המאבק על חוק ההפלות כניעה פוליטית מול ניצחון בחיי יום­יום מן ההיסטוריה של העימות הדתי­חילוני בארץ מאת יוסי גלילי

במשך שלושת העשורים הראשונים של המדינה בוצעו בארץ כחצי מיליון הפלות מלאכותיות, או כ-60,000 לשנה, כשרק רבע מהן שנחשבו לחוקיות, בוצעו בבתי חולים. השאר נחשבו לבלתי­חוקיות. ואז, בתחילת 1977, התקבל חוק הפלות מאד ליברלי. ברם, תוך פחות מחצי שנה התחולל המהפך הפוליטי הראשון בישראל וממשלת בגין עלתה לשלטון, כשהרוב הקואליציוני שלה נשען בפעם הראשונה על אגודת ישראל החרדית. תוך השנתיים הבאות קיים ראש הממשלה בגין את הבטחתו לאגודה, לבטל כליל את הסעיף החברתי בחוק החדש.
הכניעה לדרישות המפלגות החרדיות נבעה מתלותה של מפלגת השלטון בהן, או מהעדפות מנהיגיה את הנוחות הקואליציונית אפילו שהיא אינה מחוייבת מבחינה מספרית. כניעה זו לא החלה עם ממשלות שנות התשעים. בשני העשורים הראשונים למדינה נהגה מפלגת השלטון, מפא"י "לקנות" מדי פעם את תמיכת האגודה האופוזיציונית במחיר הענקת תקציבים למטרות דתיות. הדפוס של כניעה מסיבית לחרדים כנורמה החל להיווצר מ-1977 ואילך, כאשר עלה הליכוד לשלטון בפעם הראשונה, ונוצר איזון מתמשך בין גושי הימין והשמאל ותלות במפלגות החרדיות לשבירת איזון זה.
הביטוי הדרמטי הראשון למצב הפוליטי החדש  התמקד במאבק סביב חוק ההפלות. כדאי לחזור ולספר את סיפור המאבק  בנושא זה כרקע לעימותים עם החרדים בימינו אלה.
עד לשנת 1977 היה בתוקף החוק המנדטורי משנות השלושים, שאסר כליל על ביצוע הפלות מלאכותיות אלא אם כן היה בהריון איום מובהק על חייה של האשה ההרה. ברם, במשך כל העשורים האלו הייתה ההזדקקות להפלה מלאכותית נפוצה מאד בקרב האוכלוסייה היהודית, והיוותה למעשה האמצעי העיקרי לפיקוח על הילודה. הסתירה המובהקת בין אי­החוקיות הטוטאלית של ביצוע הפלות מלאכותיות מחד גיסא, לבין שכיחותה של התופעה מאידך גיסא התאפשרה על ידי הוראות של היועצים המשפטיים של כל הממשלות לתביעה הכללית, להמנע מלהגיש תביעות פליליות נגד המבצעים והנשים הנזקקות לניתוחים הבלתי חוקיים, אלא במקרים מובהקים של רשלנות רפואית. ההערכה היא שלאורך תקופה זו הוגשו לכל היותר שתיים או שלוש תביעות כאלו מתוך יותר מחצי מיליון הפלות שבוצעו. בכל התקופה הממושכת הזו המפלגות הדתיות והחרדיות אף הן לא עשו דבר בנדון. היתה זו דוגמא מובהקת של "צביעות קונסטרוקטיבית" שאפשרה את קיומה של האשליה הפוליטית, הקרויה שמירת הסטטוס קוו בענייני דת בין הממסד הדתי לאוכלוסייה החילונית.
ניתוחי ההפלה התבצעו באותה התקופה לא בכוכים מזוהמים על ידי טיפוסים מפוקפקים כמו בארה"ב, אלא על ידי טובי המנתחים הגינקולוגיים בארץ, בליווי אחיות והרדמה. יש הטוענים ששיעור הסיבוכים בניתוחים אלו היה נמוך בהרבה מאשר בלידות טבעיות. גם המחירים שנדרשו הנשים הנזקקות לשלם למנתחים היו בהישג ידן של מרבית הנשים, אף על פי שהיו גם נשים עניות שלא יכלו לעמוד במחירים אלו.
הצביעות שבפער בין המצב החוקי לבין הפרקטיקה הנוחה אבל הלא חוקית דחפה מספר הולך וגדל של נשים מקרב התנועה הפמיניסטית, שרק זה קמה בישראל, לדרוש חקיקת חוק הפלות, שישקף בצורה חוקית את המציאות הפרוגרסיבית אבל הבלתי­חוקית. בתחילת שנות ה-70 קבלו כוחות אלו תגבור משמעותי מעליית מספר פמיניסטיות יהודיות מארה"ב. אחת מהן, מרשה פרידמן, אף הצליחה להיבחר לכנסת ב-1973 ברשימת רצ בראשותה של שולמית אלוני. הלהט וכוח הארגון של הפמיניסטיות החדשות הניבו תוצאות מרשימות תוך פרק זמן קצר. בפברואר 1977 התקבל חוק ההפלות שהיה מהפכני בפרוגרסיביות שלו לעומת החוק המנדטורי הדרקוני הקודם. מאידך גיסא, מכיוון שהחוק בא להסדיר שטח שהיה פרוץ לגמרי, הוא היה יותר מגביל מהפרקטיקה הקודמת.

הפלה קואליציונית
על פי החוק החדש הותרו הפלות מלאכותיות, אבל נקבע שהן חייבות להתבצע אך ורק בבתי חולים, באישור ועדה שתורכב מרופאים ועובדים סוציאליים, שתפקידה יהיה לדון בבקשות לביצוע הפלות. הסעיף המהפכני בחוק החדש היה סעיף 5 "הסוציאלי", שמנה סיבות חברתיות שונות כעילות קבילות לאישור הפלה. סיבות אלו כללו בין היתר: מצב רווקות של האשה, פרק הזמן שעבר מאז הלידה הקודמת, מספר הילדים במשפחה, מצבה הנפשי של האשה ומצבה הכלכלי של המשפחה. על כל אלו יצא קצפן של המפלגות הדתיות, אבל במצב הפוליטי של ממשלת רבין הראשונה  החוק עבר בכנסת ברוב מרשים.
שלושה חדשים לאחר שאושר החוק, הובסה מפלגת העבודה בבחירות, והמיועד לראשות הממשלה מטעם הליכוד, מנחם בגין, בחר להקים קואליציה שהייתה תלויה בארבעת קולותיה של אגודת ישראל החרדית. כעבור מספר חדשים הצטרפה גם סיעת ד"ש עם 15 מושביה בכנסת לקואליציית  בגין, אבל זה היה כבר לאחר חתימת ההסכם הקואליציוני עם אגודת ישראל, שכלל התחייבות לתמוך בביטול סעיף 5 "הסוציאלי" בחוק ההפלות החדש. בגין יכול היה למעשה להקים ממשלה ללא האגודה ולהשען על דש. אולם בשל אופיו "היהודי", העדיף בגין להישען על המפלגה החרדית.  יותר מכל ראשי הממשלה שקדמו לו ושבאו אחריו שאף בגין להחזיר את ישראל הציונית מאופייה האנטי­דתי לעמדה של כיבוד הדת וסמליה וחיזוק הממסד הדתי. אפשר למעשה לקבוע את תחילתה של השותפות ההדוקה בין העולם החרדי (אז טרם קמה ש"ס) לימין הפוליטי, לעמדתו זו של בגין.
בגין לא הבטיח, למעשה, להעביר את התיקון המסרס לחוק ההפלות, מפני שלא היה בטוח שמפלגתו תציית לו. נדרשו לו שנתיים תמימות כדי לכופף את האופוזיציה לתיקון במפלגתו. למרות כל הלחצים והדחיות, לא אושר התיקון של האגודה בקריאה הראשונה בכנסת. ב-12 בנובמבר 1979 הובסו בגין והקואליציה בהצבעת תיקו של 54:54. לתוצאה מביכה זו תרמו הצבעת הנגד של שרה דורון מן הליברלים, אהוד אולמרט מחרות ועוד מספר חברי הליכוד שבחרו להיעדר. חברי ד"ש בקואליציה מימשו את זכותם הקואליציונית להצביע נגד. גם שר החוץ משה דיין (עצמאי) הצביע נגד. וכמובן כל האופוזיציה השמאלית, כולל כמעט כל סיעת העבודה.

ניצחון פירוס
בתגובה לתבוסה איימו חברי מועצת גדולי התורה של האגודה להורות לארבעת החכ"ים שלהם לנטוש את הקואליציה ולגרום לנפילת הממשלה. בגין ומנהיגי הפלג הליברלי בליכוד הפעילו לחץ מסיבי על המתמרדים, ובכך החלה למעשה דעיכת הפלג הליברלי אשר בעבר עמד על שונותו מחרות בתוך הליכוד, עד להיעלמותו הטוטאלית.
כעבור שבועיים הובאה הצעת התיקון לקריאה שלישית והתקבלה ברוב של 55:50 הודות להיעדרות כמה מן המתנגדים של הליכוד בקריאה הראשונה. אפילו שרה דורון, חברת הכנסת היחידה של הליברלים, נכנעה ללחץ המסיבי והסתלקה מן המליאה דקות לפני ההצבעה. מעניין לציין שבאותה הצבעה בקריאה שנייה ושלישית התקבלה הסתייגות יחידה של האופוזיציה שקבעה, שאישה חייבת להיכלל בכל ועדת הפלות בבתי החולים. כעבור מספר שנים, כשהחלו להתקבל הסטטיסטיקות על השינוי בשיעור ההפלות ומספרן לאחר ביטול סעיף 5, התברר שכמעט לא חל שינוי בכלל. ב-1983 דיווחה הטלוויזיה הישראלית בהקשר אחר על כך, שמספר הולך וגדל של נשים ישראליות, שלא זכו לאישור להפיל מטעם ועדת הפלות, פונות לגינקולוגים פלסטיניים במזרח ירושלים. סביר להניח שמספר זה הצטמצם ואף נפסק כליל לאחר פרוץ האינתיפאדה בתחילת 1988. נשים אחרות, על פי עדויות בועדות הכנסת, בחרו לנסוע לקפריסין לאותה מטרה.
מעניינת לא פחות היא התופעה שהיתה נפוצה בועדות ההפלה בבתי החולים בהם פעלו חברי ועדה (גינקולוגים ועובדים סוציאליים), שרשמו סיבות קבילות, אבל פיקטיביות, כבסיס לאישור בקשה להפלה, למרות העובדה שהאישה העלתה סיבה שנהפכה לבלתי חוקית עם ביטול סעיף 5 בחוק. באותה תקופה ראיינתי גינקולוג בכיר בעל שם, שהיה חבר בוועדת הפלות, שהודה לפני בגאווה שכך נהג. "אני אחראי למצפוני ולטובתן של הנשים הפונות אלי לעזרה רפואית, ולא ל'בנדה' הצינית המתקראת כנסת, היושבת בירושלים". רבים נהגו כמותו. אם חלה הרעה במצב הנזקקות להפלה עקב הניצחון הפוליטי של האגודה, זה היה בעיקר בקרב הנשים והנערות העניות, שלא יכלו לעמוד במחיר של פנייה למבצע הפלות פרטי, אם בקשתן נדחתה על ידי ועדת הפלות.
ראוי להוסיף, כי המפלגות החרדיות הפסיקו כמעט כליל לעסוק בנושא לאחר שהשיגו את ניצחונן הפוליטי. הן הצליחו לכופף את ידו של בגין וגם של אחרוני המוהיקנים החילוניים בקרב הליברלים, ובחרו להסתפק בכך.

הנאצים בשירות מתנגדי ההפלות
כדי להיזכר באווירה המתלהמת סביב הנושא באותה תקופה, מעניין להביא דיווח מאחד העיתונים, בו הצהיר יצחק קדמן, אז מזכיר איגוד העובדים הסוציאליים, ש"לפחות 15 נשים ובנות של חכ"ים שאתמול הצביעו בעד תיקון חוק ההפלות עברו בעצמן הפלות. זה כולל נשות חברי כנסת מן המפד"ל ובנותיהם, הפונות לקליניקות פרטיות לבצע הפלות. ושמותיהן מצויות אתנו".
ב-1983 הודיע מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' ברוך מודן, לוועדת הרווחה של הכנסת, שכל חברי ועדות ההפלה ליד בתי החולים יחוייבו לחתום על הצהרה, לפני שיאשרו בקשה לביצוע הפלה, באותה הזדמנות הוקרן  בפני הועדה סרט בו נאמר: "הנאצים החלו בהשמדת עוברים מפגרים וסיימו בשליחת בני גזעים מפגרים למשרפות". מראות הזוועה של ביתורי עוברים בבצוע הפלות מאוחרות, והשוואת ההפלות לזוועות הנאצים, זכו לביקורות נמרצות מצד חברי הוועדה.