במיגוון הז'אנרים הספרותיים שבתנ"ך, וביצירותיהם של רבים מסופרי הנאראטיב הריאליסטי, מוארת האשה כנחותה מבחינת מעמדה החברתי והמשפטי, אך מתמודדת בכל האמצעים העומדים לרשותה, לכבוד מעמדה במשפחה ולהשגת זכויות המגיעות לה לפי חוקי ישראל. יש אמנם גירסות שובניסטיות זכריות, המבקשות להציג את האשה כעוזרת של הגבר בלבד (גירסה ב' של הבריאה). אך אפילו בהקשר סיפור זה חושף הסופר (או הסופרת) את הטרגדיה הסוציוביולוגית של האשה בחברה פטריאכלית, בניסוח תמציתי מחריד של קללת האלוהים. לעומת זו קיימת בתנ"ך גם גירסה שוויונית והומניסטית לבריאת האשה והגבר כשתי השתקפויות צלמו ודמותו של האלוהים.   סיפורים רבים מוקדשים ליוזמתה המינית של האשה, הזוכה בגינה בזכויות המגיעות לה (לאה, תמר, אשר ער, רות), סיפונרי אונס ומעשהי נקמה, והתוצאות ההיסטוריות הבלתי צפויות הנובעות מהם (בנות לוט, דינה, תמר אחות אמנון). ובצידם – סיפורים על נשים רבות תושיה המשתלטות על בעליהן (שרה, איזבל, אסתר) ומכוונות מדיניות משפחות ועמים כרצונן. יחודיים במינם שם שירי ההלל לאשה, לאהובה ולאהבת החושים והיופי בשיר השירים, המתמזגים בשירי ההלל ששרה האשה לאהובה, העדיף בעיניה על מלכים ועל כל עושר ואוצרות שהם יכולים להציע לה.
מעטים הם המכנים המשופים ליצירות ספרות רבות ושונות אלה, שנאספו בידי עורכי התנ"ך ממקורות שונים של היצירה היהודית במשך אלף השנים הראשונות לקיום האומה ותרבותה העברית, אחד ממכנים משותפים מעטים אלה הוא היחס החושפני וחסר הפניות בתיאורי מעמדן של הנשים הנשלטות על ידי גברים, בחברה בה הרכוש שייך לגברים, ונשים הן חלק מרכושם, מסורות לשיפוטם הבלעדי, עשויות להיענש  או להיות מגורשות לפי רצונם (כהגר) ללא הגנתן של החברה או מערכת המשפטית. מאידך – מדגישים רוב הסופרים של הנאראטיב התנ"כי את מעלותיהן האנושיות של הנשים הפועלות הסיפוריהם, את העצמאותן הפנימית, את כוחן לתכנן ולבצע מעשים חריגים, המאפשרים לכבוש להן מאחזים ועמדות שליטה גם בתנאי עוול, בהם הן נאלצות לחיות.
גדלותה של ספרות יפה אינה נמדדת במידת הנאמנות שלה לעובדות ההיסטוריות, או לאפשרות הוכחת אירועים שתוארו בה. הספרות היפה נמדדת ביכולתה לחשוף אמיתות אנושיות, לרגש את הקורא ולפתח בו זיקה לדמויות הפועלות ביצירה הספרותית, להעריכן, בגלל אנושיותן, המתגלה בסיפור, ללא קשר למעמדן הכלכלי או הפוליטי.
אלוהים זכר ונקבה
אם ניצמד לטקסט התנ"כ הספרותי, ונקראנו בדרך הפשט, ללא עזרת הדרש וללא מחוייבות לפירוש דתי או אחר – נגלה בין השאר שורה של סיפורים, אשר במרכזם עומדות דמויות נשיות, המתמודדות עם מצבן, פעילות ויוזמות ומשיגות את מבוקשן, על אף נסיבות הנחיתות של האשה בחברה פטריארכלית פוליגמית הרואה את האשה כפי שרואה אותה הגירסה השניה של סיפור הבריאה: דמות אשר נוצרה כעוזרת של הגבר, שתפקידה בחיים הוא לעזור להיות עזר כנגדו; דמות שנוצרה כאשר התברר כי אף חיה אחרת אינה יכולה למלא תפקיד זה; הדמות היחידה בטבע שלא נוצרה יצירה ראשונית מפסל עפר שהופחה בו נשמה, אלא "כייצור משני" – חתיכה הלקוחה מהגבר, שממנה בנה אלוהים את האשה כדי שתהיה עזר כנגדו.
מול גירסה שוביניסטית זו, המזדהה עם ההשקפה הפטריאכלית הרואה גם באלוהים זכר בלבד – עומדת השקפה הפוכה, המובעת בגירסה הראשונה של הבריאה. לפי גירסה זו נוצר האדם כשהוא זכר ונקבה, בצלמו ובדמותו של האלוהים, שגם הוא זכר ונקבה כאחדץ הזכר לא קדם לנקבה משום בחינה, היא לא נוצרה למענו כשהם שהוא לא נוצר למענה – שניהם נוצרו בבת אחת, במאמר אחד, מתוך שויון גמור ובנוסח הגורם לקורא להבין את השויון בין גברים לנשים, אשר שניהם כאחד מהוים את המושג אדם. לפי גירסה זו הם נזר הבריאה – שיא האבלוציה, כפי שאומר ברגסון: היצור היודע לבחור, המסוגל ליצור ברירות חדשות, שאינו מסתפק בטבע ואינו נוהגרק לפי טבעו – אלא מסוגל ליצור לו סביבה ציביליזציונית ותרבותית חדשה. בעוד שבגירסה השוביניסטית של הבריאה הגבר הוא היצור הראשון שנוצר בעולם, וכל החיות, ובסופו של דבר גם האשה, נוצרו רק כדי לעזור לו בעיבוד גן האלוהים, הרי בגירסה הראשונה האדם – זכר ונקבה ברא אותם – הוא היצירה האחרונה שיוצר האלוהים, לאחר שבדומה לתיאוריות האבולוציוניות המוכרות לנו, כבר יצר את התוהו מהמפץ הגדול של אנרגיית האור, לאחר שבתוך התוהו יצר שמים ומים, לאחר שבתוך המים החלו לשרוץ החיים הראשונים, והופיעה היבשה, בה נוצר בסופו של דבר האדם כשהוא זכר ונקבה. האדם מצא עצמו ביעד העד של גן העדן הקדום, חסר דעת ומוסר, לא יודע להבחין בין טוב לרע, מוכן לחיות מהיד אל הפה וחושב שזה הטוב שבעולמותץ בתוך הסטגנציה המשעממת הזאת מתחילה עלילת התרבות של האנושות ביוזמתה ובמרד האשה הראשונה, אשר לולא היא היינו עדיין כלואים בבורות, בחוסר הדעת וביערות העד, שבהם אפשר לחיות גם כשהאדם דומה מאוד לחיות האחרות.
נצחונה של חוה על אלוהים
עם הסיפור על חוה מתחילה שורת סיפורים על דמויות נשיות. יחס הסופרים אליהן מובע באופן הצגתן ובעלילות שבהן הן פועלות. מעמדן הנחות בחברה הפטריארכלית המשעבדת אותן לגברים חושף מציאות עגומה, אך בה בעת מציג נשים מתמודדות, מתמרדות, יוזמות, המשיגות את שלהן על אף הנסיבות. התיאורים הם כה בוטים וחושפניים עד שהמבקר הרולג בלום טוען, כי יכלו להיכתב בידי נשים בלבד. "בספרה של ג'יי" הוא מציע את התיאוריה, כי יצירות פמיניסטיות מעין אלה לא יכלו להיכתב על ידי גברים, ויש להניח כי נכתבו בידי נשים, שהרי בתקופה העתיקה היו משוררות וסופרות רבות, כמו מרים וכמו מחברת הסיפורים הללו בתנ"ך.
חוה מרדה נגד חטאו הקדמון של אלוהים, שניסה למנוע מהאנושות את המוסר על ידי איסור ההבחנה בין טוב לרע, והצליחה לנצחו. על אף איסוריו ואיומיו של אלוהים הביאה את הדעת לאנושות, כמו שפרומתאוס הביא את האש שאיפשרה את הציביליזציה האנושית, בניגוד לאיסורו של זאוס. הסיפור אינו מציג אותה כחוטאת אלא בעיני האלוהים, הנפגע כמובן מנצחונה. תקוותו, כי העובדים והשומרים בגנו ימשיכו להיות בורים לעולם – נכזבה. הבטחתו שהם ימותו באוכלם מן העץ, שמפריו אסר עליהם לאכול, התגלתה – כפי שהבטיח הנחש – כאיום שוא, כשקר הראשון של אלוהים. בעלה של חוה כל כך מתלהב מהשחרור מגן עדן הבורות וחוסר ציביליזציה, שהוא מכנה אותה "אם כל חי", ובסופו של דבר נותר רק האלוהים כועס ומנוצח, ולא נותר לו אלא לקלל את יריבתו חוה, וקללותיו משמשותלסופר – או לסופרת – כעין הגדרה פמיניסטית של הטרגדיה הסוציוביולוגית של האשה בחברה הפטריאכלית. לא רק שהאשה משועבדת לגבר, אלא אליו תשוקתה, והתשוקה הופכת אמצעי שעבוד לא פחות מהכח שיכול הגבר להפעיל על מנת לשמור על נחיתותה. העובדה, כי כל יסורי הגוף הכרוכים בלידה הם מנת חלקה בלבד, וזאת בחברה שבה האשה יולדת לידות רבות מאוד בכל שנות הפוריות שלה, אף היא תורמת, לפי הגדרה זו, לקושי, לעצב ולכאב שבחיי האשה. אך גרוע מכל הוא ההסדר הפוליטי, לפיו הגבר מושל באשה – הסדר שהסופר התנ"כי מציגו כקללה העומדת מזה אלפי שנים, ועד היום נמשך המאבק להסרתה.
כמעט בכל הסיפורים האחרים מוצגת האשה כשהגבר מושל בה ובמשפחתו – אך ברבים מהם חושף הסיפור את האופן שבו נשים ממלאות תפקידים מכריעים בחיי המשפחה ובגורלה, ובמקרים אחרים – האופן שבו האשה מתמודדת עם מגבלותיה החברתיות האובייקטיביות, ומשגיה את שלה על אף חוסר הסכויים לכאורה לעשות זאת.
שרה החזקה והדומיננטית
כבר בסיפורי האבות מוצגת האם הראשונה של האומה הישראלית כמי ששינתה באופן מכריע את גורלו של בעלה אברהם, שהיה נודד עני וחסר כל, אשר נדד – כמו שבטי חבירו רבים אחרים – ממסופוטמיה לכנען, מכנען למצרים, כשהם חסרי רכוש וחיים מן היד אל הפה. לשרה ולאברהם היה הסכם – כמסופר בפירוט בסיפור אברהם בגרר – הם אמנם נשואים וחיים יחד כבעל ואשה, אך בבואם אל חצר מלך זר יציגו עצמם כאח ואחות, כך שאם המלך ירצה בה, לא יזיק הדבר לאברהם.
התחבולה מצליחה בפעם הראשונה בביקורם בארמונו של מלך מצרים. אברהם מזכיר לשרה שמשום יופיה עלולים להזיק לו בעבורה. פקידי המלך שומעים שהיא אחותו וממהרים להלל אותה בפני מלכם, ולהביאה אליו לארמון. המתנות שנתן המלך לאברהם ולאשתו – השפחות והעבדים, החמורים והגמלים יקרי המציאות בימים ההם, כל אלה הפכו את משפחת העברים הנודדים והעניים לאנשים עשירים. הם יכולים להרשות לעצמם אשה שניה לאברהם – שפחתה המצרית של שרה, אברהם יכול להקים לעצמו צבא פרטי, גדול למדי לפי מושגי הימים ההם – 314 עבדים היכולים ללחום תחת פיקודו. וכל זה בזכותה של שרה, החוזרת על אותו תרגיל עצמו בחצרו של מלך גרר. שרה היא מקור עושרה של המשפחה, והדבר עושה אותה במשך הזמן לדמות חזקה ודומיננטית. כאשר אחרי שנות עקרות רבות ילדה ילד לאברהם, צעיר מבנה של הגר, ועל כן חסר סיכויים לרשת את ירושת אביו ואמו – הכריחה את אברהם לגרש את בנו בכורו ואת אמו מביתם אל המדבר, ללא אמצעי הישרדות כלשהם פרט לחסדי האלוהים. שרה מתה מיד לאחר נסיונו של בעלה להקריב את בנה היחיד כעולה לאלוהיו – לבה לא עמד, כנראה, בחרדה הנוראה נוכח עקידתו של בנה על מזבח וקירוב במאכלת לצווארו. על כך נוספה בודאי האכזבה הנוראה מבעלה, ומצייתנותו העיוורת לאלוהיו האכזר, שהרי אברהם הוא שהעז לעמוד כנגד אלוהיו בויכוח כדי להציל את הצדיקים הסדום, אך משנצטווה להקריב את בנו היחיד שנותר לו אחרי גירוש ישמעאל – לא הוסיף להתווכח, אלא יצא מיד לדרך, למקום השחיטה של בנו.
לאה ותמר – עורמה במיטה
אף שלכאורה היה שלטון הגברים בנשותיהם הרבות שלטון מוחלט, הרי בחיי היומיום מתגלה חולשתו של הגבר, בעל היצרים הבלתי מרוסנים, וכוחה של האשה לנצל חולשה זו כשהיא מנסה להיטיב את מצבה החברתי או המשפחתי. עובדה זו משותפת לשורה ארוכה של סיפורים, אשר יוזמת האשה היא במרכזם. למשל, סיפור לאה אחות רחל, שהתחזתה לאחותה בליל הכלולות של יעקב ורחל, התגנבה למיטתו של בעל אחותה, שהיה אולי שתוי בליל המשתה, הוא ליל הכלולות שחיכה לו בחוסר סבלנות שבע שנות עבודות חינם שעבר באחותה. היא מצליחה בלילה ההוא לגרום ליעקב, לבעול דווקא אותה, ולא את רחל יפת התואר, ורק בבוקר מתברר לו שהיה גם לבעלה של גיסתו.
עלילה זו חוזרת בגירסות שונות, כשבכל סיפור מתגלה יוזמת האשה, היכולה בעזרת מיניותה להשפיע על הגבר לעשות דברים בניגוד לכוונתו ולרצונו. תמר אשר ער, התאלמנה ללא ילדים משני בניו של יהודה. אונן, החושב בעת המשגל כי אל לו לעבר את גיסתו לשעבר פן יהפוך את ילדיה ליורשים עם בניו, משחית ארצה את זרעו, מציל את בניו אך לא אותו. אחרי מותו, ועל אף הבטחות והחוק המחייב את יהודה לתת לה גם את בנו השלישי, הוא זונח אותה לגורלה; היא מתחפשת לזונה, מצליחה לפתותו ולגרום לו לבעול אותה ללא ידיעתו. כשהוא חושב שבגלל שהרתה לזנונים יוכל להיפטר ממנה על ידי הוצאתה להורג – מתברר לו, מהחותם האישי שהאיר אצלה כששכב איתה, כי צדקה ממנו, וכי היא תהיה לו לאם בנו.
המהפכים בספור מהירים – כשיהודה השומע כי כלתו "הרתה לזנונים" הוא מודיע בהקלה כי יוציאה להורג; בשעה שמוציאים אותה למקום הריגתה – היא מראה לו את החותם האישי של ראש השבט וראש המשפחה שלהומודיעה כי היא הרה לאיש שלו הם שייכים. כשיהודה רואה את הערבון שהשאיר אצל הזונה, לא נענה בהולכו בדרך, הוא מודה: "צדקה ממני" ותמר הופכת לאחת האמהות הקדומות של שושלת המלוכה ביהודה.
אופן הסיפור מביע את הערכה לאשה שהתחפשה והתנהגה כזונה, על מנת להשיג את מה שמגיע לה בזכות – סטטוס שבלעדיו אין לה זכויות כלל – סטטוס של אישה נשואה ואם לילדים חוקיים. סטטוס זה הובטח על ידי חוקי הייבום היחודיים, שמטרתם היתה להציל אלמנות חסרות ילדים ממצוקתן, בדידותן וערירותן. רבים ניסו להשתמט מהחובה שהטיל חוק היבום על אחי הנפטר, לשאת אל אלמנת אחיהם לאשה. אונן ניסה להשתמט מחובה זו, גם יהודה ניסה להשתמט ממנה – ושניהם נראים לסופר אשמים; ואילו תמר שהתחפשה לזונה הראית לו ולבסוף גם לגיבורו יהודה, כצודקת מהם.
רות – מקבצנית חסרת בית לאם האומה
לסיפור רותה הרבה מן המשותף עם סיפור תמר אשר ער. לא אחת ניסו להציג את רות כסיפור פסטורלי על אנשים צדיקים וחסודים. ר' זעירא שאל לשם מה הכניסוהו לתנ"ך, הרי אין בו כדי להתיר או לאסור ואין לו מוסר השכל, ומצא אחד בדוחק: יש גמול לעושי חסד. משום מה מציגים את האשה הפעלתנית הזאת כאשה חסודה שמישהו גמל לה על חסדיה, כשלמעשה השיגה כל מה שהשיגה במעשים מכוונים, מבלי שאיש יתנדב לגמול לה כגמולה, ומבלי שלאלוהים יהיה תפקיד כשלהו בעלילתה.
בחירתה של רות ללכת עם נעמי מוצגת לא כמעשה חסד אלא כבחירה – בכל מקום שהיתה הולכת אליו היתה אלמנה חסרת ילדים. רות אהבה את נעמי והלכה עימה אל עמה ואל אלוהיה, וייתכן כי היתה מודעת – מחמותה – כי בבית לחם תקפים עדיןחוקי ייבום, המבטיחים סעד לאלמנה במצבה ועזרה לקיומה בכבוד של חמותה. הגואל האלמוני בבית לחם – קרוב המשפחה, שלפי מידת הקירבה היה חייב לשאת את רות לאשה – מתעלם משתי הנשים העניות הללו, המדהימות את אנשי בית לחם בעניין, ואולי גם בהופעתן אחרי שבועות של נדודים וטלטול ממואב הרחוקה. אנשי ביתלחם, הזוכרים את נעמי בצעירותה, שואלים: "הזאת נעמי?", הן קבצניות, ונהנות – מחוק, לא מגמילות חסדים – הפיאה, ורות מלקטת ומושכת עיני בועז, בעל הבית. אך על אף דברי הנועם שלו, והרשות שהוא נותן לה ליהנות ממה שמגיע לה, אין הוא מציע לגאול אותה מאלמנותה הערירית, אף שגם הוא קרוב משפחה. נעמי מאיצה בה לאלף את בועז הישן במשתה הקציר, כפי שעשתה לאה ליעקב. הן בליל המשתה הזה ייתכן שגם בועז שיכור כיעקב בליל כלולותיו, ועל כל פנים כגבר לא יעמוד נגד קסמי אשה צעירה השוכבת עמו בשנתו. רות מהססת, אך לבסוף מקבלת את ההצעה: היא קרבה אליו, מסירה ממנו את כסותו, שוכבת למרגלותיו עד שהוא "נלפת" בשנתו באשה הצעירה ושוכב עמה, ובבוקר כבר אין לו ברירה. הוא לוקח אותה לשער בתי המשפט והאדמיניסטרציה להסדיר את הנישואין האזרחיים, שהיו נהוגים עד שהרבנים השתלטו עליהם בניגוד למנהגי התנ"ך.
בנות לוט – יוזמה מינית קיצונית
כל הסיפורים הללו כמו נכתבו בצל הסיפור הקדום על בנות לוט. זו העלילה הקיצונית ביותר מסיפורי היוזמה המינית של האשה במקרא. לוט הוא צדיק בעיני יהוה, ועל כן יש להצילו מהשואה שיביא יהוה על הילדים, הנשים והגברים של סדום ועמורה.
כשההמון סוגר עליו בדרישה להוציא אליו את שני הגברים המתארחים בביתו – שני שליחי האלוהים, שאכלו זה עתה ארוחה דשנה של בשר וחלב בביתו של אברהם אבינו – מסרב לוט להפקיד את אורחיו לאונס המוני. לוט הוא מכניס אורחים, ומתוך הקפדה על המצווה האצילה מגן על אורחיו הגברים המתארחים בביתו – שני שליחי האלוהים, שאכלו זה עתה ארוחה דשנה של בשר וחלב בביתו של אברהם אבינו – מסרב לוט להפקיר את אורחיו לאונס המוני. לוט הוא מכינס אורחים, ומתוך הקפדה על המצווה האצילה מגן על אורחיו הגברים, אך מציע במקומם את שתי בנותיו הבתולות, לאונס קולקטיבי של שכניו. השכנים מסרבים, הם רוצים להשתעשע הפעם במשכב זכר, ותוכניתו של לוט לא יוצאת לפועל.
אחרי השואה, כשסדום נהרסת וכל משפחתן אובדת, מוצאות עצמן בנות לוט במערה, לאחר בריחתן במעלה ההרים מים המלח. למיטב ידיעתן, לא נותר איש מכל מי שהכירו והן לבדן, בלתי נשואות ובתולות – חסרות ילדים ובעל – חסרות כל מעמד וסיכוי בחברה של הימים ההם. עד שעולה על דעתן רעיון מבריק – גבר, ואפילו הוא אב, הוא חסר אונים בשכרותו כנגד פיתוי המיני של אשה צעירה. הן משקות את אביהן יין ושוכבות עמו בזו אחר זו, והופכות אמהות לעמים גדולים וחשובים – רות היא אחת מצאצאיהן.
הספרות התנ"כית אינה מטיפה מוסר
מה מגמת הריאליזם התנ"כי? הספרות התנ"כית אינה מטיפה מוסר, אינה מספרת סיפורים על מופתים מוסריים; הסיפורים חושפים מציאות אישית וחברתית מסוכסכת ומורכבת, אשר בה מתמודדים בני אדם עם זולתם ועם גורלם. לפי אמות מידה מוסריות מסויימות, מעשיהם הם בבחינת חטא או עבירה – אך מבחינת ההתבוננות בחיי האדם מתגלה לסופרים אלה, כמו לכל הסופרים הגדולים בריאליזם האירופי שאחריהם, כי רק כך ניתן לתאר את האנושי שבאדם: על רקע התמודדותו עם הסביבה מתגלה הפוטנציה האנושית היחודית של כל אחד מאתנו; על רקע חטאים ועבירות בעיני קורים מסויימים, מתגלים מרחביה הגדולים של הנפש האנושית, על כל מה שטמון בהם.
הספרות הריאליסטית אינה שופטת, היא מגישה עדות. היא מגלה בהתבוננותה את המציאות האנושית, אשר גיבורים בסיפור או מחוצה לו יכולים לשפוט אותה. על כן מודה יהודה כי "צדקה ממני", על כן מזדעזעים הקוראים החסודים מגילויי גילוי העריות, או ביקורי אב האומה הגדול, יהודה, אצל זונה על אם הדרך. הסופר אינו מזדעזע: הוא יודע שהוא מספר את המציאות. הוא מעוניין באמת החיים יותר מאשר במופתים מוסריים שלהם. את אלה הוא משאיר לנביאים ולמטיפים, ולכל היודע להגיד לאחרים איך צריך להתנהג. לאה, תמר, רות ובנות לוט אינן נחשבות לפחות טובות בעיני הסופרים המעצבים אותן, כיוון שנראה בעליל כי לדעתן לא היתה להן ברירה, כי היתה זו הדרך היחידה שמצאו להתמודד עם מצוקתן או למלא את רצונן.
דינה – רצח המוני כנקם על אונס
יש שאשה נקלעת למצוקה שאינה יכולה להתמודד עמה, כמו תמר שנאנסה באכזריות על ידי אמנון בן דוד, שהתחפחש לחולה, ביקש שתסעד אותו במיטתו בחוליו, התנפל עליה ואנש אותה על אף תחנותיה כי יחכה מעט, יבקש את דוד והוא ודאי יסכים להשיאה לו. חטא האונס נראה לגיבורי היצירה הזאת כבלתי נסלח על ידי קרובי האנוסה, אך דווקא אביה מוכן לשלוח ולשכוח. זה עולה לול ביוקר. אחיה של תמר הנאנסת ינקום באביו על סלחנותו נקמה איומה – הוא יגזול ממנו את הממלכה, ישכב על כל נשיו של דוד על גג הארמון בעיר דוד, כך שכל העם יוכל להתבונן במעשהו. הוא ימות אמנם בקרב בגלל תאונה מטופשת, אך דוד, היודע את עילת המרד הזה, אינו שמח בנצחון, אלא מבכה את בנו אהובו. חטא האונס הוא היחיד מהעוולות הרבות הנעשות לנשים, שהסופרים התנ"כיים אינם מוכנים להתייחס אליו כאירוע חולף ללא תוצאות. כאשר דינה נאנסת על ידי נסיך שכם, ויעקב מוכן לשכוח ולסלוח, כיוון שהנסיך מוכן לשאתה לאשה, וכל אנשי שכם מוכנים למול את עצמם למען תוכל בת ישראל להינשא לבן שכם – אין אחיה של דינה מוכנים להשלים עם כך. בניגוד לכל פסקי הדין הסלחניים של שופטי ישראל בימינו – נוקמים בני יעקב נקמת טבח נורא בכל אזרחי שכם, המשלימים עם הנסיך האנס שלהם, והורסים בכך את סיכויי יעקב להתקדם בנסיונות השלום וההשתלבות שלו באוכלוסיה של מרכז ארץ ישראל, גורמים לו לעקור מהחלק הפורה של הארץ ולנדוד בחופזה דרומה לחברון, וכעבור שנים מספר לעזוב את הארץ המובטחת. וכל זה בגלל אונה נערה קטנה שיצאה עם חברותיה לטייל בחוצות שכם.
איזבל – מלכה ישראלית אלילית
אך יש גם דמויות נשים שאינן מוצאות עצמן במצוקה אישית – איזבל ואסתר פועלות על מישור ממלכתי, ממלאות תפקידים מרכזיים בחצר וקובעות בגורל העם והממלכה.
איזבל היא בתו של מלך צור, אשתו של אחאב, מי שהכניסה את הפוליתאיזם הכנעני באופן רשמי לחצר המלכות הישראלית, והפכה את דת הבעל והעשתורת לדת המדינה הישראלית. בהשפעתה ירדו נביאי יהוה למחתרת, וחמישים מהם מתחבאים במערות בימי אליהו (בזכות שר החצר של אחאב, שנשאר נאמן לדת יהוה). היא האשה שתכננה והוציאה לפועל את גזל כרם נבות, שאחאב רצה בו אך לא ידע כיצד להשיגו, כיוון שבישראל לא נהגו לעבור על החוק ולגזול אדמת נתינים.
אסתר – המלכה המושיעה ללא עזרת אלוהים
אסתר, לעומתה, אינה בת מלך אך היא הופכת למלכה בחצר הקיסר הגדול אחשוורוש, המושל בקיסרות פרס העצומה, מהודו ועד כוש, לפני שנכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון. אחשוורוש הוא המלך הפרסי אשר נחמיה היה שר בחצרו, שליחו המיוחד לענייני היהודים אחרי שיבת ציון. ברומן הפוליטי על אסתר, נעדרים שם האלוהים ונוכחותו, כפי שזה קורה גם ב"שיר השירים". שתי היצירות נוצרו כנראה בתקופה שבה דת ההלכה המקראית לא חייבה את רוב בני העם, כפי שטוען נחמיה בעדותו, כשהוא מספר על האיכרים המביאים סחורותיהם בשבתות לירושלים.
"אסתר" הוא היצירה הראשונה בה נזכר המונח "יהודים" ובה מוציאים גזר דין מוות על כל היהודים בכל מושבות הקיסרות. האנטישמיות היא כה חזקה – מאות שנים לפני הנצרות – עד שאסתר אינה מודה במוצאה היהודי, כשהיא מתקבלת בהרמון המלך הפרסי אשר גם הרודוטוס טוען כי היו לו עשרות רבות של נשים ופילגשים. כל היצירה תואמת את הידוע לנו על החצר הפרסית, והיא נכתבה על ידי מישהו שהכירה מקרוב.
אסתר מצטרפת אף היא לשורת הדמויות הנשיות שיוזמתן ופעילותן המינית קובעות גורלות, אך הפעם מדובר לא רק בגורלה שלה, אלא בגורל העם היהודי כולו. היא מצליחה להתחבב על המלך, מצליחה לנצח את יריבתם המלכה הבוגרת הקודמת באמצעות קרוב משפחה שלה מיושבי שער הארמון. היא לוקחת על עצמה להרוס את הקריירה של ראש הממשלה, המוציא את צוי ההריגה על היהודים. באמצעות אינטריגה חצרונית מובהקת היא מצליחה להכשילו, להעליל על המן כי ניסה לשכב עמה, לעורר את חמת המלך המוציא את ראש ממשלתו להורג, ולהביא להתמרדות היהודים בכל האימפריה ולהפיכת יום הפורים ליום נקמה והריגה של שכניהם הלא-יהודים.