הכמיהה לרוחניות בקרב חילוניים מאת יעקב מלכין

מעבר לעולם הפרקטי מצוי עולם רוחני וריאלי לבני האדם החיים בעולם הפרקטי נראים כל הדברים כברי חליפין. ערכם נמדד ביעילותם, בתמורה שניתן להשיג עבורם. המבקשים להצליח בעולם הפרקטי שוקלים כל דבר מבחינת מחירו - התמורה שניתן לקבל עבורו. כל פריט הוא רק חלק ממכלול המוגדר על ידי התמורה או שניתן להשיג עבורו. המחיר, המוגדר בכסף, הוא המושג המופשט והמכליל ביותר. באמצעותו ניתן להחליף את הכל בכל: כל שירות או מוצר בכל שירות או מוצר אחר. שער החליפין של סחורות ומטבעות, מניות ואגרות חוב תופס מקום גדול והולך בעתונות המודפסת והמשודרת, כיון שחשיבותו עולה ללא הרף בתודעת אלה החיים בעולם הפרקטי.
החיים בעולם הפרקטי מסתירים מרבים את העולם הריאלי, העשוי רק מייחודיים - אנשים ודברים שאין להם תמורה או תחליף, אנשים ודברים הנחשבים בעינינו מטרת עצמם ואין דבר היכול למלא את מקומם בחיינו. המודעות לעולם הריאלי - בו מתגלים אנשים ויצירות בייחודם - מותנה בפיתוח כושר החוויה, כמו כושר ההנאה מיצירת מופת בספרות, באמנות או בהגות, כמו הזיקה והאהבה לזולת, שפסק להיות לז והיה לאת או אתה.
העולם הריאלי מתגלה לנו כשאנו מסוגלים לקלוט יצירות  רוחניות, לפתח זיקה וידידות במשפחה ובקהילה, החיה במסגרת תרבות לאומית רבת דורות.
יכולתנו לחשוב ולדעת, מותנית כמובן במושגים ובהכללות, בקטגוריות המסווגות דברים אלו מאלו, לקרוא לייחודיים רבים בשם אחד (''יהודים'' ''ערבים''), לקבוע מחיר אחד לדברים שונים תכלית שינוי אלו מאלו, או לקבוע חוקים החלים על כל היחידים. כושר המחשבה, ההבנה והשיקול הרציונלי, באמצעות ההכללות, הוא חיוני לחיינו לא רק בעולם הפרקטי, אלא גם להגות ביקורתית, ליכולת המוסרית להעריך, להעדיף ולפסול התנהגויות וחוקים, אמונות ותגובות. 
יכולתנו להרגיש מותנה באפשרות להבחין בייחודי בתוך הכלל, בפתוח  כושר החוויה במפגש עם הייחודי, בקרב בני האדם וביצירותיהם. בזכות כושר הרגש והחויה אנו מסוגלים לחדור מבעד להכללות, לנגוע בנפשנו בייחודי שבטבע ובאדם, במציאות שבשיר או בסיפור, לפגוש את הנסיך הקטן באמצע הישימון.
הכמיהה לרוחניות היא כמיהה לחיים בעולם רגשות וחוויות כאלה. זהו אחד הביטויים של הכמיהה לפריצת המחסומים בין העולם הפרקטי לעולם הריאלי, אותו חווינו בילדותנו, טרם היו ההכללות והמחירים לעיקרים בחיינו.  ''רוחניות'' היא אחד השמות להתקשרות רוחנו אל המציאות העשויה סובייקטים בעולם גדוש אובייקטים ברי-החליפין. כאשר חיי הרוח מתדלדלים, - בגלל חינוך שהפך למערכת הכשרה מקצועית, או חיי תרבות שעיקרם ורובם מפגש עם יצירות בידור המפעילות רפלקסים וגירויים ולא רגשות וחוויות - ניתן לנצל את הכמיהה לרוחניות על ידי הצעת התקשרות עם המתים בקברי צדיקים או בסיאנסים המעלים אותם באוב, בקמיעות ובסיאנסים של טראנס המוציאים את האדם מהמציאות אל  הריק והאין שבו מתאפסת ההכרה והתבונה ועמה הרגשות והזיקה כלפי הזולת והחברה בה הוא חי. תרבות ימינו מציעה מיגוון אמצעים, יעילים פחות או יותר, להשגת המטרה המוגדרת של הבריחה מעצמך ומהמציאות - למן האמצעים הכימיים ועד הכתות המיסטיות הדתיות והאחרות. 
המצוקה הרוחנית גדלה בתרבות שעיקרה בידור
המפגש עם יצירות אמנות ייחודיות, בקולנוע או בכל מדיום יצירתי, פועלות עלינו פעולה הפוכה: הן מפגישות אותנו מחדש עם עצמנו ועם המציאות, מגלות את היחיד והייחודי שביוצר וביצירתו, את היותם מייצגים עולמות ריאליים באמצעות הבדיוני והפיוטי.  החוויה הפיוטית והרוחנית - הרגשית והתבונית כאחד - היא ייחודית כמפגש אהבה שאיננו רק ''עשיית אהבה''. היא ממשיכה לפעול בחיינו האישיים בעולם הריאלי,  כמו התגלות של הייחודי והנשגב - בחוויית נוף או בחויית מפגש אנושי - המשאיר חותמו בנפשנו.
 אמרה התלמודית מתארת את ההבדל בין עולם המטבעות לבין הייחוד האלוהי:  שכל המלכים מטביעים דמותם וצלמם במטבעות שהם טובעים, וכל הדמויות שבמטבעות שוות זו לזו, ואילו מלך מלכי המלכים, טובע את דמותו וצלמו בכל בני האדם בעולם - וכל אחד מהם הוא ייחודי וחד פעמי. 
יצירות ספרות ואמנות ייחודיות ומורכבות, הן ביטויים של ה''תרבות הגבוהה'' בה חיים בני האדם החווים אותם בקהילותיהם ובמערכות החינוך שלהם. יצירות כאלה - כיצירות התנ"ך, הטרגדיה היונית והשייקספירית, הפרוזה של טולסטוי ודוסטוייבסקי, הציור של לאונרדו או רמבנדט, הפיסול של מיכאל אנג'לו או דונטלו, המוסיקה של באך או מוצרט - מאירות ומבטאות מציאות כלל-אנושית באמצעות הצגת הייחודי וגרימת חוויה שמעבר להגדרה הרציונלית (''נשגבת מבינתנו'' - קרי: מכושר ההגדרה שלנו). בהעדרן של יצירות וחוויות אלה מהעולם הרוחני של רוב האנשים החיים בקהלי צרכנים ולא בקהילות תרבות, הולכת וגדלה מצוקת הכמיהה לרוחניות. צרכני תרבות אשר רוב מזונם הוא אופרות סבון וסרטי מתח ופעולה בהם נעלם הייחודי, הן בעיצוב הדמויות והן בעיצוב היצירות, כמהים למפגש עם הייחודי, להתפעלות אסתטית ולתמיהה אתית, לנוכחות והתגלות של האנושי, שאין אנו יודעים להגדירו אלא ביצירות אמנות וספרות.    
הכמיהה לרוחניות גדלה על חורבות אמונות דתיות ואידיאולוגיות פוליטיות   
אנשים החיים ברווחה כלכלית יחסית מתפנים למצוקותיהם הנפשיות. על חורבות האמונות הדתיות, במציאות בה התרוקן עולמם הרוחני מאלוהים פרסונלי ומצוותיו, הם מוצאים עצמם בחרדת החירות, כפי שקרא לה אריק פרום. החופש לעשות כעולה על רוחך מאיים ומעורר כמיהה לבלתי נודע.
על חורבות האמונות באידיאולוגיות פוליטיות אוטופיסטיות ובכוחן להביא פתרון למצוקותיה של האנושות, מצאו עצמם המאמינים לשעבר בחלל רוחני של אי וודאות, בהרגשת חוסר תכלית ראויה למעשיהם ולחייהם. בשני סוגי מאמינים-לשעבר אלה גוברת והולכת הכמיהה לרוחניות בלתי מוגדרת. אידיאולוגיות אוטופיסטיות הומניסטיות פעלו בשם הערכים המוחלטים של צדק, שוויון, אחוה וחירות לכל בני האדם. כשלונות הגשמתן במדינות הסוציאליסטיות פגעה באופן חמור בחירות היחיד, בצדק ובשוויון ההזדמנות בחברה וביכולת לפתחה לטובת רוב תושביה. משטרים רצחניים ורודניים גרמו לאכזבה לא רק מהאוטופיה הפוליטית אלא גם לערעור האמונה באפשרות הגשמת אידיאלים המבטאים את הערכים ההומניסטיים.
בקרב מאוכזבים רבים פשטה הציניות כאידיאולוגיה חדשה, שאין בה מקום לאמונה בערכים אלא לחישובים של כדאיות. אידיאולוגיה צינית זו בקשה להצדיק קיומה של חברה וכלכלה של התחרות חופשית מכל סייג והתחשבות בחלשים, הדוגלת בהפרטה מוחלטת של כל השירותים החיוניים, מגבירה את אטימות הלב של מנהיגים וראשי כלכלה, מתבטאת בחוסר התחשבות בצרכיהם של חלשים ועניים בעם ובאנושות. בכניעתם לחישובי היעילות והרווחיות השולטים בעולם הפרקטי, הפסיקו רבים ממנהיגי הארצות לראות את העולם הריאלי שבו יש ערך לאנשים ולדברים גם אם אין בהם תועלת מבחינת המחיר. הציניות, אשר אוסקר וילד הגדירה כ''ידיעת המחיר של כל דבר ואי ידיעת הערך של  דבר כלשהו'', החלה להנחות פוליטיקאים וכלכלנים שהפסיקו לראות את האנשים בהם פגעו. בתגובה למגמה זו בעלית המשכילה של העולם המערבי, התעוררה מחדש הכמיהה לרוחניות  גם בקרב מצליחנים בעולם הפרקטי - הכמיהה לזיקה בלתי אמצעית למעשים ודברים אשר ערכם הוא בהם עצמם ולא במה שניתן להשיג עבורם. דווקא ברבדים האמידים של החברה המערבית הופיעו מתנדבים לתנועות מחאה וחתירה להצלת הסביבה הפיסית והחברתית מהרס, בצד תנועות ההימלטות (אסקפיזם) מהמציאות החברתית והפיסית, מהמודעות לחוקי טבע שנתגלו על ידי המדעים, כמו שבטי הנודדים המודרניים למרכזי פולחן פני עתיק לשמש ולאבן באנגליה ובקליפורניה, כמו המתמכרים ל''קבלה המעשית'' או לפרקטיקות מיסטיות אחרות האמורות להביאם במגע עם הכוחות העל טבעיים.
התפשטות הכמיהה לרוחניות בקרב חילוניים ודתיים
 חילונים רבים מחפשים את התשובה לכמיהתם לרוחניות במסעי הכרות עם תרבויות ודתות המזרח הרחוק, אחרים מבקשים את התשובה בלימודי קבלה ובקהילות זרמי דת  חדשים ביהדות (כניו אייג', ג'ואיש רניואל) המבקשים לעורר ולחדש ריגושי התלהבות ודבקות חסידית באמצעות ריטואלים ישנים ומחודשים, שירה בציבור, מגע קרוב עם חברי הקהילה, והידוק הקהילתיות. בקרב הכמהים לרוחניות - חילוניים ודתיים - אין הגדרה משותפת ל''רוחניות''. המשותף לכולם - רתיעה מחיי שגרה בתרבות קהילותיהם, הדתיות והחילוניות, מהעדר אתגרים וגורמי התעלות והתרגשות נשגבת מבינתם. אין הם מסתפקים בשמירת מצוות הנובעות מאמונתם בערכי מוסר או בחובה הדתית. 
ההשכלה וההגות הרציונלית, אינם מצדיקים את שגרת החיים. בפעילות ובשיקולים  הרציונליים מופעל רק חלק מהכשרים הנפשיים של האדם. התמקדות בלעדית בהשכלה, במידע ובשיקול הרציונלי אינו מפעיל את כושר החוויה והזיקה הרגשית למה שמצוי מעבר לגבולות המוסבר, לעולם החוויות הייחודיות. פעילותם של כשרים נפשיים אלה היא חיונית להפיכת החיים לטובים יותר, מספקים את השאיפה לחרוג מהשגרה, כמו חיי היוצרים, אשר יצירותיהם החדשות מזינות את רוחם. אי הפעלתם של הכשרים הנ''ל  גורמת למצוקת שעמום, שהוא שם לכאבה של הנפש, בדומה לכאב של כל אבר בגופנו שאינו מופעל. הכמיהה לרוחניות היא, בין השאר, כמיהה להתגברות על השגרה והשעמום, המתלווים לחיים בעולם הפרקטי, גם בקרב אנשים פעילים בחיי המסחר, הטכנולוגיה או ייצור המוצרים, המהווים אמצעים ואינם נחשבים בעינינו כמטרות, כמו רוב המוצרים החומריים הנוצרים ונסחרים על ידינו.
בדידות בקהילות שהפכו קהלים 
 שלושת גורמי תרבות דומיננטיים מגבירים אם כן את הכמיהה לרוחניות:
       - קהילות שהיו לקהלי צרכנים מבודדים בטלביזיה.
       - צריכה בלעדית של מוצרי בידור, ללא יצירות פיוט.
       - השכלה והכשרה מקצועית במקום חינוך לערכים ולחיי תרבות ויצירה.
 רגשות ניתוק ובדידות הולכים ומתפשטים עם התפרקות הקהילות, מאז שרוב בתי הכנסת הדתיים התרוקנו מחבריהם, ברוב ימות השנה, ולא קמו להם תחליפים ביהדות החילונית. ''מרכזי קהילה'' ו''מת"נסים'' מהווים, ברוב המקומות, מועדוני ספורט ותחביב, ואינם ממלאים את הפונקציה של מרכזי פעילות תרבותית וקהילתית. בישראל נסגרים רוב מרכזי הקהילה בשבתות ובחגים וממילא אינם יכולים למלא את תפקידם העיקרי כמרכזי תרבות ופנאי משותף לכל חברי הקהילה. העדר בית התכנסות, השייך ומופעל על ידי קהילה, במועדים קבועים וחגיגיים, הוא אחד הגורמים המשפיעים  על התפוררות הקהילות ביהדות ובעמים אחרים החיים בתרבות החילונית במערב. החילון המואץ במאה ה19- בחברה המערבית פרק את המרקם הקהילתי ורק לקראת המאה ה21- החלו בני אדם לנסות לשקמו. הזיקה הרוחנית המתעוררת בפעילות בקהילה, משייכת את היחיד לא רק לקהילת האנשים החיים בה, אלא לקהילה רבת דורות של התרבות הלאומית אשר קהילה זו פועלת בה - האומה, השבט, העדה, העם, או כל שם אחר הניתן לקבוצת קהילות בעלות מכנים משותפים כמורשת תרבותית והיסטורית, שפה, טריטוריה וכד'. בקהילות תרבות - בכל הדתות והתרבויות הלאומיות - חברים גם בני הדורות אשר אינם עוד בחיים. (ראש קהילה יהודית קטנה בהרי האטלס הסביר לבמאי הסרטים הדוקומנטריים ארנון צפריר כי בקהילתו ''חברים עשרים וחמישה אלף נפש - מהם שלוש מאות עדין בחיים'')
קהילות רב-דוריות חיות בחיי הרוח מורשת התרבותית והיסטורית, באמצעות - מצבות, תמונות, שמות סיפורים, שירים, הצגות וסרטים, טקסי זיכרון. דתות קמאיות התבססו על פולחן אבות, אמהות ומנהיגים שנפטרו והועלו למעלת אלים. 
ככל שעשירה יותר המודעות למורשת ההיסטורית תרבותית של הקהילה, האומה וקבוצת האומות אליה היא שייכת, כן רחבה יותר התשתית של החיים הרוחניים בהם מתקשר היחיד לקהילתו. המורשת ההיסטורית הופכת חלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית כשהיא מעוצבת ביצירות ספרות ואמנות, בטקסי חג ומסורת. מכאן החיים הרוחניים שלנו מותנים בין השאר בזהות והמודעות למורשת ההיסטורית והתרבותית שלנו - רוחבה ועומקה, עושרה ביצירות גורמות חוייה ואתגרי פעילות לחיים בקהילותיה.        
בקשת תכלית החיים ומשבר המשמעות   
שאלות על תכלית החיים מבטאות משבר משמעות בו חיים רבים מבני דורנו, ואשר על מהותו ומאפייניו עמד בהרחבה ויקטור פרנקל. משאלה זו נגזרות כל השאלות המביעות ספק בהצדקה לסבל ולכאב בחיי בני אדם, כמו לדיון בהצדקת ההתאבדות, שהיתה נקודת מוצא להגותו של אלבר קאמי. שאלת המפתח בדבר תכלית החיים היא חסרת תשובה במהותה. החיים האנושיים הם תכלית עצמם ואין תכלית לתכלית.  המאמינים כי האדם וחייו אינם אמצעי למטרה, כיון שהאדם הוא מטרה לעצמו, אינם יכולים למצוא תכלית אשר למענה הוא חי. 
''משמעות'', טוען ויטגנשטין, היא התפקיד שממלאה בעל המשמעות בעינינו. הנחייה כיצד להגיע לכתובת מסויימת היא משמעותית במידה שהיא ממלאה את תפקידה והמציית להוראות אכן יכול להגיע לכתובת זו . מעשה משמעותי הוא מעשה הממלא תפקיד בהגשמת מטרתו. בני אדם משתחררים מהרגשת חוסר המשמעות בחייהם כאשר הם מודעים לתפקידים שממלאים  מעשיהם בחיי זולתם. זהו אחד הפרדוקסים המוכיחים עקרותה של האנוכיות. ביודענו כי אנו משפיעים על זולתנו, מועילים להם, משמחים ומענגים אותם, גורמים להם להביע הכרתם והוקרתם את מעשינו - אנו חדורים התרגשות ותחושת משמעות.    במקרים קיצוניים, כשבני אדם מאמינים כי הם מעורבים בעשייה חיונית למען הקהילה, האומה או האנושות, הם נכונים להקריב את החיים למען הכלל ולהפוך בכך את חייהם ומותם לבעלי משמעות. 
זו היא הדוגמה הקיצונית ביותר של פרדוקס המשמעות: היחיד  מרגיש התעלות והתלהבות ומייחס משמעות לחייו כשהוא מעורב ביצירה או בפעולה העשויה להשפיע על הזולת, לרצותו או להועיל לו, לענגו, או להזיק לו, אם הוא ראוי לכך בעיניו.
פרדוקס זה מאפיין את הצורך האנושי לחרוג מגבולות האני למען מימושו של האני. האהבה לבן או לבת זוג היא אחד הביטויים הרגשיים הגדולים ביותר של תכונה אנושית זו.
עצם המודעות  העצמית של האני היא תוצאה מהזיקה המתפתחת לאתה שבזולת, כהצעת בובר, כמו התינוק המכיר ב"אני" שלו כתוצאה מהזיקה שהוא מפתח אל ה"אתה" האנושי שבאמו או באביו.
תשוקה זו היא אחד ממוקדי ההווייה הרוחנית בחיינו - אחד מגורמי הפעילות האנושית, מעבר לזו המכוונת לספוק הצרכים הגופניים והחומריים. יש המזהים את הזולת, אשר אותו הם מבקשים לרצות, עם האלוהים כפי שנוצר ועוצב במורשת התרבותית של הקהילה הלאומית בה הם חיים. מסירותם וקורבנותיהם למען הזולת האלוהי מעניקה לרבים מהם, לפי עדותם, תחושת משמעות לחייהם. 
יצירת האלוהים כביטוי לשאיפות האדם
הנביאים בתנ"ך היו הראשונים שהוקיעו את הסכנה הטמונה בהחלפת הפעילות למען הזולת בפעילות למען האלוהים. על כן הוקיעו את הקרבת הקורבנות והתפילות לאלוהים של אנשים המתעלמים מחובותיהם החברתיות - עזרה לזולת הזקוק לכך. לדעת נביאי יהוה אין משמעות למעשיו הדתיים של האדם למען אלוהיו כשאלה אינם תואמים את כללי הצדק הסוציאלי וחובות הצדקה האנושית המוטלים על כל אחד מאתנו.  הברית בין האלוהים לאדם נראתה לנביאים  כברית המבוססת על חובותיו של כל יחיד כלפי זולתו האנושי, חובה ראשונית ועדיפה על כל חובה ומעשה שהוא עושה למען אלוהיו. יצירת האלוהים על ידי בני האדם כסמל לפוטנציה של הטבע ולמאויים אנושיים לעלות על עצמם ולהיות כל יכולים, היא אחד מביטויי השאיפה האנושית לחרוג מגבולות האני, להשפיע על הזולת, להעניק לחיים ולמעשים משמעות (קרי: תפקיד) בעולם. על כן כה בולטים העיוות והסכנה  בניסיונם של מטיפים ומנהיגים דתיים להציג חובות וציווי דת כעדיפים על חוקי צדק סוציאלי של שוויון וזכויות אדם, כאילו הם ברוח ובהמשך לתורת הנביאים. לכן הסיק בובר כי רגשות האחריות (רספונסיביליטי) שיש לנו כלפי האחר, נובעים מהצורך הטבעי של האדם להענות (רספונס), או כדבריו: ''נתן תינוק ידו בידך - אחריותו עליך''. 
המיסטיקה אינה מענה למחפשי המשמעות בחייהם  
ההתעלמות של היצירות התנ"כיות מהעולם הבא ומהחיים אחרי המוות, מבטאת את התמקדות תשומת לבם של ההוגים ביהדות התנ"כית לבעיות האדם בעולם הזה, העולם הבלעדי אם גם לא הטוב בעולמות האפשריים (כפי שהאמינו הוגים דתיים כלייבניץ). גישה זו ייחדה את היהדות הקדומה מהתרבויות של העמים אשר בקרבם היא חיה, תרבויות שהאמונה בחיים אחרי המוות ובעולם האלטרנטיבי לעולם הזה, היוו יסוד משותף לאמונותיהם והגותם. גישה לעולם הזה כעולם הבלעדי היתה ליסוד ההגות האתית של הנביאים בתנ"ך, כשם שהיא מהווה יסוד לאתיקה החילונית המטילה חובות פעילות של היחיד למען זולתו ולמען החברה בה הוא חי. למאמינים כמוהם בבלעדיות העולם הזה, ברור כי צדק חייב להעשות כאן ועכשיו - כיוון שאין זמן ומקום אחר בהם ניתן לעשותו או להנות ממנו. רבים מקרב הנתונים במשבר המשמעות לחייהם מחפשים לשווא מפלט ממצוקתם בעולם שמעבר לעולם הזה, כאילו היה זה משכן הרוחניות שמעבר לגופניות, עולם הבא המקביל לעולם הזה. הבילוי במוסדות דמויי אשרם הודי או בחבורות קבלה יהודית, השתטחות על קברי קדושים - ישנים וחדשים - תוך אמונה בהתקשרות פלאית עם האנרגיות החודרות לאישיותם של המשתטחים, רווחים בקרב הכמהים לרוחניות.      אכזבתם של מאמינים חילונים רבים מהתנסויות אלה נובעת בעיקר מדלות עולמם הרוחני של מפגשי המיסטיקה לעומת העושר והמיגוון הגדול  של יצירות היהדות כתרבות עם ישראל בכל הדורות וזיקותיה לתרבויות העמים.
הפעילות המיסטית מכוונת את האדם אל מחוץ לעולם הזה בעודו בחייו, מנתקת את האדם מפעילות למען זולתו ולמען החברה בה הוא חי, ומקטינה בכך סיכויי התמודדותו עם משבר המשמעות.  שמירת מצוות והגבלת ''מקורות היהדות'' ליצירות מקודשות על ידי המסורת, גורמות להנתקות מחברת הרוב החילונית ביהדות ולהתעלמות מהיצירות חדשות בתרבות הלאומית והבינלאומית.  
יש כמובן רגעי נחת מהתמזגות רוחנית עם פעילות היפנוטית המעניקה חוויה מיסטית ומשכיחה מאתנו עולם ומלואו, כמו בכל פעילות אנושית המביאה לאקסטזה או המרדימה את מרבית האישיות וממקדת אותה בתחושה אחת. אך בהימוג האפקט ההיפנוטי נותרים רוב בני האדם בפני אותן הדילמות עצמן אשר מעימות עמן בקשו להשתמט. 
אין ניגוד בין רציונליות לרוחניות
חוויות רוחניות ופיוטיות מתמשכות ומשתלבות בחיינו בעולם הזה אינן מנוגדות לשיקול רציונלי הבוחן את היתרונות ואת המגרעות של ההתמכרות למיסטיקה ולעולם הבא המובטח על ידה.
 המאמינים בעיקרי הקבלה הלוריאנית - כי שמירת מצוות ההלכה, הדבקות וחיי בעלי התשובה המסתגפים משפיעים על תיקונו של העולם, גואלים את האלוהות מגלותה ואת הקוסמוס משבריו, מנסים למזג פעילות דתית של היחיד עם מילוי חובה של העם היהודי להשיב לאלוהות את מקומה ולהחזיר לעולם את ההרמוניה של האין שקדם לבריאה. 
 מבחינתם של מאמינים חילוניים, נראים כל אלה הפלגות דמיון מסקרנות ומשעשעות שאין בהן להצדיק שמירת מצוות כשרות או איסורי עיסוקים מהנים בשבת, או כל פעילות, גופנית ורוחנית, המגוונת את החיים ואינה מזיקה לזולת.
ספיריטואליזציה של המצוות בקבלה הלוריאנית 
פרופ' יוסף דן רואה בקבלה הלוריאנית נסיון שהצליח לחולל ספיריטואליזציה של חיי שומרי מצוות הלכה, שאבדו טעמיהן והצדקתן. התמורה בהגות היהודית בימי הביניים בתפיסת יהוה, שהפך בעיני רבים מאל פרסונלי שיש להתפלל לו ולמלא ''רצונו'', לישות מופשטת שאינה זקוקה לדבר ובוודאי לא לתפילות וקורבנות - הציגה בפני רבים את בעיית ''טעמי המצוות'', שגם סעדיה גאון וגם הרמב''ם לא הצליחו לתת לה מענה מספק. הקבלה הלוריאנית, כהמשך לקבלת הזהר, ביקשה להעניק משמעות ותפקיד אוניברסלי לשמירת מצוות ההלכה, כשהחלה לייחס להן תפקיד מכריע בהחזרת גלגל הבריאה לתחילתו: העם היהודי מתקן את העולם שנשבר בבריאה, כשלתוך הריק שנוצר בעת הצטמצמות האלוהות, שגלתה מעצמה כדי לבוראו, התפרץ האור הקדמון, שבר את הכלים, וניצוצות הטוב נפלו ונתקעו בקליפות הרע. על העם היהודי הוטל, על ידי התורה וההלכה, לגרום  לתיקון: להעלות את הניצוצות ולגאול אותם מהקליפות של הרע השטני, לגאול את האלוהות מגולתה, ולהחזיר את העולם לנקודה שלפני הבריאה - להרמוניה המוחלטת השוררת באין.
היתה זו תורה שבקשה למחוק בבת אחת את מהפכתה הייחודית של היהדות התנכית, אשר הציעה במקום המחזוריות הטבעית את הליניאריות ההיסטורית כהשקפה על העולם ועל התפתחותו. בתרבויות המצרית והמסופוטמית שררה האמונה כי הזמן וההיסטוריה הם מחזוריים - ותפקיד האדם הוא לסייע בקיומה של המחזוריות, כיוון שמה שיהיה כבר היה, וכל שהיה ישוב להיות. היהדות התנ"כית הציעה במקום השקפה זו את ראיית ההיסטוריה כמתפתחת מבראשית, משתנה ללא הרף, מתחדשת ואינה חוזרת על עצמה לעולם. גישה ליניארית-היסטורית זו באה במקום הגישה המחזורית-טבעית, השמרנית מטבעה. על כן קיוותה היהדות לשינויים והתפתחויות חסרות תקדים, וזרעה את ההתנגדות לשמרנות ואת הדחף לרפורמות בלתי פוסקות במסורת, כתנועת יוצרי התורה שבעל פה, הוגי היהדות ההלניסטית והפילוסופיה הרציונליסטית של ימי הביניים, ההשכלה והזמן החדש.
הקבלה הלוריאנית הציעה מהפך שכנגד: היא בקשה להוציא את היהדות מההיסטוריה של עצמה ושל העמים האחרים, הטילה עליה מחדש תפקיד בקיום המחזוריות של הקוסמוס והאלוהות. במקום התפתחות וחידושים בעתיד חסר תקדים - מציעה הקבלה הלוריאנית לתקן את העולם על ידי החזרתו למצב הפרה היסטורי של הקוסמוס, לרגע שלפני המפץ הגדול של האור, הוא האנרגיה הקדמונית. ברגע זה תשרור בעולם הרמוניה שלמה העולם יתוקן - בהעדר כל יש נפרד מהאלוהות. 
מבחינה זו יכולה הקבלה לשמש את המבקשים להמלט רוחנית מהעולם הריאלי אל עולם הפנטסיה של המדע הבדיוני הממקם את עצמו ואת עם ישראל במרכז האירוע הקוסמי  הכולל את הבראו ואת סופו. ספיריטואליזציה של המצוות עשויה אולי לסייע לאנשים דתיים המאמינים בחובתם לשמור עליהן. אין היא יכולה לסייע לאנשים חופשיים מחובת המצוות, היודעים כי אלו צוו על ידי בני אדם ואין להם תוקף אם אין בהן טעם.   
לא תכלית החיים אלא תכלית המעשים מעניקה לחיינו תחושת משמעות
השאלה על  ''תכלית החיים'' היא חסרת משמעות, בהיותה שאלה שאינה יכולה למלא את תפקידה: לא ניתן להשיב עליה כיון שהחיים הם  תכלית עצמם, כמו ההנאה, החווייה מיופיו של הטבע או מיצירה, כמו האהבה. 
כך ראה את תכלית החיים סופר פרק א' בבראשית, בתארו את בריאת החיים של כל החי והצומח בעולם, כולל האדם - איש ואישה. חייהם היו תכלית עצמם, מבלי שיהיה עליהם למלא תפקיד כלשהו על מנת להשיג תכלית אחרת. 
סופר פרק ב' בבראשית, המציע גירסה מנוגדת לספור הבריאה, מייחס תכלית ותפקיד לכל חי המפוסל על ידו ומתחיל לחיות בזכות הנשימה שהפסל האלוהי מפיח בפסליו, כמו הנשמה שהפיח בפסל העפר הראשון שפיסל - אדם זכר שנברא על מנת לעבוד את גנו של אלוהים, או כל בעלי החיים האחרים, כולל האישה, שנבראו על מנת להוציא את הזכר האנושי מבדידותו.
בקשת תכלית למה שהוא התכלית עצמו, היא פעילות רוחנית עקרה, אשר אין בה כדי להקל על תחושת חוסר המשמעות. בהיות החיים תכלית עצמם אין להם תפקיד ואין משמעות לשאלה לשם מה חיים בני אדם או מה טעם לחיים, כאשר ידוע מראש כי הם ייפסקו ברגע מסויים בזמן. אין תפקיד או משמעות לחיי האדם - אך יש בחייו תפקידים רבים המעניקים משמעות למעשיו ופעילויותיו. ההכרה במשמעות זאת היא פעילות רוחנית - מרוממת נפש כשאנו מעריכים את מעשינו כטובים ומועילים; מדכאה ומעיקה ברגשות אשם כשאנו מעריכים אותם כרעים ומזיקים. 
הבחינה של מטרת המעשים של היחיד ושל החברה, היא פעילות רוחנית  המכירה בחוייה ובהנאה כתכלית המצדיקה את עצמה. כגון ההנאה הרוחנית מהשתתפות בריטואלים מסורתיים וחדשים, או מיצירה של מנהגים ומסורות חדשות, המעשירים את חיי התרבות של המשפחה והקהילה, כמו המסורות המשפחתיות והקהילתיות  החדשות בחגיגת חגי ישראל ביהדות החופשית מדת ההלכה. 
חוויות רגשיות ואסתטיות מנופי טבע ויצירות אנושיות, מריטואלים ומפגשים חברתיים, הן חלק ממטרות הפעילות הרוחנית של אנשים חילוניים. 
 הגות בכל אלה אינה דומה למדיטציה המרוקנת את התודעה מההכרה והמעורבות במציאות, מזהה אותה עם האין והריק, האמורים להרגיע את הנפש ולנקותה מחרדות וציפיות לעתיד.
הפעילות הרוחנית הממזגת חוויה והגות היא בין גורמי האושר והסיפוק בחיינו. היא מרגשת ומענגת, מעוררת זכרונות ומחשבות, יוצרת מציאות רוחנית מדימוי והזיה במה שכבר איננו או איננו עדיין. האושר איננו מחוז חפץ שניתן להגיע אליו ולהשתהות בו באמצעות ''הרוחניות'' המאווה כשהיא לעצמה.  אושר מתלווה לחיינו ומעשינו וחוזר ומתלווה אליהם, לא רק ברגעי סיפוק חולפים אלא בעקבות מודעותנו ומעורבותנו בפעילות משמעותית אשר יש לה תוצאות רצויות גם בחיי אנשים אחרים. פעילות כזאת אפשרית רק כשאנו מערבים בה את כל אישיותנו - גופנו ורוחנו כאחד - ואין היא אפשרית כאשר אנו מתמסרים לעצמנו בלבד, לתרגילי ''רוחניות  טהורה'' וחסרת מעש.