: עמו "שלו" או העמים השכנים. מבחינת תכניהם, דברי הנבואה של נביאי הספר כוללים עניינים שונים ומגוונים: אזהרות מפני אסונות קרבים, תדריך למוסר אנושי וצדק חברתי, או נחמות בעת מצוקה וייאוש. אלא שכגודל השליחות כן גודל האחריות בה מתייחס הנביא אל שליחותו, ועימה רתיעה מכובד המשא, שכן, הנביא אינו שופר או כלי תקשורתי בלבד. הנביא הוא אדם בעל סגולות ייחודיות, בין אם נבחר לתפקידו קודם לידתו (כמו שמשון, שמואל או ירמיהו), ובין אם קבלו על עצמו בבגרותו (כמו משה, או ישעיהו); בין אם ברח או ניסה להתחמק משליחותו (כמו יונה, משה או ירמיהו), ובין אם התנדב למלאו (כמו ישעיהו).
סגולותיו ותפקידיו של הנביא מעמידות אותו בתווך, בין אלוהיו לבין בני-האדם, לא כמעביר חד-כיווני של השליחות מלמעלה למטה, אלא לא פחות מזה – גם כמליץ-יושר של בני-האדם כלפי הרשות העליונה, כלומר – גם מלמטה למעלה. תפקיד מורכב זה יוצר קונפליקט בנפשו של כל נביא, במיוחד בנפשו של נביא, שמטבע ברייתו כאדם הוא גם רך, רגיש ועדין מאד, כמו הנביא ירמיהו.השקפת עולמו של ירמיהו היא זו המתווה את הדרך בה רואה הוא את שליחותו כמתווך בין אלוהים לבני-האדם. השקפת עולם זו מורכבת מארבעה יסודות: (א) אלוהים הוא אוניברסלי; (ב) אלוהים הוא מופשט; (ג) התביעות המוסריות עדיפות בעיניו על הפולחניות; (ד) גם אלוהים מחוייב לערכי מוסר וצדק.
א. אלוהים הוא אל אוניברסלי
ירמיהו ניבא בין השנים 626 עד 587 לפני הספירה, ועוד שנים מספר לאחר חורבן הבית הראשון. הוא היה עד לחיי מספר מלכים, ומבחינה היסטורית עבר תקופה גורלית עד מאד בחיי העם. שליחותו – על אף הראייה הישראלו-צנטרית (ראייה המעמידה את ישראל במרכז ההוויה האנושית) המובעת בה, משקפת את תפיסתו של אלוהים כאלוהי העולם כולו, כלומר, כאלוהות אוניברסלית. מבחינה זו  יש בנבואת ירמיהו משום הידוק הקשר בין תולדות ישראל לבין היסטוריה של המזרח התיכון. הנביאים שקדמו לירמיהו (כמו אליהו, או הושע) מוכרים לנו בעיקר על רקע שליחותם הלאומית בלבד. כשעמים אחרים מוזכרים בנבואות,  הם מוזכרים כ"מקל חובלים", להעניש באמצעותו את עם ישראל על חטאותיו. למשל, ישעיהו: "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי" (י' / 5). מגמה זו איננה נעלמת, אמנם, אצל ירמיהו, אבל שליחותו לגויים איננה שונה באופן מהותי משליחותו לישראל: "כי כה אמר ה' אלוהי ישראל אלי: קח את כוס היין החמה הזאת מידי, והשקיתה אותו את כל הגויים אשר אנוכי שולח אותך אליהם...  את ירושלים ואת ערי יהודה... את פרעה מלך מצרים... ואת כל מלכי ארץ פלשתים... את אדום ואת מואב ואת בני עמון ואת כל מלכי צור ואת כל מלכי צידון ואת מלכי האי אשר בעבר הים..." (ירמיהו כ"ה / 26-15).אך פרט להיותו נביא בעל תפיסת-עולם אוניברסלית – ולענייננו – שכל העמים שווים בדין בעיניו לטוב ולרע – הוא גם הנביא שיותר מקודמיו רואה את האלוהים כאל אבסטקרטי, ולכן רחוק מתביעות פולחניות מעשיות. נכון, שגם בעיני ירמיהו הבגידה באלוהים והליכה אחרי אלוהים אחרים היא חטא בל יסולח: "ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר" (ירמיהו ב' / 18), אבל הסיבה לכך איננה בעצם ההליכה לרעות בשדות זרים, אלא במה שנגרם בעקבותיה: החטאים המוסריים שבני ישראל למדו מאותם עמים: "שוטטו בחוצות ירושלים ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט, מבקש אמונה ואסלח לה" (ירמיהו ה' / 6).
ב. אלוהים הוא אל מופשט
אופי תפיסת האל שונה אצל ירמיהו בהשוואה לקודמיו: אלוהיו של ירמיהו הוא אל מופשט מבחינה זו, שהוא איננו זקוק לסמלים חיצוניים, אם הם באים במקום הכוונה שבלב, ובזה, בעיקר, נבדלת בעיניו תורת ישראל מתורות הגויים. אלוהי ישראל של ירמיהו איננו זקוק אפילו ללוחות הברית, אלא לברית שתיחרט על לוחות לבם: "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלוהים, והמה יהיו לי לעם" (ירמיהו ל"א / 32). גם הארון, למעשה, מיותר על-פי תפיסה זו, וכך כותב מ' ויינפלד¹ בעניין זה: "אם אין ארון אין מקום ללוחות, ואם אין לוחות אין צורך בארון". ואני מוסיפה לרוח זמננו אנו, כשלפחות 10 אירגונים דתיים עוסקים בהקמת בית המקדש השלישי, שאם אין ארון ואין לוחות – אין צורך בבית מקדש! וויינפלד ממשיך וכותב: "'לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ' מקפל בתוכו כבר את ההתעלמות מהלוחות שלשמם קיים הארון.  מקראות אלה מראות, למעשה, את המלחמה בהאלהת המילה הכתובה. מלחמה העומדת  גם מאחורי ויכוחו של ירמיהו עם הסופרים האומרים: 'חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו'. לעומתם טוען ירמיהו, שכל מה שיצר עטם נעשה לשקר, אם אין הם ממלאים אחר רוח החוק והתורה, הרי נכתב הוא כאילו לשקר ולשוא (ירמיהו ח' / 8). המלחמה היא בסמלים חיצוניים, הבאים במקום הערכים המסומלים...  לפנינו תהליך של דחיית הביטוי החיצוני, כדי לפנות מקום לביטוי הפנימי".
ג. הפולחן נדחה מפני המוסר
מכאן נובעת זווית נוספת של ראיית האל: האל הוא אלוהי המוסר והצדק, אותם הוא מעדיף על פני הפולחן למיניהו, על סמליו, לכל פרטיו ודקדוקיו. גם בנושא זה כבקודמיו ירמיהו איננו הראשון. כבר הושע הדגיש בדברי נבואתו: "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוהים מעולות" (הושע ו' / 6). עמוס אף הוא קובל: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?" (עמוס ה' / 25). אצל ירמיהו הופך נושא זה לנושא מרכזי בכל נבואותיו. בפרק ז', פסוקים 10-9, למשל, מבטא ירמיהו את העימות בין שני ערכים אלה במלוא עוצמתו, וכך כותב בעניין זה צבי אדר²: "כנגד הדת של בית המקדש מעמיד כאן ירמיהו את הדת של עשרת הדברות... קל יותר לעבוד את אלוהים בחגיגיות דרך הקרבת קורבנות ותפילות מאשר להיות טוב ולעשות את הטוב; משעובדים את אלוהים היטב בבית-המקדש מקבלים איזה ביטחון וזיכוי עד שאפשר שלא לעשות את הטוב, ואפשר אף לעשות את הרע"...
ירמיהו מדהים כאן את שומעיו לא רק בתוכן הדברים, אלא בעוצמתם, ובכך שיש בהם מהפך לגבי תפיסת החיים הדתיים. מהפך זה, שהוצג על ידי ירמיהו במלוא עוצמתו כמעט ועולה לו בחייו, כיוון שהעם אינו בשל להבינו ולקבלו. פרופ' צבי אדר מוסיף ואומר בעניין זה³: "אלוהים העמיד לפני העם דת של מוסר ושל עבודת אלוהים טהורה: העם מקיים דת פולחנית הקשורה לבית-המקדש... התנוונות הדת קשורה בהיאחזות בבית-המקדש – ועל כן יהרוס אלוהים את בית-המקדש! כשם שהוא הרס את מישכנו בשילה, כן הוא יהרוס את בית-המקדש בירושלים, וכשם שהוא השליך מעליו את ממלכת אפריים כן הוא ישליך מעליו את בית יהודה (ירמיהו ז' / 15-14)".מה שיכולים אנו ללמוד היום מנבואותיו של נביא ענק זה שירמיהו שמו הוא, שהפיכת הפולחן בחיי העם לעיקר כרוכה ממילא בוויתור על המוסר ועל הצדק, ודת כזו היא דת חיצונית, שאלוהים עצמו אינו חפץ בה. במילים "מה שיכולים אנו ללמוד היום מנבואותיו של ירמיהו" כוונתי שנשכיל לראות את חיינו כאן והיום - בישראל של שנות האלף השלישי למניינו של עולם - באותה רוח. ההשתלחות הדתית הקיצונית בימינו אלה, בכל מידה אנושית-מוסרית ובכל ערך שמקורו הוא חוץ-ישראלי, כמו גם הצגת תורת ישראל כמבוססת על קיום מחייב של אין-סוף פולחנות, מנוגדים לרוח הנבואה הישראלית תכלית הניגוד. במקביל - הצגת כל יתר מערכות חיינו, כולל ערכי המוסר והמשפט שלנו כפסולים, שליליים וטמאים, ה"חזרה בתשובה" על פולחנותיה החיצוניים, הראוותניים והתיאטרליים, עומדים בסתירה מוחלטת ל"חזרה בתשובה" שירמיהו קורא לה. המאמצים הבלתי-פוסקים לראות בכל קבר-שייך מקום מקדש שראוי ליהרג למענו, ועל הכל - להקים ולבנות מחדש את בית המטבחיים הקדוש ביותר לאותם מאמינים - את בית-המקדש השלישי - כל אלה מהווים ניגוד גמור לדת כפי שהבינה הנביא ירמיהו, וניגוד לרוח עשרת הדברות.  
אם שנאת-חינם היתה זו שהביאה לחורבן בית המקדש, הרי שקדמה לה שנאתו של אותו קומץ קנאים בעם, שסירב להכיר באמת שהוטחה בפניו, ורדף את אומריה לדורותיהם, כפי שרדף את ירמיהו בשעתו. אותה אמת היא העדפתם הברורה של המוסר והצדק, החמלה והרחמים, על הקרבת קורבנות, על דבקות בסממני פולחן חיצוניים, ועל ההיתר שנוטלים לעצמם אותם זדים לייצג את רצונו האמיתי של אלוהים בעיני העם כולו.
ד. אין משוא פנים במשפט
רדיפת המוסר והצדק אצל ירמיהו היא כה בסיסית ויסודית, עד כי עולה ממנה מאפיין רביעי של תפיסת האלוהות בעיניו, והיא תביעתו של הנביא מאלוהים, כי הוא עצמו יהיה צדיק ומוסרי ביחסו לבני-האדם:  "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך: מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד?" (ירמיהו י"ב / 1). ירמיהו איננו מהסס לתבוע את אלוהיו לדין על שאינו נוהג צדק בעולמו. בכך ממלא הוא את חלקו השני של תפקיד השליח: לא רק שליח של אלוהים כלפי בני-האדם, אלא גם שליחם של בני-האדם כלפי אלוהים.  יתר על כן: ירמיהו משתמש בפסוק זה שלו במינוח משפטי מקצועי: צדיק ורשע כאן משמשים בתפקיד כפול: צדיק משמעו לא רק צודק מבחינה מוסרית, אלא זכאי -  יוצא צודק בדין, ממש כשם שהשורש רשע פירושו גם לצאת מורשע בדין.  משמעו של פסוק זה הוא, אפוא: למרות שיודע אני כי תצא זכאי בדין – בכל זאת אני תובע אותך לעמוד עמי למשפט! גם המושגים ריב ו-משפטים הם מונחים משפטיים, והם אך מחזקים את הדעה, כי ירמיהו, אכן, תובע את אלוהיו לדין, כאשר הוא סבור שאלוהים אינו נוהג צדק בעולמו. מבחינה זו דומה ירמיהו לאיוב, בשאיפתו לצדק מוחלט בהנהגת העולם, ובהעזתו לתבוע את אלוהיו לדין:  "אמנם ידעתי כי כן, ומה יצדק אנוש עם אל? אם יחפוץ לריב עימו, לא יעננו אחת מיני אלף" (איוב ט' / 2-1). איוב משתמש כאן ממש באותה שפה משפטית בה משתמש ירמיהו: אמנם אני יודע כי אם נעמוד למשפט, אדם אינו יכול לצאת זכאי בדין עם אלוהיו. אם יחפוץ לריב (מונח משפטי של "להישפט", כמו בירמיהו) עמו – אין לו שום סיכוי, כי מי יצא שלם ממשפט שכזה?
ירמיהו ואיוב מצטרפים שניהם לשרשרת של מנהיגים דגולים, שבשם ערכים נעלים כמו מוסר וצדק הם מוכנים לסכן עצמם גם בתביעות נחרצות לאלוהים. אברהם, אבי האומה, פתח שרשרת מפוארת זו בשאלה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית י"ח / 25). המשותפת לכל המקרים הללו היא העובדה, שאלוהים עצמו, לפי תפיסת המקרא, נענה לנבחריו: אברהם הופך להיות אב המון גויים וסמל לדת האמת, והקובלנה שלו לא הפריעה לבחירתו זו; איוב זוכה במענה, ואמונתו מועדפת באופן חד-משמעי על פני אמונתם הצבועה והמתחסדת של רעיו; וירמיהו, שזכה בהקדשה לנביא, מוסיף עד סוף ימיו לזכות בחיזוק אישי מפני יריביו בעם, ועל אף רצונו העז להשתחרר משליחותו – אלוהים איננו מוותר על שירותו כשליח!  ו.א.אלמסלי, פרופסור לספרות התנ"כ באוניברסיטת קיימברידג', מדגיש ארבעה רעיונות חשובים בדברי הנביאים בדבר מהותם של האדם ושל החברה⁴:    "ראשית, הם האמינו כי היסטוריה של העולם היא העמדתו למשפט תמיד... שנית, הם היו בטוחים כי יש לאדם כושר-אבחנה ממשי בין הטוב והרע, כי הוא מסוגל (ועל כן גם חייב) לבחור את הטוב ולפתח את רגישותו המוסרית... שלישית... לא התנגדו הנביאים לתרבות החומרית לכשעצמה... רביעית, במרוצת הזמן נשתררה ההכרה באופיו האוניברסלי של הצדק... דרך הקדושה לא נועדה לישראל בלבד..." (שם, עמ' 249-247).
ירמיהו – נציגה של השקפת העולם הנבואית בשיאה
ארבעת הרעיונות שמונה אלמסלי כמאפייניה של הנבואה במקרא מצויים, כפי שראינו לעיל, בנבואתו של ירמיהו. תפיסה נבואית זו הינה סופו של תהליך בהתפתחות הנבואה הישראלית.  בתהליך זה שזורים רצפים מספר, הנעים על פני כרונולוגיה בת מאות שנים. כל רצף במקומו ובזמנו מקדם את הנבואה למדרגה גבוהה יותר ביחס לקודמתה, וזאת באמצעות פועלם של הנביאים, שניבאו בעם באותה עת. בנימין הלוי⁵ מחלק את הנביאים בישראל מבחינה כרונולוגית לשלוש הקבוצות הבאות:
1. הרואה-החוזה (שמואל הרואה, המתנבאים ולהקות הנביאים). נביא מסוג זה מאופיין ע"י התלהבות-יתרה (אקסטזה), הרואה תופעות טבע ומפרש אותן כהודעות האלוהים;
2. הנביאים הקנאים לה' (נביאי המאה ה9-: אליהו, אלישע). גם בשלב הזה מבצע הנביא מעשי מאגיה, כמו טכסים להורדת גשם, ותיאור מעשי-נסים כראייה לפועלו של האלוהים.
3. נביאי ההשראה הלוחמים לצדק חברתי ולייחוד לאומי (נביאי המאה ה8- ואילך, בעיקר: הושע, עמוס, מיכה, ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל). נביאים אלו מבטלים את ערכם של מעשי הפולחן, האקסטזה והפעילות המאגית, ומעלים לראש סולם הערכים האנושי את המוסר והצדק.
בציינו את ייחודם של נביאי ישראל בשיא גדולתם, כותב בנימין הלוי⁶:  "צמידותם למאבקים החברתיים והלאומיים של העם, הביאתם עדי מונותאיזם מוסרי, תפיסה לאומית אוניברסלית, חזונות שלום וטוב לכל העמים. עירותם הציבורית ומאבקם החברתי הפכו "אנשי אלוהים" (מאנטיקנים, אקסטטיקנים, אנשי פולחן ומאגיה) לשרשרת של אישים דגולים, לוחמים לאמיתותיהם, ומשוררים – אומנים למופת, שהשפיעו על דתות העולם המערבי ותרבותו, ומהווים עד היום מקור השראה למחפשי אמת ויופי". הנביא ירמיהו ניצב במקום מרכזי באותה שרשרת של אישים דגולים, שלצערנו אין להם אח ורע בקרב המנהיגות הדתית של ימינו אלה.