המונותאיזם – נקודות מבט חדשות מאת אורי רפ

הרשימה הזאת אינה אלא ראשי פרקים לדיון נרחב יותר בעתיד הקרוב. הכוונה היא לשפוך אור על האמונה המונותאיסטית מנקודת המבט של התנועה הפמיניסטית ושל התנועה האקולוגית, ולעדמו על הקשר ביניהם. לא נעמוד כאן על הערך ההיסטורי של המונותאיזם (שבמסגרת שלוש הדתודת העיקריות שלו רווח בקרב כמחצית האנושות), אלא על האמונה בו בימינו, בעיקר בצורתה הפונדמנטאליסטית ותוך דביקות בספרים שהיו בשעתם יסוד מוסד של אמונה זו. אך לטענתי גם מי שאינו דבק עוד באמונות שונות הכרוכות בו מופשע עדיין מן המנטאליות שטיפח במשך דורות.
המנטאליות הזאת עיקרה בעיון השררה. האל הגדול, הגיבור והנאור, אל צבאות, הוא סמל להירארכיה עלי אדמות הוא האב בגדול שכל האבות הקטנים שואבים ממנו את סמכותם. "המלוכה" של מלך מלכי המלכים מעניקה לגיטימציה לשלטון הגבר באשה, ולשלטון האדם בטבע. צמדי המלים איש*אישה ואדם *אדמה מבטאים דומינטנטיות זו.
הומניזם מאצ'ואיסטי
בדתות הפוליתאיסטיות (שאין לי כוונה להללן על יחסן לנשים) העולם נולד בתהליך של צמיחה טבעית, והאלות*האמנות מסמלות הן את כושר הפריון והטיפוח של האשה והן את כושר הטבע להתחדשות, לאיזון עצמי ולאחדות הביוספירה. בביראת העולם המונותאיסטית העולם נברא, ללא יסוד הנקבה שבו, נברא על פי הדיבור, מכוח השליטה הכול-יכול המועבר אל האדם בסוף פרק א' של ספר בראשית, הברכה האמיתית והכנה "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו" וכו', הפכה במשך הזמן לקללה. היא הפכה את הכפופים לשררתו של האדם (הגבר!) לאובייקטים. האשה היתה בהיסטוריה והינה עד היום אובייקט של הגבר, של צרכיו המיניים והתולדתיים. האדמה, כלומר הטבע כולו, הפכה לאובייקט של האדם*הגבר, של צרכיו הטכנולוגיים, הצבאיים והכלכליים. שיעבוד האשה גרם להתעללות, להתעלמות, לאומללותמינית וחברתית (בעקיפין גם של הגברים); הוא גרם למנטאליות של "כבדו" גברי-טקלני, של עקרות מחשבתית ורגשית, של זלזול – לעיתים קרובות בלתי-מודע – בנשים ובמה שהן מסוגלות לתרום ולייצג; הפאטריארכלאליזם והפאטרנאליזם שימשו בסיס לכל מיני הפליות, הטלות מרות, התעמרות, ולא בנשים בלבד. גם התנועה ההומאניסטית, שבמרבית ימיה לא היתה כבר אדוקה בדת, עם כל ערכיה הנפלאים, היתה עד קרוב למאה העשרים תנועה מאצ'ואיסטית, שהעניקה זכויות – חשובות מאוד! – לאבות משפחה ולא לבני אדם באשר הם. השינוי שחל במאה העשרים הוא עדיין מצומצם, צייקני, ורווי דעות קדומות.
נקמתה של "גאיה"
באותן מאות השנים מימי הרנסאנס, ובמידה רבה גם לפני כן, התייחס העולם הפטאריארכאלי, תוך כדי "קידמה" מדהימה בטכנולוגיה, במדע, ברמת החיים, אל הטבע כאל משאב בלתי נדלה; וכיום הרי מתברר שאפילו האוויר איננו עו דמשאב בלתי נדלה. ההרס השיטתי של הביוספירה מאיים על עצם קיומו של המין האנושי, ובוודאי על איכות החיים שלו. הדת הפוליתאיסטית התייחסה בחרדת קודש לכל נהר ולכל נחל, לכל אגם ומעיין, לכל חורש ועץ, ואפילו לחיות שהאדם עשה בהן שימוש. בעולם המונותאיסטי – שבזכות הישגיו "האובייקטיביים" תרתי משמע גישתויו מתפשטות גם ביתר חלקי העולם – נעשה ניצול ברוטאלי של עולם הדומם, הצומח והחי. וכמו כל שררה שרירותית גם זו מתחילה להתנקם. אמא "גאיה", האדמה, על המעטפת שמסביבה, מתקוממה נגד ההרס והבזוז שבני האדם נוהגים בה. אולי רבים מבני האדם הללו כבר אינם מאמינים באל האחד והיחיד בורא העולם ומעניק השררה; רבים שמו עצמם, ואת המין האנושי, לאלוהות חדשה שהכול מותר לה. הם בראו עולם חדש, טכנולוגי, עקר מבחינה רגשית ומרחשי יראת כבוד, שבו הפויקציות הפסיכולוגיות של הזיקפה הגברית – כגון פצצת האטום, המכונית, משור השרשרת והמקדחה – הפכו לכלי משחית נגד האוויר, נגד המים, נגד היער הטרופי, נגד השיכבה הפוריה הדקה שעל פני האדמה. יכול להיות שאין המין האנושי מסוגל לחיות חיים תקינים ללאאוטוריטה כלשהי, אך אופיה וצביונה של האוטוריטה חייבים להשתנות מאוד אם חפצי חיים אנחנו. הפמיניזם והאקולוגיה הם המשימותהחדשות של הומאניזם ראוי לשמו.