המחקר המדעי וסיפורי "בראשית" מאת אברהם וולפנזון

לפי התפיסה הרווחת בחקר הפילוסופיה הפוליטית המודרנית, התנ"ך הוא טקסט חילוני. היצירה התנ"כית מביעה דעותחילוניות מודרניות. ברור לנו שמי שחיבר את האתנולוגיה המופלאה הזו שנקראת תנ"ך היה בהשקפתו מאוד מודרני, מאוד חילוני ומאוד הומניסטי. כיצד? נתחיל מהתואם בין תפיסת התנ"ך לבין התפיסה המודרנית של המדע המדוייק – מדע הטבע – בעשור האחרון של המאה ה – 20.
סיפור בראשית – כתאוריית המפץ הגדול
התפיסה המודרנית בפיסיקה ובמה שנגזר ממנה – כימיה, ביולוגיה, אסטרונומיה – היא תפיסה רחבה של אבולוציה. תפיסה זו גורסת שהקוסמוס נברא ב"מפץ הגדול", ומאז הוא מתפשט במהירות עצומה מנקודה קטנה, כמעט חסר מימדים, למאות מליוניםשל שנות אור. הוכחות לכך יש בידינו מאז שנות השישים, כאשר הוכח כי לפי סטיית האור (חלוקת האור במינסרה) שככל שהכוכב או הגלקסיה רחוקים יותר מאיתנו כך קשת האורות שלהם מתרחקת יותר מהכחול ומתקרבת לאדום. באופן, ע"י אקסטרפולציה, ניתן למדוד מרחקים במרחב ובזמן.
מדידה כזו מאפשרת לנו לקבוע מתי היקום כולו היה מכונס בנקודה אחת – נקודה סינגולרית – בה לא פעלו חוקי הפיסיקה הקיימים, אלא חוקים מיוחדים שקיימים גם כיום במה שנקרא "חורים שחורים".
קיומם של "חורים שחורים", בהם מרוכזת מסה מרוכזת כל כך שאפילו אור לא מסוגל לצאת ממנה, מעיד על האפשרות של ריכוז כל המסה של כוכב שהוא גדול במקורו פי מיליארדים מהשמש או ממערכת השמש כולה, לתוך מסה שהיא בגודל כשל כדור הארץ בלבד.
הדבר החשוב בגילוי זה הוא שאנו יודעים על קיומן שלנקודות סינגולריות כאלה גם בימינו, וידיעה זו מאפשרת לנו להין כיצד נוצר כוכב או כיצד נוצר היקום כולו מנקודה סינגולרית שהיתה בעצם לא כלום, ומהלא-כלום הזה נוצר כל החומר שנמצא בחלל.
אור שבעת הימים
כיצד נוצר כל החומר שנמצא בחלל? ובכן, אנחנו יודעים כבר מה קרה בשלוש הדקות הראשונות של הבריאה. בין היתר, משום שאנחנו מקבלים כיום מהגלקסיות בתנועתן, קרני אור שמקורן עוד בטרם היות השמש. אור זה שונה מאור השמש משום שהוא אינו מרוכז בכיוון מסויים אלא מפוזר לכל עבר במידה שווה.
חז"ל קראו לאור זה "אור שבעת הימים". משנברא העולם נאמר ביום הראשון "ויהי אור", אולם רק ביום הרביעי נבראו השמש והכוכבים. אם כן איזה אור היה ביום הראשון? "אור שבעת הימים". זהו אור תחילת היקום שבקע מן המפץ הגדול, שפירושו אור וחום. החלקיקים של האור והחום האלה אינם אטומים, אינם אלקטרונים ואפילו לא חלקיקי האלקטרון שנתגלו בימינו. אלה הם חלקיקים קטנים עוד יותר המצאים בעולמנו ונקראים פוטונים – חלקיקי אור. מהפוטונים נוצרו האטומים הראשונים – האלקטרונים, ואחר כך האטומים או האטומים הראשונים שלראשית החיים.
כך נוצרים אם כן, בהדרגה, כל החומרים הכימיים: מהמיימן הפשוט עד האורניום הכבד יותר, דרך כל הפחמימות ודרך כל החומרים המרכיבים את החומצות האמיניות ואת החלבון. כך אנחנו מגיעים לראשית החיים. ישנן תיאוריות שונות על היווצרות החיים בתוך ה"מרק החם" והסמים שכיסה את כדור הארץ במשך 300 מיליון שנים. מדענים הוכיחו כי ניתן ליצור בתנאי מעבדה חומצות אמיניות מחומרים כימיים. כלומר, אפשר ליצור את המרכיב הראשי של החלבון שהוא הבסיס העיקרי לחיים. עד כה טרם נוצר חי מדומם, אבל אין ספר שהמדע קרוב מאוד לתגלית הזאת, שתהיה בוודאי תגלית מהפכנית בכל תחומי המחקר המדע.
אם נסתכל על כל התמונה הזאת ברצף אחד, ניתן לומר שבמשך 20 מיליארד שנים הקוסמוס עבר תהליך שראשיתו במפץ הגדול, המשכו בהתפשטות והתפתחות, עד להווצרות היצור אנושי (אנחנו בנויים מאותם האטומים שנוצרו במפץ הגדול), יצור תבוני המסוגל להבין את המושגים "קוסמוס" ו"מפץ גדול", לקרא להם בשמם ולהבין את הקשר ביניהם. אנחנו חלק מהקוסמוס. באמצעותנו, באמצעות המוח שלנו, הקוסמוס מתחיל להבין את עצמו. בבראשית, פרק ב' פסוק 19, אנו מוצאים טענה שכל מה שיש בעולם – "כל אשר יקרא לו האדם הוא שמו". כלומר, מה שקיים מבחינת שם ומושג – נוצר, נוצרת תפיסה הומניסטית מאוד. הגיבור הוא האדם. הוא הנותן לעולם את המשמעות. איננו מכירים שום משמעות אחרת שהיא מעבר לנו, שום מחשבה שהיא מחוץ למחשבה האנושית. יש אומרים שהדולפינים חושבים, ויש איתם מגעים מעניינים. אם הם חושבים, הם חושבים כמונו. מכאן שיש התפתחות אצל היונקים המפותחים שיוצרת את המוח המפותח, ויוצרת גם אפשרות ליצור תאוריות ולהבין ולתת משמעות לעולם. זוהי אם כן התפיסה המודרנית.
התפיסה המודרנית, שתוארה כאן בקיצור רב, עומדת בסתירה גמורה למיתולוגיות הקדומות. ע"פ האתוס הפיני, ה"אקלאוואלה", נוצר העולם ע"י ברווזה שהטילה ביצה, לפי העולם השומרי העתיק, הכל התחיל בים קדמוני ובתוכו מפלצת שנקראת "תיהאמאת'", שכאשר הורגין אותה עושים מחלקה העליון את השמים ומחלקה התחתון את המים או היבשה. ע"פ התפיסה המצרית נולד העולם מריב של אלים במים, ובתפיסה היוונית ראשית הכל באוקיינוס קדמון.
מעניין לראות כיצד רואות המיתולוגיות השונות, ולא במקרה, את המים כבסיס של היווצרות הקוסמוס (והרי אנויודעים כיום שהמיימן הוא היסוד של המים).
אחר כך באים אלים ומלחמות אלים והאל הבורא והיוצר – שאינו בורא "יש מאין" כי אם "יש מיש" – ועפ"ר לא האל הבורא והיוצר הוא האל אשר מנהל אחר כך את העולם. המיתולוגיות השונות נראות לנו, במידה רבה של צדק, רחוקות מאוד מהתפיסה הפשוטה, הברורה, הסיבתית והעיקבית של הגישה האבולוציונית המודרנית. הכוונה לאבולוציה במובן הרחב: אבולוציה של הקוסמוס עד שנוצר כדור הארץ; אבולוציה של החיים מהחומצות האמיניות ומהתא הראשון ועד ליצורים בים ואחר כך ביבשה ואחר כך היונקים ובסופו של הדבר האדם והתרבות האנושית כאבולוציה תרבותית.
אלוהים הוא מדען מודרני
ישנה רק מיתולוגיה אחת שהיא קרובה לתפיסה המודרנית. המיתולוגיה של בריאת העולם בפרק א' בספר 'בראשית'. הכל מתחיל ב"ויהי אור" – בפוטונים של המפץ הגדול, נמשך בבריאת החי בתוך הים, היצורים הדו-רגליים, השרצים והזוחלים, בהופעת היונקים לסוגיהם, עד היווצרות האדם, כאחרון היצורים – תאור המתאים לתמונה המדעית המודרנית בצורה מפליאה. מכאן ש'אלוהים' שבספר 'בראשית' הינו בעצם מדען מודרני.
מבחינתו של היהודי הדתי יש כאן בעיה, התאור המפיע בספר 'בראשית' מסוגל להסביר את כל שלבי ההתהוות – מהמפץ הגדול ועד התהוות האדם – ללא כל צורך בהנחה בדבר קיומו של כוח עליון. הכימיה והפיסיקה המודרניות מתארות את כל ההתפתחות כפעילויות אוטומטיות. מוצא המינים של דארווין מתאר את ההתפתחות מהתא המיקרוסקופי ועד להומוספיאנס של האדם החושב כהתפתחות אוטומטית, בלי צורך בהשגחה עליונה, בלי צורך בהתערבות מלמעלה.
האם יש תשובה חילונית-מדעית למקומו של אלוהים?
השאלה העולה כאן היא מה היה רגע לפני "המפץ הגדול"? תשובה לכך מצאתי בספרו הנפלא של אהרון קציר 'בכור המהפיכה המדעית' (הוצאת עם עובד, אופקים, 1971). קציר מבקש לברר בספרו את השקפת עולמו של פיסיקאי מודרני. הוא מתאר התלבטות שלו בשתי שאלות קרדינליות המעסיקות את הפיסיקה. האחת: מה קדם ל"מפץ הגדול"? השניה: מהו הגודל הקטן ביותר בקוסמוס? הפיסיקה מקבלת את מושגי הגודל והזמן מהספרות ומהשפה. משום כך פנה קציר למטהפיסיקה – כלומר, אל הפילוסופיה. הוא עבר על כתבי פילוסופים מטאלס איש מילטוס מהמאה ה – 9 לפני הספירה ועד לסארטר, ראסל ווייטהד מהמאה ה – 20. הרמב"ם קובע בספרו "מורה נבוכים" כי הגודל הקטן ביותר האפשרי בקוסמוס כולו, הוא אחד חלקי עשר בחזקת מינוס אחד עשר של מיקרון. נילס בוהר – שותפו של איינשטיין בגילוי סודות האטום ומגדולי המדענים במאה שלנו – חישב ומצא שהגודל הקטן ביותר הוא אחד חלקי עשר בחזקת מינור שלוש עשרה. ההבדל הוא כה קטן, אומר קציר, עד שבפועל אי אפשר לבדוק אותו.
הרמב"ם כתב את זה לפני שהיה ידוע על קיום מולקולות ואטומיםואלקטרונים ופרוטונים ונאוטרונים; הרבה לפני שהמדע הצליח לבקע אטום או ליצור מיימן. ובוודאי לפני שנוצרו התאוריות המודרניות של תורת היחסות ותורת הקוואנטים.
הרמב"ם הכיר היטב את המתימטיקה והפיסיקה היוונית. הוא למד רבות מתורת אריסטו ובה בעת דחה חלק ממנה. בשאלה המכרעת של בריאת העולם – "יש מאין" או "יש מיש" – חלקה היהדות על הפילוסופיה היוונית. אריסטו פעל לפי ההגיון של הפיסיקה הקלאסית: חוק שימור החומר האומר ששום דבר לא נוצר יש מאין; הכל נוצר יש מיש. והנה הרמב"ם, ב'מורה נבוכים' אומר: יכולתי לקבל את תורת אריסטו וחוק שימור החומר (או בלשונו 'קיומו של חומר נצחי') ולפרש לפי אריסטו את התורה. איןשום דבר בתורה שמכריח אותי לסתור את אריסטו; ואם אני סוטה מאריסטו – זה לא מטועמים של פרוש התורה אלא מטעמים של חישוב הפיסיקה והמתימטיקה. אני חושב שאריסטו טעה בנקודה זו מושם שיש נקודת התחלה לעולם, שהיא בריאת 'יש מאין', ושבה המימדים של העולם הם כמעט אפסיים. לפי זה אני מפרש את "בראשית ברא" – בריאה של 'יש מאין'. מתוך התעמקות בפיסיקה אני מגיע למסקנות הפוכות משלו. כלומר, הנימוק אינו דתי אלא נימוק הלקוח מתחום הפיסיקה.
אלפיים שנים אחרי אריסטו בא איינשטיין וקבע במשוואה המפורסמת שלו – E=MC2 – שצריך לדבר על חוק שימור החומר והאנרגיה, מפני שהאנרגיה היא צורה אחרת של החומר – והחומר הוא צורה אחרת של האנרגיה.
הזמן – תכונתו של עולם
באשר לשאלה השניה – מה קדם למפץ הגדול? מה היה ברגע לפני המפץ הגדול? – מצא קציר (ע"מ 131) פילוסו, שהשיב על כך כמעט 1,200 שנים לפני הרמב"ם, הוא פילון האלכסנדרוני:
"ידידיה (פילון) שהיה יהודי מאמין טען טענה חכמה שהקדימה את תורת היחסות של אינשטיין באלפיים שנה. בספרו אומר הוא: "תמימות היא להאמין כי העולם נברא בשישה ימים או בזמן בכלל. נכון יהיה לומר כי העולם לא נברא בזמן אלא שקיום הזמן מותנה בקיום העולם כיוון שתנועת גורמי השמיים היא הקובעת את טבע הזמן".  כלומר ידידיה (פילון) טוען כי אין לו לזמן קיום מחוץ לעולם החומר. בנדון זה הוא חולק על ניוטון אשר האמין כי העולם מתקיים בתוך הזמן. כ- 1,600 שנים לפני ניוטון טען ידידיה (פילון) שאין זמן אבסולוטי הקבוע ביסוד העולם אלא הזמן הוא תכונתו של העולם החומרי, וכל עוד לא היה קיים העולם החומרי, לא היה גם זמן. בלשון אחרת ניתן לומר כי לפני היות העולם לא היה "לפני", כיוון ש"לפני" ו"אחרי" קיים רק משעה שהעולם עצמו קיים".
דברי פילון זהים לתפיסה המודרנית הבנויה על תורת היחסות של איינשטיין. המדען הבריטי, סטיבן הוקינג, מגדולי אנשי המדע של ימינו, מסתמך בספרו "קיצור תולדות הזמן" על התיאוריה של פילון (כפי שצוטטה מאורח יותר אצל אוגוסטינוס הקדו) כאשר הוא מנסה להוכיח שאין צורך באלוהים כדי להסביר את התאוריה של היווצרות הקוסמוס.
פילון והרמב"ם: התנ"ך – מדע יותר ממיתולוגיה
האם זה מקרה ששני הוגים יהודים – פילון והרמב"ם – דווקא הם, יצרו תאוריות מודרניות בפיסיקה שבני דורם, המדענים לא הגיע אליהם? נדמה לי שלא.
מכל הגלריה הרחבה של פילוסופים בני כל האומות של התרבות המערבית הוא מצא תשובות רק אצל שניים. שניהם היו יהודים, וככאלה – אזרחים של שתי תרבויות: התרבות היהודית והתרבות המדעית בת זמנם. שניהם היו יהודים, וככאלה – אזרחים של שתי תרבויות: התרבות היהודית והתרבות המדעית בת זמנם. שניהם היו מודעים לסתירה הקיימת בין התפיסה הפופוליסטית של הנ"ך לבין התפסיה המדעית. שניהם ניסו לישב אמיתו מנוגדות בהם האמינו. הדרך היחידה לפתור את הסתירה הינה למצוא תאוריה רחבה שתכלול הסבר שיישב את הסתירה. כדי ליצור תאוריה כל כך רחבה צריך היה לפרוץ אופקים – וכל תגלית, כולל תורת היחסות של איינשטין, היא פריצת אופקים מבחינה אינטלקטואלית.
זו ראייה אל מעבר לאופק, אל מה שבני אותו דור של מדענים אינם מסוגלים לראות. הרמב"ם כתב, באגרת לחכמי מרסיי בדרום צרפת: "אם אתה מוצאים שמה שכתוב בתורה מנוגד למה שהשכל הישר או המדע אומרים, לכו לפי המדע והשכל הישר ואחרי זה תקראו את התורה מחדש, כי זה סימן שלא הבנתם. לא יכולה להיות סתירה בין התורה לבין השכל הישר והמדע.
התנ"ך המונותיאיסטי קרוב יותר למדע המודרני מכל יצירה אחרת. המדע בימינו מחפש הסבר אחדותי למושגים ולתופעות בטבע. איינשטיין ניסה להסביר את כל התופעות המיקרוסקופיות והמקרוסקופיות של כוכבי השמיים וחלקיקי האטום בארבע נוסחאות מתימטיות שנקראות 'תורת השדה המאוחד'.
התפיסה האחדותית עומדת גם בראש מעיינו של עורך התנ"ך. סיפורי המקרא מלאים בפרקים אליליים, פרקים של דעות קדומות ושרידים של מיתולוגיות קדומות. העורך, שהיה בעל אמונה מונותיאיסטית, מדגיש כל העת את התפיסה האחדותית. במובן זה קרוב התנ"ך למדע המודרני הרבה יותר מאשר למיתולוגיות האליליות הקדומות, וקרוב במסקנותיו לפיסיקה המודרנית.
גישתם של הרמב"ם ושל פילון לתנ"ך היא במהותה, גישה חילונית. האם ניתן להקיש מכאן שמחבר התנ"ך היה חילוני? האם ניתן להניח שהעורך הסופי של המקרא ראה באלוהים ישות חילונית?
הצד האפל של האבולוציה
אנחנו מייחסים לחומר הדומם או להתפתחות החיים כוונות ורצונות שהם בבחינת ביטוי פיגורטיבי ולא ביטוי למציאות. כשאנו אומרים: 'האדמה צמאה לגשם', אנחנו לא מתכוונים לצמאון אנושי. כוונתנו לומר שהאדמה יבשה, ושאם נשקה אותה אפשר יהיה לגדל בה גידולים חקלאיים. אנחנו אומרים שכל גוף 'שואף' להתמיד במצבו, (חוק האנרציה), אלא שלגוף אין כוח רצייה, גוף איננו יכול לרצות.
זואולוג חוקר בעלי חיים, אומר שהטווסים הזכרים 'מתקשטים ומתגנדרים' כדי 'להצליח בחיזור' אחר הטווסות. הבוטניקאי מתארפרחים שמצמיחים עלי כותרת צבעוניים כדי 'למשוך' אליהם חרקים. האמנם כך חושב הטווס? האם הצמח באמת 'מתיפה' למען מטרה? מובן שגישה זו סותרת את תאוריית ההתפתחות של דרווין. אם אנחנו מייחסים להתפתחות כוונה, הרי זה בניגוד למהלך האבולוציה, המסבירה את הכל בברירה טבעית. מה היא הברירה הטבעית? חיסול כל אפשרות אחרת. צמח שלא היו לו פרחים שמשכו חרקים, לא התרבה וחדל להתקיים. רק המסתגל נשאר – survival of the fittest – או, אם נביט על חצי הכוס הריקה, הבלתי מסתגל – מחוסל. זהו "הצד האפל" של האבולוציה.
באנגליה נערך ניסוי שנועד לבדוק האם תורת האבולוציה פועלת גם בימינו? באזורי הפרברים התעשייתיים של לונדון יש חורשות עצי ליבנה. למרות שמם ('קליפה לבנה'), קליפתם שחורה משחור, בשל הפיח שהציביליזציה התעשייתית יוצרת. לעומת זאת, במעמקי אנגליה נשמרו חורשות ליבנה שקליפתם הלבנה נשמרה. ישנם בטבע חרקים שניזונים מהקליפה של הליבנה. החרקים של הליבנה בסביבות לונדון הם כולם בצבע שחור. החרקים של הליבנה הלבן במעמקי היער הם כולם בצבע לבן. מדענים לקחו 100חרקים לבנים, הביאו אותם ללונדון ושמו אותם על הגזעים השחורים, ולקחו מאה שחורים ושמו אותם ביער על הגזעים הלבנים. תוך שעה נטרפו כל החרקים הלבנים שהושמו על הקליפות השחורות, וכל השחורים שהושמו על הקליפות הלבנות ע"י צפורים. הנה לנו הוכחה ברורה לתורת האבולוציה: הישרדות המסתגל והשמדת אי המסתגל.
אלוהים הוא הטבע
בדיוק כשם שאנו מייחסים מחשבות ורצונות לדומם ולחי ללא כל הצדקה מדעית, כך אנו מייחסים רצון ושאיפה לקיומו של הקוסמוס בלא שתהיה לנו כל סיבה להניח שהקוסמוס חושב. לרצון המדומה של הקוסמוס ליווצר, להתקיים, לנוע ולהתפשט – אנו קוראים "אלוהים". בהקשר התיאולוגי זהו מושג לגיטימי. בהקשר המדעי הוא מיותר ונוגד את התפיסה המחקרית המודרנית.
המושג "אל" משמעותו בתרבות הקדומה "כוח". אל יחיד הוא ביטוי לאחדות הקוסמוס, הכוח השולט בקוסמוס. אבל מובן שזהו ביטוי פיגורטיבי שמניח שלקוסמוס יש רצון. כיצד מסביר זאת הרמב"ם? הרי לא אדם רציונלי כמוהו ייחס לקוסמוס רצון משלו. ההסבר שלו פשוט: חוקי אלוהים הם חוקי הטבע. אתה רוצה לדעת את רצונו של האלוהים? תסתכל בטבע. נקודת המוצא שלו היא התאור הנפלא המופיע בספר איוב, כשאלוהים מתגלה ומדבר לאיוב מן הסערה. הוא נותן שם תאור דרוויניסטי של עולם, שמתחיל מהחיות הקטנות ביותר עד ללוייתנים הענקיים, תאור של הטבע לפי סדר דרוויניסטי ולפי ההגיון של מלחמת המינים. יש חזקים ויש חלשים. יש טורפים ויש נטרפים. זהו עולמנו.
הרמב"ם מוביל תפיסה זו קדימה, מספר איוב אל המדע של ימיו ומעבר לו, ואומר: זהו עולמו של האלוהים. לימדו את חוקי הטבע. ברוך שפינוזה, תלמידו, סיכום זאת בשלוש מילים: "אלוהים פרושו הטבע". אם נלך מהרמב"ם דרך שפינוזה עד ימינו, אפשר לראות בהם גשה איתן המחבר בין התפיסה התנ"כית הקדומה לבין התפיסה האבולוציונית הרחבה של סוף המאה ה – 20.
האנשת אלוהים
לפי הרמב"ם אין לאל גוף דמות גוף ואין לייחס לו כל תכונה פוזיטיבית. כשאנו אומרים "יד אלוהים" או "ויחר אף אלוהים", אומר הרמב"ם, אין אנו מייחסים לו יד או אף של ממש, וזה ברור אף מפשוטו של מקרא. שאנו אומרים על אלוהים שהוא רחום וחנון, אנו אומרים למעשה שאילו עשה אדם את המעשים האלה היינו מייחסים לו תכונות אלו. אנחנו נוהגים לומר "איזו שמש אכזרית" כשיש חום נוראי בחוץ, ואין אנו מתכוונים באמת לכך שהשמש אכזרית. או "איזו רוח טובה" כשמנשבת רוח ומלמטפת אותנו, ואין אנו מתכוונים שהיא טובת לב. בדיוק באותו אופן, כשאנו מכנים את אלוהים "רחום וחנון" אנו מתכוונים לכך שמתרחשות תופעות בקוסמוס שבמקרה זה הן לטובתנו: ירד גשם ולא היתה בצורת, נשבה רוח והפיצה את הזרעים. אנו יכולים לומר מה שאלוהים אינו ולא מה שהינו, וכאן אין ההבדל בין הרמב"ם למחשבה החילונית המודרנית: שניהם מסכימים לגבי מה שאלוהים אינו.
בספר "שמות" מתגלה האל, הכוח העליון, כאבולוציה: "אהיה אשר אהיה" נאמר שם, וזו ההתפתחות המתמדת של האבולוציה. אין ספק שזהו שלב חדש בהתפתחות התרבותית, התפתחות מושגית-מחשבתית בהשוואה לעולם הרוחני של האבות. בפרק ו' פסוק 3 נאמר: "וארא אל אברהם, יצחק ואל יעקב באל שדי". כלומר, אברהם יצחק ויעקב כינו את הכוח העליון בטבע ובהסטוריה בשם "שדי", מילה ארמית שפרושה: אל ההרים והנהרות, הכוח שפועל על ההנרים והנהרות. מאוחר יותר מופיע הכינוי 'יהוה', "ושמי יהוה לא הודעתי להם", כביטוי נוסף של התפתחות מושגית ערכית.